Monday, July 20, 2009

Better Safe Than Sorry

הכל התחיל כשבן הזוג שלי הודיע לי איך שנחתתי בניו יורק שהמשקפיים שקניתי (ראשונות למטה) הן בסגנון סטנדרטי, או ליתר דיוק "ישראלי סטנדרטי". בהתחלה ניסיתי להדחיק את האמירה הקשה הזו. עזבו את זה שאני מחשיבה את עצמי לבעלת טעם טוב למדי: הרי השקעתי במשקפיים, מסגרת ועדשות, 2000 ש"ח בתל אביב, מתוך כוונה להרפות מההרכבה האובססיבית של העדשות, לתת לעיניים מנוחה. המנהג שלי בעשורים האחרונים היה להרכיב את העדשות מהבוקר עד הלילה. התביישתי אפילו להסתובב איתם בבית. המשקפיים הם פריט טראומטי מבחינתי. לפני שעברתי לעדשות הסתובבתי כילדה עם המשקפיים הקטסטרופליות, שמספרם רק הלך וגדל עם הזמן. בהזדמנויות חשובות יותר או פחות הטמנתי אותן בכיסי. השילוב של המשקפיים והתספורת הא-סימטרית חקוק היטב בזכרונם של בני המשפחה שלי, ומידי פעם אחד מהם מקפיד לשלוף תמונה שמתעדת את המראה המטורף הזה מאלבומי התמונות משנות השמונים, להנאת כל הסובבים.




אבל על איזה סגנון כדאי ללכת, שאלתי את עצמו בבעתה, הרי יש כל כך הרבה סוגים, כל כך הרבה אופציות ללופים. על איזה מראה כדאי להמר? הלך רוח וינטגי? נגיד, משקפיים חתוליים, כמו שמרלין מונרו הרכיבה, עם תוספת של אבני חן בקצה? האם סביר לשקול מסגרת שחורה ענקית כזאת, כמו זו שהיתה לבאדי הולי, או שזה מתלהב מדי? אולי בעצם כדאי דווקא ללכת על משהו חדש ונוצץ, של אחד המעצבים המוצלחים יותר, פול סמית למשל. הרי כל הוינטג' הזה די נמאס.


התחלתי בבדיקה ראשונית וקלילה יחסית, מבלי לרדת לעובי הקורה, של כמה חנויות שגרתיות שמחזיקות את הדגמים המוכרים של פול סמית, איליין מיקלי ודומיהם, ואפילו מצאתי זוג מוצלח במיוחד של אוליבר פיפלס (Oliver Peoples), דגם הטייקון (Tycoon). הסצינה מחנות האופטיקה שבה מדדתי אותם היתה קלסיקה בפני עצמה. המוכרת התעקשה שהם לא מתאימים למספר הענק שלי, והתקשיתי להרפות. ביקרתי בחנות שלוש פעמים, ושאלתי שוב ושוב אם אי אפשר לעשות משהו, ולמה בעצם אני לא יכולה להזמין אותם. הרגשתי דחף בלתי נשלט לרדת לעומק הסוגיה, להבין את העניין עד תום. "אני יודעת שאת רוצה להיראות קול, אבל לא תשכנעי אותי שהם מתאימים למספר שלך", היא חתמה את הדיון בסופו של דבר בטון עייף אך בנחרצות ראויה לציון.


בדיעבד התברר לי שניצלתי. מסתבר שהדגם של אוליבר פיפלס הוא אחד הדגמים הפופולאריים. אפילו בתל אביב הוא התפשט כאש בשדה קוצים, וכיכב בפרויקט "מרכיבים" של דפנה טלמון, שגם אני איכשהו השתרבבתי אליו. ובכלל, נראה שהמסגרות שמיוצרות על ידי מעצבי העל למיניהם הן משהו שכדאי להימלט ממנו. הן פתרון קל מדי, עדרי ונובורישי ברוחו. המותג הנוצץ שמוטבע על המשקפיים מייתר את הצורך להשקיע מחשבה בלוק שרוצים לאמץ, כי המסגרות האלה, בעצם היותן משויכות למותג, נראות תמיד אותו הדבר. המותג בעצם מחליף את האסתטיקה, ואפילו אם המסגרת יפה כשלעצמה, מה שלעתים קרובות דווקא קורה, הרי שחותם המותג, שבדרך כלל מתנוסס לראווה בצבעי זהב וכסף, או במקרה המעודן יותר, באותיות קטנות וכאילו בלתי נראות, אבל למעשה מזוהות היטב עם המותג, מאחיד את המראה עם עוד אלפי אחרים, ומוחק למעשה כל שמץ של יחודיות.


