NYCOCD

Marko, el bambino!

2011-11-08T12:31:00.014-05:00

בעודי מפטפטת כמוצאת שלל רב עם אמא פורטוגזית שזכיתי להכיר לאחרונה בחדר המשחקים השכונתי, החלו בתי וביתה של הפורטוגזית לשחק באותו סוס נדנדה. עוד לפני שהספיקו הבנות לפתח משא ומתן בנושא, הגיח לפתע ילד מבוגר יותר בצבע מעורב, הדף את הבנות לצדדים ותפס בעלות על הסוס. מאחוריו הופיעה בצעדים נמרצים אישה לבנה, שצעקה על הילד לרדת מהסוס: "אפולוג'ייז טו דיז גירלס רייט נאו. איף יו וונט, ווי וויל גו הום." הילד דווקא נראה רגוע למדי. הוא התמהמה, סרב להתנצל, ובמהרה נשלף באגרסיביות מהאיזור על ידי הלבנה.

פצחתי בסדרת גלגולי עיניים וכיווצי גבות מוחצנים לעבר גבה של האישה הכעוסה המתרחקת עם הילד המיילל בזרועותיה. הפורטוגזית גם גחכה, אבל ציינה ברוב משמעות: "יו הב טו טיץ' דם האו טו ביהייב". הילד הזה תמיד עושה בעיות, היא ספרה לי כיודעת דבר. הוא תמיד מגיע עם האישה הזו בשעות האלה. השעה היתה מאוחרת, שעה שבה המטפלות כבר היו בדרכן חזרה הביתה מהעבודה. "אולי הוא מאומץ"? הפלתי את הפצצה לאוויר, נזכרת באזהרותיה של הבייביסיטר שלי בדבר ילדים אגרסיביים המסתובבים בחדר המשחקים. "יו האב טו בי קרפול אנד סטיי אווי פרום דיז קידז. דיי אר יוג'ואלי אדופטד". שלחתי מבטים נפחדים לעבר האם המאמצת. זו ישבה בשילוב ידיים בנפרד מבנה, שישב לא רחוק ממנה ב"טיים אאוט", המקבילה האמריקאית של לעמוד בפינה הישראלי, כפי שהסבירה לי הפורטוגזית. זו סיפרה לי שאחיינה תמיד עושה חיים דווקא בזמן ה"טיים אאוט".

כשהתחלתי ללכת לחדר המשחקים כמה חודשים קודם לכן, שמתי לב לתופעה ששלטה בו ללא עוררין. בכל פעם שילד ניסה לגעת בילד אחר, או חטף ממנו צעצוע, זינקה מיד אמו של הילד הסורר וגערה בו תוך שימוש בשני מונחים: gentle ו-share. מלבד אמא איטלקית לשני ילדים מופרעים למראה, כל ההורים, מהגרים ואמריקאים מבטן ומלידה, התנהגו כך, אפילו הפורטוגזית, שעשתה עלי רושם חתרני יותר כשסיפרה שהיא בעלת הבר האירי בסיינט מרקס.

לנגד עיני עמדו שתי פרשנויות להתנהגות ההורים: האם הפחד האובססיבי האמריקאי מתביעות הוא שגורם להורים להתערב? או שמא מדובר בשיטה חינוכית, שאחת מתוצאותיה הוא הנימוס האמריקאי והכבוד למרחב הפרטי של הזולת? הרי לעומתינו הישראלים, האמריקאים ניחנו באיפוק מפורסם; הם לא נדחפים בתורות, הם לא שואלים שאלות אישיות. אולי המעלות הללו נעוצות בחינוך הקפדני הזה, שניתן מגיל צעיר?

כיצד עלי לנהוג עם בתי החברותית בת השנה, שאלתי את עצמי, שרק מתחילה לגלות את העולם ורחוקה מלהבין את הקונספט שלי או שלך? המחשבה להורות לה באנגלית share ,share, עוררה בי חלחלה, בראש ובראשונה ממניעים סגנוניים. הבטחתי לעצמי לבדוק את הסוגייה בספרות המקצועית ולהתייעץ עם אמי למודת הנסיון שעתידה היתה לבקר בעיר בקרוב.

