Urgggg, you motherfucking doochebag

מאז ומתמיד היתה לי חולשה לשימוש בשפה ולאופני התנסחות. בעוד שאנשים שמתנסחים בצורה רהוטה, חכמה, נקייה ומקורית, ובו בזמן חפה מהתחכמויות, תמיד שבו את לבי, הרי שמצאתי את עצמי מתחלחלת ממאן דהו אשר השמיע התנסחות מתחכמת כזו או אחרת. זכור לי שהיכרתי פעם בחור שבתום יציאה משותפת קרקע אותי בכפולה: yalle, layla. אף על פי שאוזניי הצטלצלו, המשכתי לראותו גם לאחר הברכה חסרת התקדים. לזכותי ייאמר שהרומן לא נמשך זמן רב מדי.

אכן, ישנן מילים שאפילו אם קורט קוביין היה משתמש בהן לא היו ניצלות, כמו למשל בוקר (במקום בוקר טוב), לילה (במקום לילה טוב), יאלה ואלן (yalle, allen במקום אהלן ו-yalla). כשאהלן ויאללה, מילים שמקורן בערבית, הופכות לסגוליות, ל-allen ו-yalle, מוציאים מהם למעשה את כל המיץ, והופכים אותו למלים אשכנזיות-פולניות. זה כמו סבבי. ולגבי בוקר ואחותה לילה, למי יש כוח להתבדחויות בשעות הבוקר, או בלילה? גם ככה ברכות הן לפעמים דבר מעיק ומאולץ, אז למה להקשות עוד יותר על העניינים? גזר דינם של מלים ומשתמשים אחרים תלוי קונטקסט: אופי המשתמש, הנמען, אופן ההגייה וההקשר בהחלט משפיעים על לגיטימיות השימוש.

בצעירותי, אהבתי לייחס לעצמי המצאת מטבעות לשון, ולבחור את סובביי על פי יכולותיהם בתחום. זכור לי שבתיכון טענתי בתוקף, ביחד עם מי שהיתה אז חברתי הטובה, להטמעת השימוש ב"ברור" ו"הדבר הכי x". אכן, קשה לדמיין זאת, אבל בימים הרחוקים ההם זה היה אוונגרדי. כשראיתי את הפרק ב"תרגיע" שבו ריצ'ארד לואיס טען שהמציא את הביטוי ה-x מהגיהנום, הזדהיתי (מסתבר שהוא באמת ובתמים סבור שהוא המציא את הביטוי, ושבספר הציטוטים של ייל הביטוי רשום על שמו).

שרבוב מילים באנגלית בישראל הוא כמעט תמיד בלתי נסלח. זכור לי מלצר בקפה נחמה וחצי בתל אביב שלקח את הז'אנר לקצה. זה התחיל בכך שהיה מברך ב"היי, סיסטה" ושואל אם אנחנו רוצים את הבירה "דראפט", הכול במבטא אנגלי כבד מאוד. למרות זאת, לא ניכר היה ששלט בשפה. יום אחד, אמר לי שאני מזכירה לו את ג'סיקה לאנג'. לקח לי זמן להבין על מי הוא מדבר. בסופו של דבר הסתבר שהתכוון לג'סיקה לאנג. צהלתי מאושר מהמחמאה, אם כי ידעתי שאין בה ממש ("את מזכירה אותה בשנים המאוחרות שלה", נתן בן זוגי פרשנות משלו); כבר לא פנטזתי יותר על שדרוג מג'יימי לי קרטיס, לה אמרו לי שאני דומה בעבר (כולן למטה). בהמשך המלצר עבר פשוט לנהל את רוב השיחה באנגלית. אף על פי שבהתחלה התפלצנו מהתופעה, אני מוכרחה להודות שבהמשך התחבב עלינו אותו מלצר, וקיווינו בסתר ליבינו שהמשמרת שלו תיפול על הביקור שלנו. חיינו בציפייה לדבריו, מ"צ'ירז מייט" אחד למשנהו.

בניו יורק, כמובן, הסיטואציה שונה לחלוטין ודורשת היערכות גבוהה יותר. אף על פי שאין לי בעיה עם השפה האנגלית כלל וכלל, השימוש בשפה זרה בארץ זרה בהחלט גורם לבעיה תדמיתית מסוימת. עוד בשנות התשעים, בגלגולי הקודם בניו יורק, עמדתי על גודל הבעיה. חוסר השליטה בניואנסים של השפה ושל הסלנג גרם למשבר זהות חמור. במבט לאחור, אולי זה מה שהאיץ את האובססיה לבגדים להתפרץ. זכור לי גם השלב שבו החלטתי לחדול מהנסיון הפתטי לאמץ לעצמי מבטא אמריקאי. לפתע היתה לי הארה: אני מבזבזת 80 אחוז מהאנרגיות שלי על הקפדה על המבטא, אולי כאן טמונה הבעיה?! הרגעת המבטא הכאילו אמריקאי לטובת הגייה מעט ישראלית בהחלט גרמה לי להישמע בהרבה יותר קול, לפחות בעיני עצמי ובהשוואה ישראלים אחרים. בימים ההם, עבדתי בקפה יפה, בית קפה בבעלות ישראלית. הברמן אף הוא היה ישראלי, וכל משמרת בסופ"ש הייתי חוטפת צמרמורת. בשלב מסוים היה עליו להודיע שאין יותר בראנץ' למלצרים. אז הוא היה פורץ בתרועה שהחרידה אותי בכל פעם מחדש: Yo brunch is over, yo! . מה שהטריד אותי במיוחד היה המבטא הכבד שבו השתמש, חיקוי של הגייה של שחורים. יו, בארנץ' איז אאאאוובבבבה, יו.