בשלב זה הבנתי שכדאי לברוח כל עוד נפשי בי מאות הקלון הנובורישי של מסגרות המעצבים. תוך כדי שיטוטים נוירוטיים באינטרנט עד לשעות הקטנות של הלילה בנסיון למצוא כיוונים חדשים, לפתע היכה בי רעיון ששינה כליל את תפיסת עולמי: אפשר לנצל את המשקפיים כדי לשדרג את המראה! הרעיון זה העביר בי גלי התרגשות עצומים. הרגשתי שכל תפיסת עולמי מטלטלת, שסדרי העולם משתנים. הרי עד עכשיו המשקפיים היו נטל רציני, משביתי שמחה נצחיים. המחשבה שאוכל לרענן בעזרתם את ההופעה היתה שוות ערך ליום שבו הסתפרתי לראשונה אצל ספרי הטוב קולי, והבנתי שהשיער המתולתל שלי לא חייב להיות כלוא בתספורת קארה משולשת.


קיוויתי למצוא דגם ייחודי בקולקציה של Moss Lipow, דמות ניו יורקית ביזרית, מעין אמן אובססיבי שנחשב לאחד ממעצבי המשקפים האקסצנטרים בניו יורק. הוא ידוע גם באוסף העצום של משקפי הוינטג' שלו, שהוא משאיל להפקות אפנה, ובנוסף הוא מעיק בכתיבת ספר על ההיסטוריה של המשקפיים. ליפו מחזיק בטענה שמשקפיים הם הזדמנות טובה אך עדיין לא ממומשת להפגין את האינדיבידואליות שלך. אנשים דווקא מוכנים, הוא אומר, להשקיע כמה מאות דולרים במשקפיים, אבל השוק משעמם מדי, לא מספיק יצירתי. ליפו מייצר כמה סוגים של מסגרות לקהלים שונים: דגמים חד פעמיים מחומרים שונים ומשונים להפקות אפנה במגזינים נחשבים, למשל מסגרת ממתכת כבדה בצורת שתי כפיות וסכין. הוא מייצר ליין של משקפי שמש, שידועות לשמצה כמשקפי השמש היקרים ביותר בעולם, ועשויות משילוב של עור תנין, יען, צפרדע ולטאה, ויש לו גם ליין "רטרו-מודרני" במחירים סבירים יותר, באיזור ה-300 דולר, שדי מצא חן בעיני.


אבל בסופו של דבר התחיל לכרסם בי החשש שהדגמים של ליפו לא מספיק מתוחכמים, והצורות פשטניות מדי. אולי כדאי להציץ בעוד מקומות, חשבתי, רואה בעיני רוחי כבר את המרוץ התזזיתי הבא. בשלב זה, בעודי כוססת ציפורניים, מלאה בספקות ותהיות, בן הזוג שלי שוב הכניס קיסם למדורה: הוא הציע את מסגרות הווינטג' הגדולות השחורות, שעשויות מפלסטיק. "רק לא משהו משעמם כמו שיש לך עכשיו", הוא שב והדגיש.


אחוזת חרדה אך נחושה למצוא את המסגרת הנכונה, הגעתי איכשהו לחנות המעולה Fabulous Fanny's שנמצאת באיסט וילג'. יש להם אוסף מגוון של מסגרות וינטג' החל מהמאה התשע עשרה בכל מיני סגנונות, ובמחירים ממש זולים, החל בחמישים דולר והלאה: משקפי חתול עם אבני חן ובלי, משקפי מלקולם אקס משנות החמישים, מסגרות פלסטיק גדולות וקלאסיות בהמון צבעים וסגנונות, והדובדבן שבקצפת: הם מייצרים ליין משלהם שמחקה את הסגנונות האלה בצורה די טובה, לכל מי שנרתע מניחוח הטחב שנלווה לפריטי וינטג' (חלק מהמבחר למטה).