בינתיים מצאתי עצמי נסחפת ללא משים אחר עדר האמהות האמריקאיות. בכל פעם שבתי הקטנה שלחה ידה לצעצוע של ילד אחר, הערתי לה בנימה חינוכית, "לא לקחת צעצועים של ילדים אחרים." כשהתקרבה למשש ילדים פיניתי אותה למקום אחר. כשתגדל בתי, חשבתי לעצמי בגאווה, אוכל להתגאות בגינוניה המעודנים. "תראי, היא בכל זאת לא גדלה בארץ", ראיתי את עצמי בעיני רוחי מציינת בפני אמא ישראלית מזדמנת, המציינת לשבח את הליכותיה של בתי.

כשהגיעה אמי, הצגתי בפניה את התופעה בחדר המשחקים. בתי בדיוק נעמדה ליד סולם של מגלשה שילד אסייתי מבוגר יותר ניסה לעלות עליו. המטפלת שלו, אסייתית אף היא, הורתה לו מרחוק. "תיזהר, זו תינוקת שם. ג'נטל, ג'נטל וויד דה בייבי." "אל תתערבי," פסקה אמי חד משמעית, "תני לה להסתדר לבד. זו מלחמת קיום. מה יהיה אחר כך בגן?" אחרי כמה דקות, הילד פרש מן המקום. "את רואה, היא ניצחה", צהלה אימי. שלחתי מבט נבוך לעבר המטפלת. למראה מבוכתי, אמי הציעה לקרוא לילד ולהציע לו לעמוד לצד בתי. אצתי למשימה, כמהה לפייס את המטפלת היפנית.

למרות המבוכה, הרגשתי שעמדתה של אמי נכונה יותר. איזה טמטום, ללמד תינוקות על אודות שיתוף ועדינות, בזמן שהם עדיין לומדים צעצוע מהו. נהניתי לגחך על האמהות לתינוקות הזוחלים שהזדהו עם השיטה, ולנסות להמיר אמהות טריות. "זה בסדר", לחשתי להן בסמכותיות,"הוא יכול לגעת בה."

שיטתה של אמי גם איפשרה נקמה בילדים הגדולים, בני השלוש ומעלה, שמרובם סלדתי. רוב רובם של הילדים התנהגו בדיוק הפוך מהמצופה. הם סרבו לשחק עם בתי וסילקו אותה מעליהם, לעתים תוך כדי בעיטה חשאית. אחד מהם משך לה בסתר בחולצה, ואחר ניסה להכות אותה במקל בראש. כעת, שלחתי את בתי לעברם, צופה בהנאה בהוריהם גוערים בהם. "מרקו, אל במבינו", צעק אב איטלקי לעברו בנו המעצבן, וזה מהר לפנות את הסוס.

גיליתי ששיטתה של אמי גם מאפשרת נקמה בהורים חמוצים במיוחד. בביקור האחרון אצל הרופא שיחקה בתי בחדר ההמתנה עם ילדה אסייתית כת כשנתיים. אמה, שישבה ליד המטפלת, השגיחה מהצד. כאשר הושיטה בתי את כף ידה לעבר כף ידה של האסייתית, היא הזדעקה: no touching! היא כאן לקבל חיסון?? שאלתי מיד, פוחדת שמא הילדה תדביק את בתי במחלה חשוכת מרפא. כן, ענתה האסייתית באנטיפטיות. נשמתי לרווחה. גם הבת שלי לא חולה, הודעתי, היא גם כאן לחיסון. האם לא ענתה, ונראתה עדיין מוטרדת. כששתי הבנות ניגשו לעגלה ריקה של תינוק בן יומו ומשכו בשמיכה, האסייתית לא יכלה יותר. היא הורתה למטפלת לקחת את הדברים ולחכות בחדר פנימי. "זו שמיכה של ניו בורן. לא נוגעים בזה!"

בייביסיטר לבייביסיטר

2011-01-27T22:05:00.021-05:00

למה בעצם לא לחפש בחורה ישראלית? שאלה אותי דודתי כשסיפרתי לה שהתחלתי לחפש בייביסיטר במשרה חלקית לבתי. אההה, לא חשבתי על זה. בעיני רוחי ראיתי את בתי, כסקרלט אוהרה, מסתודדת עם אומנת שחורה עבת כרס הרוכסת את שמלתה, או לחילופין עם ספרדיה משולחת רסן עם ררר מתגלגת. גם אינדיאנית שתקלע לה צמות הבאתי בחשבון. אם אנחנו כבר בניו יורק, אמרתי לבן זוגי, למה לא לנצל את זה?