כיום, עם המעבר לניו יורק, בעיית הזהות הכרוכה בשפה נראית לי פחות אקוטית. התקשורת המשמעותית נעשית ממילא בעברית או עם זרים. אולם עדיין, דומני כי ישנם גבולות שלא כדאי לחצות, במיוחד לא לישראלים בני יורק, במיוחד לא בתקשורת בין ישראלים. כך, נראה לי שרוב רובן של מילות הסלנג בעייתיות במידה רבה. ממילא השימוש בסלנג הוא עניין עדין, גם בעברית. ההצלחה שלו תלויה בכל כך הרבה גורמים, שכמעט שאין סכוי לשלוט בהם באנגלית. לרוב, סלנג באנגלית מפיו של ישראלי (ולעתים קרובות גם מטעם אמריקאי) ישמע מאומץ, צורם ולא טבעי. כך גם אנחות ואנקות למיניהן באמריקאית, כמו למשל urgggggg. גם דינם של קיצורים למיניהם חמור:

Congrats (congratulations)

LOL (laughing out loud)

Ridic (ridiculous)

Rad (radical)

Tnx (Thanks)

הרי הקיצורים מתאימים לאלה שהשימוש בשפה טבעי עבורם, ולא לאלה שבאים מהחוץ. מה רע במאזאל טוב? הלוא ממילא חצי מניו יורק היא יהודים.

אפשר בהחלט להבין אותם

בניו יורק ישנה תופעה שלא נתקלתי בה בתל אביב. אנשים נוטים לפתח רגשות עמוקים, נאמנות ומסירות עיוורת למסעדות ולבתי קפה, כאילו שייכים אלה לאביהם. עוד כשאחותי וביתה הגיעו לביקור, זכור לי ויכוח עם בן זוגי לפני שהזמנו מקום לכולנו במסעדה היפנית האהובה עלינו, קיו יה. "תראה, לא נראה לי שזה מתאים", אמרתי לו. "מה פתאום לא מתאים?" הוא התעקש, "הרי זו אחת המסעדות הכי טובות שהיינו בהן." "לא יודעת, אין שם בדרך כלל סושי וכאלה, ולא נראה לי שזה מתאים לילדה בת 16." "אז, מה, היא לא תוכל להנות מאוכל קצת יותר מיוחד?" בשלב זה כוחותיי אזלו לי ונכנעתי, אם כי הייתי סמוכה ובטוחה שבן זוגי, כמו גם בנות משפחתי, יחמיצו בסוף הערב את פרצופם, כל אחד ואחת וסיבותיו הוא. ואכן, אף על פי שהפולניות ניסו להסתיר את מורת רוחן, הרי שחשדותיי התאמתו למחרת, כאשר השכם בבוקר הציע לי אבי בסקייפ כיודע דבר, "אולי תקחי אותן למסעדות יותר עממיות."

כל עוד הדבר נגע לבן זוגי בלבד, ייחסתי את העניין באופן חלקי לפרפקציוניזם שלו ולעקשנותו - הן לא שמו לב בכלל לניואנסים ולעידון של המקום, הוא התלונן בסוף הערב - ונמנעתי מהסקת מסקנות מרחיקות לכת בדבר קיומה של תופעה אנושית גורפת. אך אירועי יום ראשון הובילו לשינוי בהשקפתי. קבענו עם חברתי האוסטרית ובן זוגה בבית הקפה האהוב עליהם, Tarallucci E Vino. גם אני די מסמפטת את המקום. יש שם סנדוויצ'ים וקפה לא רעים, ואווירה נעימה. אבל בעיקר, חביבים עלי השירותים במקום, שמהווים מקום מקלט בשעות חרום. המכולת הקבועה שלנו, Commodities Natural Market, ממש צמודה לבית הקפה, ומדי פעם אני נראית נוטשת את העגלה לפתע פתאום, מסננת לעבר הקופאית, "אני יכולה להשאיר את זה כאן? כבר אחזור", ורצה לבית הקפה הסמוך. מצד שני, בן זוגי פחות מסמפט את המקום - סתם מקום משעמם, הכול שם זה מוצרלה עם מוצרלה, הוא בדרך כלל טוען. בדרך החוצה הוא הציע לקחת איתנו את יוגלן הכלב. מזג האוויר היה הפכפך, רגע חם ורגע קר, ועם הכלב אפשר לשבת רק בחוץ. איפשהו במעמקי תודעתי קישרתי בין לקיחת הכלב לחוסר אהדתו למקום, אך בסופו של דבר החלטנו לקחת את הסיכון.