אחרי דיונים ממושכים עם המוכרים החמודים (בתמונה התחתונה איתי), שהבטיחו לי שאוכל להחזיר את המסגרת תוך חודש אם אשנה את דעתי ולקבל החזר מלא – הם מייד זיהו עם מי יש להם עסק – מצאתי מסגרת פלסטיק יפה, חצי שחורה חצי שקופה, קלאסית וזוהרת בעת ובעונה אחת, מהסוג שקלואי סוויני מרכיבה, רק יותר קטנה, לא מתלהבת מידי, מתוך הליין של החנות (ראשונים למטה). גם המחיר היה סביר ביותר, 135$.



אבל ממש לפני ששלפתי את המזומנים, לפתע, איכשהו, עדיין לא הייתי מסופקת. הרגשתי שאולי זה לא הדבר האמיתי. חששתי שאי שם מחכה לי זוג אחר, יפה יותר, ומיהרתי לטמון את השטרות בחזרה בארנק. "האב א גוד וואן", מילמלתי לעבר המוכרים ההמומים, ונסתי מהמקום. למחרת ייסר אותי מצפוני. איך יכולתי לאכזב את המוכרים, ולא לרכוש מאומה. שבתי במהירות לחנות, ורכשתי במקום את משקפי השמש המקסימים שהם מוכרים - משקפי טייסים אמיתיים של חברת RE, שמייצרת משקפי שמש לצבא האמריקני - ב-135$. הפעם, המוכרים קיבלו את פני בנימוס מהול בפחד, ששמור לדעתי למטורפים מבני העיר.



הנבואה הגשימה את עצמה. לפתע הגיעו לאוזני שמועות זדוניות שהחנות שבה ניו יורקרים אמיתיים קונים משקפיים היא החנות הוותיקה Moscot. דהרתי לחנות, וגיליתי אוסף של משקפיים מדהימים. חלק מהדגמים דומים לאלה שפביולס פאני'ז מייצרים, אבל די ברור שמוסקוט הם ליגה גבוהה יותר, ושבמוסקוט מעניקים תשומת לב גדולה יותר לפרטים.


מוסקוט התחילו למכור משקפיים בניו יורק כבר ב-1899, השנה שבה הגיע היימן מוסקוט ממזרח אירופה לניו יורק ומכר משקפיים בעגלה. מאז כל המשפוחה נכנסה לעסק, והיום מנהלים את החנות בני הדור הרביעי. יש למוסקוט שני ליינים מרכזיים. הראשון משחזר את הדגמים הקלאסיים של מוסקוט משנות ה-30 עד שנות ה-70, שלכל אחד מהם מוצמד כינוי: ה"יוקל", בסגנון מלקולם אקס, ה-"וילדה", בסגנון פרנקלין רוזוולט, ה"מילצן", בסגנון אנדי וורהול. הליין השני משלב אלמנטים מהדגמים הקלאסיים עם סטייל יותר עכשווי. ברור שהליין הראשון מוצלח בהרבה יותר.


לאווירה במוסקוט יש ניחוח משפחתי-יהודי-ציוני מוכר. ג'ואל, הבוס בן הדור השלישי, קשיש חרמן מאוד שמבלה בחנות רק את ימי ראשון, קיבל את פניי בצהלות (פורטרט של ג'ואל למטה). ברגע שגילה שאני ישראלית, הוא התחיל להפריח מילים ביידיש ולשאול מתי אני מתכננת לעשות ילדים. תוך כדי שבחנתי את המשקפיים העלה סוגיות פוליטיות מייבשות ("הם רוצים לזרוק אותנו לים, אל תשכחי את זה"), ותיבל בגערה על כך שלא צלצלתי לברך את אמא שלי לרגל יום האם, שחל בדיוק באותו יום.


אחרי שעברתי על כל הדגמים בחנות, הסתבר שלגודל הפנים שלי מתאימה בעיקר ה-Nebb, מסגרת מלבנית קלאסית. בחרתי בצבע הזית, שהיה פחות אגרסיבי ורווח מהצבע השחור, ויותר התאים לי לצבע הפנים (229$). המוכרת הוותיקה שעמדה לצידו של בעל הבית הריחה ממרום שנות ניסיונה את אווירת האובסס שהבאתי עימי לחנות. בזמן שמדדתי את המשקפיים ושאלתי אותם שוב ושוב אם המסגרת לא גדולה מידי, היא הרגיעה אותי במבט אלכסוני משועשע, ואמרה: "בטר סייף ד'אן סורי".