אבל הערתה של דודתי הציתה בי את הספק. אולי באמת כדאי ללכת על מישהי ישראלית? המשימה המפרכת לאתר את הבייביסיטר המושלמת בטח קלה לאין ערוך בעברית. אף על פי שזכרונותיי מהתקופה הקצרה שאני עצמי עבדתי כבייביסיטר בניו יורק לפני 20 שנה לא עודדו אותי - שרוכה על ספה דהויה עם ילד מסכן אי שם במידטאון תוך בהייה אפטית ב"מאסק" עם ג'ים קרי, התפטרות ממשרת נני מלאה עוד בטרם התחלתי בתואנה ש"אני חוזרת לארץ" - החלטתי ללכת בכל זאת על האופציה הזו. הרי יספיקו כמה מילים בשביל להבין עם מי יש לי עסק.

מצאתי שלושה טלפונים דרך Imaleuza, אתר שהמליצו לי לחפש דרכו את הישראליות. המועמדת הראשונה ששוחחתי עימה החלה לראיין אותי בתוקפנות עוד בטרם הצלחתי להשחיל מילה. "לכמה שעות בדיוק את צריכה אותי", היא נהמה עם תחילת השיחה. "אההה, אולי תספרי לי קודם על עצמך". בין סבבה אחד למשנהו, התברר שהיא במקור מתחום ה"ריטייל". הבחורה השנייה, אמא לתינוק שהגיע הזמן לשים אותו ב"דיי קר"', אף היא דרשה לדעת לפני הכול מהו בדיוק היקף המשרה, "כדי שנדע אם יש בכלל על מה לדבר." אחר כך המשיכה להשתלט על השיחה ועוררה בי רגשות אשם: "אני מבינה שהתינוקת שלך ממש קטנטונת, רק בת 3 חודשים". ואילו השלישית, נוכלת ערמומית עם פרצוף תמים ואינטיליגנטי, שעשתה הרושם הטוב ביותר ואף עברה שלב לראיון, הודיעה לי ש"הויזה נגמרה לה והיא חייבת לשוב לארץ".

ואז החלטתי: אני עם הסבבה גמרתי. מה שאני צריכה זו שמרטפית תוצרת חוץ, שלא תשאל אותי שום שאלה, שתשמור על דיסטנס, אולי גם תצדיע, שלא תשתמש במילות סלנג ובעיקר לא במילה סבבה. בכל מה שקשור לבתי אני לא רוצה סבבה, אלא יס מאם.

החלטתי לפרסם מודעה בסיטר סיטי, כפי שהמליצה לי ג', מדריכת הפילטיס הנערצת עלי. אף על פי שהרעיון עורר בי חררה, מסתבר שזו דרך שנהוגה כאן. עם פרסום המודעה קיבלתי 90 פניות מבחורות עם שמות כגון שחרזאד, רנג'יטה וקריציה. התחלתי למיין את הפניות. במהרה, מצאתי עצמי ברגרסיה לימי בהם עמלתי על תרגומים קלוקלים ובדיקת עבודות של סטודנטים שנה א' בחוג לספרות. כאן לא שמים פסיק! מרקרתי, מוחקת רווחים מיותרים, מאריכה מקפים קצרים. ניסוח עילג! ייסרתי את עצמי על כך שלא הצבתי כדרישה תואר שני, וכעבור חמש שעות של שכתוב נמרץ הטלתי על בן זוגי את מלאכת המיון.

תוך עשר דקות הוא הציג בפני 10 נבחרות, כשהקרטריון שהוביל אותו היה אלה שעשו לעצמן בקגראונד צ'ק, בדיקה שמוכיחה שאין להן עבר פלילי ושהן מי שהן טוענות שהן. פסלתי על הסף מספר מועמדות שענו לי בקול מנומנם ב-8 בבוקר ולא זכרו בעל פה את אופי המשרה - הרי סטלניות אני לא צריכה אצלי בבית - ונשארתי עם שלוש.