הגעתי לקפה מספר דקות אחרי בן זוגי, וראיתי אותו במרחק עומד בחוץ ומצלצל. הרגשתי בעצבים קלים באוויר. "לא יודע, אני מצלצל אליהם והם לא עונים, הם יושבים בפנים". נכנסתי וקראתי לחברתי ובן זוגה החוצה - אה, הבאתם את הכלב? היא ציינה ביובש - והתיישבנו בשולחן לארבעה, מנסים לתפוס את קרני השמש האחרונות. חיכינו במשך דקות ארוכות למלצרים, אך אלה בוששו לבוא, כמו גם הסנדוויץ' של חברתי, שהוזמן לפני עידן ועידים עוד בחמימות של בית הקפה. החלטתי לעשות מעשה, ונכנסתי פנימה. "הי, אנחנו יושבים בחוץ כבר חצי שעה, נוכל לקבל שם שירות או לא?". "כן, אנחנו כבר נגיע." שבתי החוצה ודיווחתי באגביות על השיחה. "אוי לא, אמרת להם את זה?" נבהלה חברתי, "אוי ואבוי, זה המקום היחידי שיש בו קפה טוב בעיר." כעבור רבע שעה נוספת, שוב השתרכתי פנימה. "ומה עם הסנדוויץ שהחברים הזמינו? בדרך?" "תראי," ענו לי המלצרים, "זה אשמתם שהם עברו החוצה. הם הזמינו את הסנדוויץ' בפנים." מרוב הלם, לא הצלחתי לענות, וחזרתי החוצה, אבל שם ציפתה לי הפתעה גדולה יותר. "אוי לא, אסור לנו לבוא איתכם לכאן יותר. "אבל מה הבעיה עם זה שעברנו החוצה?" מלמלתי בהשתאות. "תראי, אני מבינה אותם," היא הפליגה בהסברים במבט אטום, "זה לא מעניין אותם שיש לכם כלב. הם רק רוצים שהכול יעבוד כמו שצריך. מבחינתם, זה לא נוח שבאתם עם כלב."

המשכנו להמתין והחשש החל לקנן בי: השולחן שלנו מוחרם. כעבור כרבע שעה, הגיעה סוף סוף המלצרית לקחת הזמנה; סנדוויץ בשבילי, ותה ירוק לבן זוגי. התה הגיע אחרי חצי שעה של המתנה. "אני לא יכול לשתות את זה, זה חזק מדי, זה עמד שעות בפנים עד שהיא הביאה את זה", ירה בן זוגי תוך כדי התבוננות בצבע התה. "אני מצטער," הוא אמר למלצרית, "אני לא יכול לשתות את זה." אוי לא, חשבתי לעצמי, הוא באמת חייב להחזיר את זה? זה כבר באמת מוגזם. "אני אברר בפנים", אמרה המלצרית, הותירה את התה על השולחן, והלכה לדרכה. פרצתי בצחוק גדול מרוב מבוכה, ואילו בן זוגי החווה לעברה בסתר אצבע משולשת. הבטתי אחורה לעבר המלצרית, ולפתע שמעתי אותה מסננת לעברינו, "תודה רבה", בעודה מנגבת את אחד השולחנות. "אני לא מאמינה, היא ראתה אותך!" קראתי בחרדה. אולם בן זוגי, שישב עם הפנים אליה, ציין שגבה היה מופנה אליו ושהיא ממש לא ראתה את התנועה המגונה, אלא הגיבה לצחוקי המתגלגל. את הרבע שעה הבאה העברתי בראש מושפל ובזריקת חיוכים מתנצלים כלפי חברינו, בעוד בן זוגי הולך ומתחמם. לפתע החל לשאוג "למה את מגחכת ככה עלי!! מותר לי להחזיר את התה! זה נהיה רעיל כשזה חזק". "איך זה קשור אלייייי?" יללתי, "מה אני עשיתי!" אוף, איזה פדיחות, מה הוא צורח עלי לידם?? אני כבר אראה לו מה זה, חשבתי לעצמי, מתפוצצת מעצבים. אולם, בסתר לבי ידעתי שבעצם נעלב על שכרתתי ברית נסתרת עם חברינו והמקום בהתנגדותי להחזרת התה.

חיסלתי את הסנדוויץ במהירות, כשברקע התנהלה שיחה מתוחה, והזמנו חשבון. נפרדנו מחברינו כשבחוץ כבר החלו לנשב רוחות חזקות.

לאחר התכתשות קצרה בדרך הביתה, הצלחנו איכשהו להבין אחד את השני, וסגרנו גם שלא אקח אותו לשם לעולמים. בן זוגי קיטר על ההתנהגות הקורבנית של חברינו אל מול נציגי בית הקפה. נאלצתי להזכיר לו איך התביישנו כשקרוב משפחה שלו העז להזמין בקיו יה אדממה. תראה, אני יכולה להבין אותם, אנשים מפתחים כאן רגשות לא הגיוניים למקומות. אין מה לעשות.