אמרתי לעצמי, על החיים ועל המוות, ושילמתי על המשקפיים והעדשות. החלטתי לא לעשות בדיקת ראייה, אלא להשתמש במרשם שהבאתי עמי מישראל, והעזתי להזמין גם עדשות מתחלפות, כאלה שהופכות למשקפי שמש באור (בתמונות למטה). שילמתי ונסתי מהחנות, לפני שתהיה לי אופציה להתחרט. כעבור שבועיים, צלצלו אליי מהחנות להודיע שהמשקפיים מוכנים. ג'ואל קיבל את פני בהתלהבות, ושאל אם משהו התחדש בתחום הילדים. הרכבתי את המשקפיים, ומיד התחיל לכרסם בי החשד שמשהו בעדשות משובש, אבל ג'ואל הרגיע אותי, והבטיח שתוך שעה לא אשים לב בכלל שהמשקפיים עלי. אבל בדרך הביתה השתכנעתי שאני לא רואה טוב, ושעלי לברר את הסוגייה עם מוסקוט בדחיפות.


איך שחזרתי הביתה הרמתי טלפון למוסקוט. הזדהיתי, וביקשתי לדבר עם המוכרת הוותיקה. לאחר המתנה קלה על הקו אמרו לי שהיא עסוקה. א-הא, מתחמקת, סיננתי לעצמי בחשדנות. ממני היא לא תצליח לחמוק. החלטתי לשוב כלעומת שבאתי, כשבאמתחתי משקפיי הישנים והחדשים גם יחד, ולפתוח בחקירה צולבת. אחד המוכרים, אופטומטריסט במקצועו, נלכד בחכתי. האם יש דרך חזרה? האם אוכל לחליף את המשקפיים? שאלתי אותו בפאניקה, הבל פי מריח מקפה ועשרות סיגריות. "טייק איט איזי", הוא ענה ונרתע לאחור בחומרה. הוא ניגש למכשיר לבדוק את המספרים, ומיד בישר לי שמדובר בדיוק באותו מספר, ושייקח לי יומיים להתרגל למשקפיים החדשים. מניאק שקרן, קיללתי בלבי, ושבתי על עקבותי.


בבית, הכיתי על חטא. אלוהים, איפה טעיתי? כל זה היה נחסך אם הייתי נשארת עם המשקפיים הישנים. ובכלל, אולי המשקפיים החדשים בכלל לא מתאימים לי? הרי את הסוגיה הזו לא ביררתי עד הסוף. בניסיון להשקיט את עצביי, ביליתי את החודש הבא באיסוף מידע ביחס למשקפיים ובניסיון להתרגל לעדשות החדשות, תוך כדי הרהורים נוסטאלגיים על פביולס פאני'ז. הדעות היו חלוקות. מחד, קיבלתי תגובות חריפות, בעיקר מן העבר השני של האוקיינוס האטלנטי, כגון: "מה זה המשקפיים המחרידים האלה? הם משנים לך את האישיות. אנחנו אוהבים אותך יותר עם הקטנות." מאידך, חברים ומכרים מתחום האפנה החמיאו לי, ואמרו שעשיתי את הבחירה הנכונה. לאחר שלב איסוף הנתונים, ניסיתי להגיע למסקנות, אבל נשארתי עם סדרה של שאלות פתוחות, ומספר כיוונים למחקר עתידי. האם המספר של המשקפיים זהה לזה של הקודמים, או שמא יש הבדל בין השניים? האם המסגרת שקניתי הולמת אותי? האם המשקפיים משנים לי את האישיות? אולי, כפי ששר דני ליטני בשעתו, עד סוף הקיץ אדע את התשובה, אפתור את כל הפחדים.