המועמדת האמריקאית עשתה רושם מצוין על הנייר. לא היו אצלה רווחים מיותרים, ומשפטים התחילו באות גדולה, אף על פי שלא היתה לה השכלה גבוהה. בעברה היא עבדה כמורה לריקוד של ילדים והיתה בעלת חנות ממתקים. בנוסף לכל היא היתה בת 38, ועשתה קורס עזרה ראשונה. לעומת הישראליות, ונסה - כך קראו לה - לא העזה לשאול אותי אף שאלה בטלפון. היא רק סיפרה על עצמה וענתה על שאלות. זו בחורה כלבבי, אמרתי לעצמי, וזימנתי אותה לראיון.

אהבתי מייד את האווירה החנפנית שהביאה עימה. אני מאוד אוהבת חיות, היא אמרה איך שנכנסה, למראה פופאי הכלב ושתי החתולות. אחר כך היא אמרה מספיק פעמים כמה בתי יפה, והפצירה בי לתת לה להחזיק אותה. אבל עדיין התלבטתי. לא הרגשתי נוח עם הצחוק הקולני שלה - איי אם ורי לאוד, היא צחקה כשבן זוגי אמר שהוא שומע את השיחה מהמטבח - והרוח האמריקאית הקרתנית שנשבה ממנה. היא הזכירה לי את הקהל שמגיע לניו יורק בשביל לשבת בצילומים של הלייט שואו. "מישיגין, בורן אנד רייזד", היא דיווחה כששאלתי מאיפה היא באה.

לא ידעתי אם לזמן את הטורקיה. לא ראיתי את היתרונות שבהוראת השפה הטורקית לבתי, וגונבו לאוזניי שמועות שלטורקים יש מבטא בלתי חדיר באנגלית. אבל בסופו של חשבון היא זומנה, שכן היתה משכילה יותר מהאחרות - תלמידת תואר שני לחינוך מיוחד והתפתחות ילדים. לקח כמה דקות טובות להתגבר על המראה המבהיל שלה - היא הבחורה הכי מכוערת שראיתי בחיים שלי, אמר בן זוגי. דווקא המבטא היה סביר, והיא אפילו החמיאה לנו שהיא בוחרת מעבידים מאוד בקפידה. אבל כשהיא התחילה לצעוק כשסיפרנו על חופשה עתידית - יו האב טו אנדרסטד, איי ניד מיי אוורז - קיבלנו רגליים קרות.

הארגנטינאית עשתה הרושם הטוב ביותר. אמנם, היא חתמה כל משפט בשלוש נקודות באופן תמוה, אבל היא נראתה שפויה, לא כמו האחרות שהפגינו טרוף קל. בראיון התגלתה כביישנית, שקטה, בעלת הופעה נאה ומסודרת. אמנם, היא לא הסתמנה כאשת שיחה מעניינת מדי - "וואו, זה מרק גזר? לא ידעתי שעושים מרק מגזר" - אבל דמיינתי כֿבר בכליון עיניים את בתי מרביצה את האולה.

כשהתלבטתי בין השלוש באוזניי אמי, סגרנו שת', האמזונה הדרום אמריקאית בעלת החוש השישי שמנקה לנו את הבית, תוריד את ההחלטה. "ת' יודעת בדיוק מה טוב לכן", פסקה אמי. מבושמת מהמחשבה שת' תחליט בשבילי, זימנתי את הארגנטינאית ביום שבו ת' היתה אצלנו, ולשמחתי זו מיד שתפה פעולה. "כן, פעם עבדתי אצל משהי שהבייביסיטר שלה צרחה על הילדים שלה כשלא היתה בבית. כבר בפעם הראשונה שראיתי את הבייביסיטר היתה לי הרגשה מוזרה". סגרנו שארד למטה כדי שת' תוכל להתרשם נכונה. ניצלתי תנומה של בתי, ויצאתי ֿלסיבוב. "היא לא זזה כל הזמן הזה מהמיטה", התרשמה ת' מאוחר יותר. "עשית החלטה נכונה".

בפעמים הראשונות שהיתי במחיצתה, יורה הוראות והסברים מדוקדקים, חוטפת ממנה את בתי מדי פעם כדי לתקן אותה. את ממציאה קונספט חדש, עושה בייביסיטר לבייביסיטר, הטיף לי אחי במהלך ביקור בעיר, כששתינו קפה ב-Eataly. אבל ההתלמדות התחילה ברגל ימין. מצא חן בעיני שהיא עומדת עם ידים שלובות מאחורי גבה, סימן לכבוד. היא גם כתבה דוחות קצרים, עם דיווחים מדויקים על כל פעולה: nap time, changing diaper, וכדומה.

בתום שבוע עבודה עימה, החלטתי שמצאתי מציאה. אמנם, חוסר הכימיה ביננו בהחלט היה טוטאלי, והשיחות הקצרות שהצלחנו לנהל הפילו עלי תרדמה. והיא גם לא צלצלה אחרי שעות העבודה כדי לברר בתום יום של עצירות אם לבתי היתה בסופו של דבר יציאה. אבל גם זה יגיע, הבטיח לי בן זוגי.

בסוף השבוע קיבלתי ממנה הודעה. היי טל, הציעו לי עבודה במשרה מלאה. אני מתחילה התלמדות בשבוע הבא. הפעם המשפט הסתיים בנקודה.

יא אללה, כל היום מחרבנים פה

2010-06-14T00:07:00.032-04:00

כעת, בחודש החמישי להריון, דומני כי למרות כל האובססיות, הפרנויות והאמונות התפלות שאפיינו את החודשיים האחרונים, אין מנוס מלהכריז קבל עם ועדה. אכן, אני בהריון, מצב אובססיבי באופן מובהק מעצם היותו רווי בחוסר ודאות ודאגות פוטנציאליות. אמנם, ישנם שבועות ואפילו חודשים ידידותיים ואף מומלצים לאובסס; מרוב בחילה ועייפות, המוח נמצא במצב של טמטום חושים, ריק ממחשבות. אך בזמנים אחרים, וליתר דיוק בשבועות 11-22, בהם מתבצעות רוב הבדיקות החשובות, ההריון, בשילוב עם מה שקרוי מערכת הבריאות האמריקאית, בהחלט משתלט על כל חלקה טובה ודוחק לשוליים אובססיות אחרות, רבות וטובות. מכירות של ראג אנד בואן, דריל קיי, בארני'ז, מה לא הפסדתי. למזלי, לאחרונה התעוררתי מהקומה ברגע האחרון, בדיוק בזמן למכירה השנתית של סטיבן אלן ואודין.

למרות תופעות אלה, ואולי אף בזכותן, בחודשים אלה רשמתי לעצמי מספר נצחונות היסטורים. אכן, חוש הריח שלי בהחלט מפותח גם במצב לא הריוני. דומני כי הוא מפצה על יכולותיי הפגומות בתחום המוטורי והויזואלי. בן זוגי אוהב לומר שכל כניסה שלי למטבח מלווה מבחינתו במסור חשמלי שקשור לי על המצח ככובע מצחיה. אך מאז ההריון, המצב בהחלט הקצין. לא מזמן, במהלך מסיבה, העולם התגמד לפיות צוחנים של אנשים שעימם שוחחתי. "אתה הרחת את הפה שלה??" שאלתי אותו בלחש, נרעשת. "לא, רק את מריחה את זה", הוא ענה, ממשיך לפטפט עם הפה הרקוב. אולם רוב הזמן, סוגיית הריחות מתגלמת בעיקר בשתי אובססיות מרכזיות. האחת, המוכרת לעייפה משכבר הימים, הלוא היא הקומפוסט, ואילו השנייה היא ארגז החול של החתולות, והחרא שבתוכו.

בימים כתיקונם, לקחתי על עצמי את ניקוי ארגז החתולות ואת הטיפול במכונת הקומפוסט, לא מתוך טוב לב יוצא דופן, אלא מתוך תחושת דחיפות. בן זוגי הפך חסין לריח עם השנים. מבחינתו, ניתן להחליף החול לאחת לשבוע ותו לא. אך בניו יורק הארגז עומד בארון ליד דלת הכניסה, לא רחוק משולחן הכתיבה שלי, ומאז המעבר לדירה, הניחוח החל להתגנב לאפי ולעורר את חרוני. למזלי, בחנות החיות המצוינת Whiskers באיסט וילג' המליצו לי על חול משודרג, שבו כל איזור שחתולים משתינים או מחרבנים לתוכו הופך לגוש קל לאיסוף, וכן על סודה לשתייה ריחנית.