Friday, July 10, 2009

קניות בגדים ברשת – כר פורה לאובססיות

יס, שופינג איז דיפיקולט, נאנחה לורה, ידידה ניו יורקרית מתחום האפנה, כשקוננתי בפניה על כך שאני לא מצליחה, בצורה מעוררת דאגה, לבנות לעצמי מלתחה חדשה. הגעתי לניו יורק בסוף עונת הסיילים, ובחנויות נשארו רק כמה ערימות מגובבות של הפריטים הכי מכוערים, שכבר לא היה לי נעים לגשת אליהן מאימת הפרצופים ששלחו אלי המוכרים. הטיפ היחידי שהצלחתי לסחוט ממנה אחרי שדשנו ארוכות בסוגיה, כשבפניה ניכרים כבר סימני קוצר רוח, היה שכדאי לי להירשם לאתר שנקרא Gilt Group, שבו יכולים מוזמנים בלבד לקנות און-ליין פריטים של מעצבי-על בהנחות מטורפות. "לקנות און ליין?" פערתי עיני עגל. עולם חדש נפרש בפני, מרגש ומאיים כאחד. "אבל מה קורה אם מה שאת קונה לא טוב עליך?" "אה שטויות", היסתה אותי לורה במהירות, כפי שעושים לעיתים קרובות קרוביי כשהם מריחים לופ באיזור, ובו זמנית ניסתה שוב ללכוד את תשומת ליבו של המלצר, מתחננת לחשבון, "מקסימום תתני את זה במתנה לאחותך או משהו." בישראל לא קניתי בגדים און ליין, והרגשתי שעלי לחקור את הנושא, לכסות את כל הפלוסים והמינוסים, לפני שאגש למשימה המפרכת הזו. אבל לפני שהספקתי לשאול את השאלה הבאה, לורה כבר נסה מן המקום, מותירה אחריה כוס סאקה מלאה וטיפ מופרז. כבר למחרת שלחה לי לורה הזמנה לאתר. מסתבר שכשמזמינים מישהו להירשם לאתר מקבלים הנחה של 25 דולר על הפריט הבא שרוכשים.

כמוצאת שלל רב, ניגשתי למשימה בדחיפות הולכת וגוברת. המשימה שעמדה לפני היתה קשה: המעבר לניו יורק הביא עימו צורך דחוף בשיפור המראה. חוקי המשחק כאן שונים לגמרי בכל מה שנוגע לסגנון. בעוד שבתל אביב קל יחסית לבלוט, בניו יורק צריך להשקיע הרבה יותר מאמצים כדי להיראות טוב. חולצת הטריקו המהוהה והג'ינס הנכון, מראה בהשארת אמריקן אפרל או מראה הוינטג' בגרסתו הסטנדרטית – סוגי מראה שבולטים בתל אביב – לא מספקים כאן את הסחורה.

כשהגעתי לניו יורק נחרדתי לגלות שאני צריכה לארגן לעצמי באופן בהול מלתחה חדשה, שבה הבגדים שהבאתי איתי ימלאו רק תפקיד משני. וזה עוד במקרה הטוב. חלק מהמלתחה שלי הוטמן במעמקי הארון, הרחק מעיני אדם. בהזדמנות הראשונה, נדרתי לעצמי נדר, אנסה למכור את הסחבות האלה בחנות יד שניה, ומהנדבות שאקבץ בתמורה אקנה איזה תחתון חדש. כמות האנשים והתרבויות העצומה בעיר, ואלפי הסגנונות שנלווים אליה, הופכים את המראה שבתל אביב נחשב ייחודי יחסית לאחד מיני רבים, ומכריחים את מי שמעוניין במראה פחות שבלוני לחדד את ההבדלים בינו לבין האחרים על ידי ייצור של שילובים מעניינים ושימת לב גדולה יותר לפרטים.