יום אחד, באחד השבועות הראשונים להריון, בעודי מנקה את ארגז החול בקצב רצחני - הניחוח מאז ההריון הפך קשה מנשוא - חדרה למוחי מחשבה שעוררה בי גלי צמרמורת. נזכרתי שיש משהו שקשור בחתולים שעשוי לאיים על העובר. רצתי לאינטרנט, מתעלמת מאזהרותיו החוזרות והנשנות של הרופא שלי - "אני מציע לך לא להסתכל ברשת בזמן ההריון, היא מלאה בשקרים ובהפחדות" - והתחלתי לחפש. עיני חשכו. מסתבר שבחרא של חתולים יכול להסתתר טפיל בשם טוקסופלזמה, שאם נדבקים בו בזמן ההריון יכולים לקרות דברים איומים ונוראים. בקושי הצלחתי לחכות עד הלילה, השעה שבה אמי מתעוררת. בשבע בבוקר שעון ישראל הרמתי את החוגה. "אמא, הערתי אותך?" "אני ממילא צריכה להתעורר, מה את מספרת?" שטחתי בפניה את הצרה. "טל, את תדבקי בזה רק אם תמרחי על עצמך חרא על פצע פתוח." גם הפסיכולוג הרגיע אותי. "תראי, עד כמה שאני יודע הסיכויים שתדבקי בזה הם אפסיים, זו מחלה של חתולי רחוב." בכל זאת, לא נרגעתי כמה ימים, ואמי ניגשה לעיין בספריה. מסקנותיה הפעם היו פחות חד משמעיות, והיא יעצה להטיל על בן זוגי את מלאכת איסוף החרא. מאוחר יותר, המורה לפילטיס והרופא יעצו לי אף הם להתרחק מארגז החול.

ימים אחדים לאחר מכן, חזרה על עצמה אותה האובססיה, רק הפעם סבבה סביב מכונת הקומפוסט הזכורה לטובה. לאחרונה המכונה החלה לקרוס, ולאחר הטלת הזבל לתוכה השתרר בבית ניחוח של מזבלה. מאז ההריון, בן זוגי ניסה להקל עלי בצורות שונות. הוא העלים עין במשך שבוע שבמהלכו מלאתי את הבית במעין תכשיר שמילא את הבית בריח "לימון" של שירותים ציבוריים. רכשנו ביחד סוגים שונים של קטורת ב-Dual Speciality, הסו פר ההודי המצוין ברחוב שש והשדרה הראשונה. הסטטוס קוו העדין החזיק מעמד עד שיום אחד, הותקפתי על ידי מחשבה אובססיבית נוספת. מה עם כל החיידקים הרוחשים בתוך הזבל שאני מטילה לקומפוסט? האם אינם מסכנים את העובר? "למה את מתעסקת בזה בכלל?" פיהקה אמי מבעד לאפרכסת, "הרי זה שגעון שלו. שהוא יטפל בזה". באותו הערב, מונעת על ידי קוקטייל חריף של זעם והורמונים - קריזות ועצבים גבוהים אף הן סימפטום הריוני שכיח - הודעתי לבן זוגי שהוא יטפל במכונה ובחול מעתה והלאה. "ורק שתדע, אני לא רואה את עצמי מתעסקת בזה כשהילדה תיוולד. יש גבול. אם אתה רוצה, נעבור לגור ליד קומופוסט קהילתי".

לאט לאט, הפך עולמי צר כעולם החול והקומפוסט. במהלך היום, מצאתי את עצמי מהלכת בבית ומסננת לעצמי, "יא אללה, כל היום מחרבנים פה". מדי ערב, בעודו חוזר מותש מהעבודה, התייצבתי כרס"ר ליד ארגז החול והכרזתי בנוקשות באוזני בן זוגי על מסדר. הדבר הפך לדיבוק. לזכותי יאמר שבימים הראשונים לטירונות, בן זוגי עוד לא הפנים את רוע הגזרה, ונזקק לתזכורת. לעתים היה מתמרד ודוחה את המשימה ביום יומיים. אז, ניחוח בלתי נסבל התפשט בבית. יום אחד התפרץ, "אני לא יכול יותר עם המשטר הזה, מה יהיה כשיהיו ילדים, וחיתולים?? את לא תרפי. יהיו ארבעה נושאים שירוצו כל הזמן בלופ!!!" "אתה לא זוכר לבד, אני תמיד צריכה להזכיר לך", מלמלתי. אבל עד כמה שהריחות הטריפו את דעתי, ידעתי שיש צדק בדבריו. אכן, גם לטובתי כדאי שארפה מהעיסוק בריחות לטובת עיסוקים אחרים. החלטתי לא לדבר על הקומפוסט במשך מספר ימים, אף על פי שבמכונה החלה להתפתח סתימה קטלנית.

סבלתי בשקט במשך אותם ימים, מציתה קטורות בשלשות. הרחתי אדי צחנה, אך כבר לא ידעתי אם הם פרי דמיוני. ערב אחד, נכנסתי למטבח ומלמלתי לעצמי, "יש כאן ריח מסריח, מה קורה כאן?" בן זוגי בדיוק נכנס למטבח, אך נכונה לי הפתעה. "כן זה הקומפוסט, משהו לא בסדר". "גם אתה מריח???" נשמתי לרווחה. "כן, המכונה התקלקלה, אכלנו אותה".

היה זה היום המאושר בחיי. סוף סוף הגיע הרגע המיוחל, שבו אוכל לשוב ולבצע את אותה הפעולה הפשוטה אך האהובה כל כך - הורדת שקית זבל לפח. סוף סוף אפשר יהיה לנשום בבית. המכונה מתה. אך בעודי חוגגת על שקיות זבל, נכמרו לפתע רחמיי על בן זוגי. כשראיתי את פניו העגומות למראה השקיות המושלכות לפח, מצאתי את עצמי מבטיחה לבדוק אם יש מקומות שמקבלים זבל לקומפוסט שכונתי.

הסתבר שבשוק האיכרים של יוניון סקוור יש דוכן שמקבל זבל טרי. הבטחתי לבן זוגי לבדוק את הסוגייה. מה אכפת לי, אקח את פומה הכלב לטיול, אקנה איזו עגבניה אורגנית ב-7 דולר, אבדוק בהזדמנות אם יש מציאות בכולבו פיילינ'ס בייסמנט. יש דברים גרועים מאלה. המציאות עלתה על כל דמיון. בין דוכני הסחורה - הגיעה עונת האפונה המתוקה והדובדבנים - מצאתי דוכן עם מספר פחי אשפה המיועדים לקומפוסט. אשה גזוזת שיער בעלת מראה קשוח דיווחה כי הם נמצאים שם ארבעה ימים בשבוע. הראיתי לה את השקית. "מה אני אמורה לעשות עם זה?" שאלתי בחשש. רק שלא תכריח אותי לפתוח את השקית. היא לקחה את השקית ורוקנה אותה לפח, מסבירה לי את הנהלים. ומאז, פעמיים-שלוש בשבוע, אני יוצאת לטיול עם פומה, עושה כאילו אני שם בפעם הראשונה, זורקת עליה את שקית הזבל, וממשיכה בדרכי, שמחה וטובת לב.

Urgggg, you motherfucking doochebag

2010-05-26T15:08:00.046-04:00

מאז ומתמיד היתה לי חולשה לשימוש בשפה ולאופני התנסחות. בעוד שאנשים שמתנסחים בצורה רהוטה, חכמה, נקייה ומקורית, ובו בזמן חפה מהתחכמויות, תמיד שבו את לבי, הרי שמצאתי את עצמי מתחלחלת ממאן דהו אשר השמיע התנסחות מתחכמת כזו או אחרת. זכור לי שהיכרתי פעם בחור שבתום יציאה משותפת קרקע אותי בכפולה: yalle, layla. אף על פי שאוזניי הצטלצלו, המשכתי לראותו גם לאחר הברכה חסרת התקדים. לזכותי ייאמר שהרומן לא נמשך זמן רב מדי.