יותר מכל, כך הרגשתי, הייתי חייבת לקנות ז'קט חדש. אמנם, הבאתי איתי מתל אביב כמה ז'קטים, ואפילו מעיל חדש יחסית של Pepe Jeans שרכשתי ב-1000 שקל בתחילת החורף. אבל כבדרך קסם איבדו הפריטים האלה את כל החן שלהם, והתביישתי להיראות בהם ברחוב. מטבע הדברים שקעתי בהרהורים נוגים סביב הנושא, אבל בסופו של דבר נאלצתי להשלים עם רוע הגזירה, והגיתי תכנית חומש. נוכח כמויות הסחבות שהשלכתי לפח כשארזתי את חפציי בתל אביב, החלטתי להיזהר מקניות של פריטים זולים שאורך חייהם הוא עונה במקרה הטוב. הפעם, הבטחתי לעצמי שוב ושוב, אהיה פחות גחמנית, וארכוש בכמות גדולה יותר של מזומנים פריטים איכותיים יותר, כאלה שישמשו אותי פרק זמן ארוך יותר. אנסה גם לצאת מהקבעונות שפיתחתי במשך השנים, גערתי בעצמי בנוקשות, ולרכוש פריטים שבעבר לא הייתי מעזה להיראות בהם. אם רק הייתי יודעת לאיזו אובססיה אני מכניסה את עצמי.

איך שנרשמתי לאתר אורו עיני. כל יום יש בו במקביל כמה מכירות של מותגים נחשבים במיוחד לנשים, גברים וילדים. האתר מציע לא רק בגדים, אלא גם נעליים, תכשיטים, שעונים, תיקים, ואפילו כל מיני דברים לבית. בשבוע טיפוסי, אפשר למצוא בגדים של הלמוט לאנג (100$), ג'יל סנדר (118$), מיסוני (128$) ואלכסנדר מקווין (60$), נעליים של פרטלי רוסטי (180$) ודיאן פון-פירסטנברג (180$), תכשיטים ושעונים של דולצ'ה אנד גבאנה (100$) וברברי (248$) ומשקפי שמש של פול סמית (98$). המכירות מתחילות בדרך כלל ב-12 בצהריים, ונמשכות 36 שעות. אבל חייבים להתחיל לקנות מייד, או לפחות לשמור בסל הקניות, כי הדברים נחטפים במהירות מטורפת. נראה שבדומה אלי, יש קהילת נשים משועממות שמייד מעמיסה איך שהמכירה מתחילה, ובשעה 12:20 רוב הפריטים השווים כבר נחטפים.

עיני לכדה ז'קט של הלמוט לאנג ב-100$, שבמקור עלה 400$, מצמר ושכבה פנימית מכותנה. מצא חן בעיני העיצוב הנקי שלו והצווארון העדין, ומצד שני המראה הנוקשה שלו, שהיה לו ניחוח יפני ששקלתי ברצינות לאמץ. כדרכי השתהיתי מעט והפסדתי את השחור, וברגע האחרון הספקתי לקנות את הסמול האחרון בכחול כהה. בנוסף רכשתי כפכפים בצבע צהוב בהיר, צבע שבעבר לא הייתי מרשה לעצמי להסתכל עליו, עם עקב מעץ של Theory ב-50$ דולר, במקום 150$.

הנעליים הוכיחו עצמן כהצלחה גדולה. אבל כשמדדתי את הז'קט חשכו עיניי. הסתבר שהוא גדול מידי, ושלשרוולים שלו יש מעין עיצוב ביזארי, שקשה היה להבחין בו בתמונות באתר, שמקנה לידיים מראה של מתאגרפת (ראו הדגמה למטה). רצתי חסרת נשימה למחשב, לבדוק אם אוכל להחזיר את הז'קט. אבל לרוע המזל, גיליתי שמדובר בפיינל סייל צמד המילים הגרוע מכולן ולא ניתן להחזיר את הז'קט. גלי חרדה התחילו להציף אותי ככל שבחנתי את הז'קט, והתחלתי בסדרת מדידות אימפולסיביות. אולי הבעיה טמונה במראה שאצלי בבית, אמרתי לעצמי בחרון, מביטה במראה בחשדנות, הרי כבר מזמן חשדתי שהיא מעוותת לי את הגוף. החלטתי לרדת לשורש העניין, ויצאתי למסע לאורך השדרה הראשונה, כדי לבדוק איך הז'קט נראה מכל מיני זויות במראות שלאורכה. אבל המסקנות לא היו חד משמעיות, והמראות תעתעו בי. בשובי ארבתי למנקה של הבניין לכדתי אותו בהפסקת סיגריה ולשכנות בחדר הכביסה, ושאלתי מה דעתם, איך הם היו מגדירים את הבעיה. נראה לכם שהבעיה היא הגודל או בעיצוב? שאלתי ללא לאות, מחכה לגזר דינם. גם בן זוגי טעם מהקדירה המיוחדת, ומידי יום קיבלתי את פניו בשובו מהעבודה בשאלות בנושא.

אבל שום תשובה לא סיפקה אותי, כי ידעתי בתוך תוכי את האמת המרה. אם רק הייתי לוקחת את המידה הקטנה יותר, הלוא היה שם פטיט, לא רק סמול, מן הסתם חלק מהבעיות שלי היו נפתרות, כי העיצוב הזה דווקא יכול להיראות יפה. אבל למרבה הפלצות גם השרוולים היו ארוכים מדי. בשלב הזה הסתמנו שתי אופציות: יש להיפטר מן הז'קט או לתת אותו לתיקון. החלטתי ללכת על האופציה של התיקון, לאחר ניסיון מכירה כושל אחד, שבו הקונה הפוטנציאלית לא החזירה לי מייל.

לורה, מקור הצרה, המליצה בפני על תופר טוב, שעובד אצל Chris French Cleaners, וניגשתי לשם משקשקת, גרוני ניחר, עם תקווה מהולה בחרדה. מה יהיה אם התיקון לא יצליח? המאה דולר ירדו לטימיון. הצגתי את הסוגייה בפני התופר הצרפתי המשופם, שהשרה אווירה סמכותית ומקצועית (הפורטרט למטה). בתום בחינה מדוקדקת של הז'קט הוא נתן את גזר הדין: אי אפשר לתקן את שרוולי המתאגרפת. "זה הדיזיין", קבע בטון החלטי ומזלזל, הפעם לא בי אלא בברנד. "אבל זה לא נראה גדול מידי?" "מה אתה חושב?" חזרתי ושאלתי את הקשיש הבא בימים. מתוך רחמים ככל הנראה, הוא הציע לי בסופו של דבר לקצר את השרוולים. גלי החרדה צפו ועלו שוב לנוכח הצורך להכריע בסוגייה החדשה הזו. בראשי עברו אלפי תסריטים אפוקליפטים, והתור מאחורי החל להתארך. האם כדאי להסתכן בקיצור השרוולים? הרי אני עדיין יכולה למכור אותו כפי שהוא באי ביי. האם כדאי לוותר על התיקון ולנוס מן המתפרה? עדיין יש דרך חזרה. הדלת קרצה אלי. נזכרתי באותו רגע בפרק ב"תרגיע" של לארי דייויד, שבו לארי דיוויד עומד בתור בחנות גלידה מאחורי אישה מטורפת שלא מצליחה להחליט איזה טעם לקחת, ומבקשת לטעום מכל הסוגים. דייויד עמד מאחוריה וסינן, "הרי חייבים להחליט מתישהו". בסוף, בקול ענות חלושה, אמרתי לו לקצר, והשתרכתי הביתה, על סף ייאוש.

בחזרה בבית, ניסה בן זוגי לעודד את רוחי. הרי כבר מזמן רציתי את הסניקרס החדשות של קונברס. למה שלא נקנה אותן עכשיו, ונחסוך הליכה לחנות? אני לא קונה יותר שום דבר באינטרנט, אמרתי לו בטון קודר. מה כבר יכול להשתבש בקניית נעליים? הוא שאל בתמימות. מבעד לעננת הלופ, ניסיתי לשקול מה עומד על כפות המאזניים. הרי זאת באמת נעל יפה - נראה שקונברס הצליחו להיפטר מכל האלמנטים העיצוביים העודפים של האולסטר, וייצרו נעל עדינה וקולית, עם שיק צרפתי. בן זוגי מיהר לקחת פיקוד על הקנייה, כי בשלב זה רק עשירית מהמוח שלי תפקד, ותקתק פנימה את המידה שלי. "רק תוודא שאפשר להחזיר", מלמלתי, בשארית כוחותיי. אי שם שמעתי אותו מציין שלקונברס יש מידות משלה, ושהמידה שלי בקונברס היא 5.5, ולא שש.

כשהגיעו הנעליים (בתמונה למטה), עשיתי חמש דקות של מדיטציה, ליתר ביטחון. הסדרתי את נשימתי, לגמתי תה קמומיל עם כמה טיפות פרחי באך, ופתחתי במדידה. מיד הרגשתי שהן קטנות מדי, לוחצות. השוותי בינן לבין כל הסניקרס האחרות שלי, החלפתי לגרביים דקות יותר, אבל שום דבר לא עזר. כנשוכת נחש, צלצלתי מייד לקונרברס, לברר מה לעשות. ניהלתי שיחות עם כמה מוכרים, וניסתי להבין למה המידה הזו לא טובה לי, ומהי המידה האירופאית המקבילה ל-5.5. "מעניין", אמרתי להם, "הרי 6 זה 36 אירופאי, אז מה זה 5.5?" את התשובה לשאלה הזו כנראה לא אדע לעולם. בסוף הזמנתי חצי מידה גדולה יותר, רק לאחר שווידאתי שגם אותה יהיה אפשר להחזיר. בלילה, לפי השינה, הרגיעו אותי מילותיו של המוכר שהדהדו במוחי כל הערב, "את יכולה להזמין ולהחזיר כמה זוגות שאת רוצה, את יכולה להזמין ולהחזיר כמה זוגות שאת רוצה".

באותו סוף שבוע, במהלך חופשה בעמק ההדסון, שוטטנו באינטרנט, בחיפוש אחר מציאות. במוחי ניקרה השאלה: איך זה שלבנים כך כך קל לקנות ברשת, והבנות רק אוכלות אותה כל הזמן? האם זה בגלל שבגוף שלנו יש כל כך הרבה איזורים מפתיעים, גלים, הסתעפויות והתנפחויות, שמחייבים מדידה של הבגד טרם הקנייה? בדיוק אז הגיע מייל מג'ילט, מבשר על מכירות נוספות, בין היתר של מגפי האנטר. אין מצב, אני לא קונה יותר שום דבר באינטנט, חזרתי על המנטרה במבט מזוגג. אבל מראה המגפיים היה מפתה. האנטר, חברה סקוטית ותיקה, ספקית נעליים לבני המלוכה הבריטית, מייצרת בעבודת יד מגפי גומי יפהפיים, עמידים למים. והמגפיים שהוצעו למכירה בג'ילט היו אפילו יפים יותר, מקאונבס וגומי. מזג האוויר הגשום בחוץ ואווירת הקאנטרי הכריעו את הכף. לרגע היססתי אמנם לגבי המידה, אבל מיד התעשתתי: הרי לא יכול להיות שהמגפיים יהיו קטנים מידי, הם בטח משאירים מקום לגרביים וכל זה.

בחזרה בעיר, הגיע הקופסה מג'ילט. המגפיים היו מקסימים, ומיהרתי למדוד אותם, מלאת ציפייה. מיד ראיתי שהרגל שלי שוחה בתוכם. עיני שעטו אל תגית המידה. על התגית היה כתוב 38/6f. מה זה? זעקתי, אלוהים כנראה מנסה אותי, כאיוב בשעתו (ראו למטה את המגפיים ואת תגית המידה). הרי המידה המקבילה לשש היא 36, ו-38 אירופאי זה בכלל 8. זה כבר היה מעל לכוחותיי. צלצלתי לג'ילט. "איי אם סו סורי אבאוט ד'את, מאם", המוכרת הפתיעה אותי. מסתבר שהיתה בעיה עם המשלוח, והמידות המסומנות לא היו נכונות. "אה, קיבלתם עוד תלונות?", שאלתי מיד, מחפשת ודאות. "כן", אמרה לי המוכרת בטון מרגיע, "ואני אתן לך החזר מלא. אני יכולה לשלוח לך גם מידה 5, לנסות, אם את רוצה." מממממממ. "אההה, אהההה, אני לא יודעת אם זה יהיה טוב עלי", עניתי באווירת נכאים. היא ניסתה לשכנע אותי שמידה 5 תהיה טובה, אבל המשכתי להסס. "כן, יש כאן סיכון מסוים", היא הסכימה איתי בסופו של דבר. התחננתי לעוד יום להחליט, וסגרנו את השיחה. באותו יום נשבעתי לעצמי שזאת הפעם האחרונה שאני קונה בגדים באינטרנט.