אכן, ישנן מילים שאפילו אם קורט קוביין היה משתמש בהן לא היו ניצלות, כמו למשל בוקר (במקום בוקר טוב), לילה (במקום לילה טוב), יאלה ואלן (yalle, allen במקום אהלן ו-yalla). כשאהלן ויאללה, מילים שמקורן בערבית, הופכות לסגוליות, ל-allen ו-yalle, מוציאים מהם למעשה את כל המיץ, והופכים אותו למלים אשכנזיות-פולניות. זה כמו סבבי. ולגבי בוקר ואחותה לילה, למי יש כוח להתבדחויות בשעות הבוקר, או בלילה? גם ככה ברכות הן לפעמים דבר מעיק ומאולץ, אז למה להקשות עוד יותר על העניינים? גזר דינם של מלים ומשתמשים אחרים תלוי קונטקסט: אופי המשתמש, הנמען, אופן ההגייה וההקשר בהחלט משפיעים על לגיטימיות השימוש.

בצעירותי, אהבתי לייחס לעצמי המצאת מטבעות לשון, ולבחור את סובביי על פי יכולותיהם בתחום. זכור לי שבתיכון טענתי בתוקף, ביחד עם מי שהיתה אז חברתי הטובה, להטמעת השימוש ב"ברור" ו"הדבר הכי x". אכן, קשה לדמיין זאת, אבל בימים הרחוקים ההם זה היה אוונגרדי. כשראיתי את הפרק ב"תרגיע" שבו ריצ'ארד לואיס טען שהמציא את הביטוי ה-x מהגיהנום, הזדהיתי (מסתבר שהוא באמת ובתמים סבור שהוא המציא את הביטוי, ושבספר הציטוטים של ייל הביטוי רשום על שמו).

שרבוב מילים באנגלית בישראל הוא כמעט תמיד בלתי נסלח. זכור לי מלצר בקפה נחמה וחצי בתל אביב שלקח את הז'אנר לקצה. זה התחיל בכך שהיה מברך ב"היי, סיסטה" ושואל אם אנחנו רוצים את הבירה "דראפט", הכול במבטא אנגלי כבד מאוד. למרות זאת, לא ניכר היה ששלט בשפה. יום אחד, אמר לי שאני מזכירה לו את ג'סיקה לאנג'. לקח לי זמן להבין על מי הוא מדבר. בסופו של דבר הסתבר שהתכוון לג'סיקה לאנג. צהלתי מאושר מהמחמאה, אם כי ידעתי שאין בה ממש ("את מזכירה אותה בשנים המאוחרות שלה", נתן בן זוגי פרשנות משלו); כבר לא פנטזתי יותר על שדרוג מג'יימי לי קרטיס, לה אמרו לי שאני דומה בעבר (כולן למטה). בהמשך המלצר עבר פשוט לנהל את רוב השיחה באנגלית. אף על פי שבהתחלה התפלצנו מהתופעה, אני מוכרחה להודות שבהמשך התחבב עלינו אותו מלצר, וקיווינו בסתר ליבינו שהמשמרת שלו תיפול על הביקור שלנו. חיינו בציפייה לדבריו, מ"צ'ירז מייט" אחד למשנהו.

בניו יורק, כמובן, הסיטואציה שונה לחלוטין ודורשת היערכות גבוהה יותר. אף על פי שאין לי בעיה עם השפה האנגלית כלל וכלל, השימוש בשפה זרה בארץ זרה בהחלט גורם לבעיה תדמיתית מסוימת. עוד בשנות התשעים, בגלגולי הקודם בניו יורק, עמדתי על גודל הבעיה. חוסר השליטה בניואנסים של השפה ושל הסלנג גרם למשבר זהות חמור. במבט לאחור, אולי זה מה שהאיץ את האובססיה לבגדים להתפרץ. זכור לי גם השלב שבו החלטתי לחדול מהנסיון הפתטי לאמץ לעצמי מבטא אמריקאי. לפתע היתה לי הארה: אני מבזבזת 80 אחוז מהאנרגיות שלי על הקפדה על המבטא, אולי כאן טמונה הבעיה?! הרגעת המבטא הכאילו אמריקאי לטובת הגייה מעט ישראלית בהחלט גרמה לי להישמע בהרבה יותר קול, לפחות בעיני עצמי ובהשוואה ישראלים אחרים. בימים ההם, עבדתי בקפה יפה, בית קפה בבעלות ישראלית. הברמן אף הוא היה ישראלי, וכל משמרת בסופ"ש הייתי חוטפת צמרמורת. בשלב מסוים היה עליו להודיע שאין יותר בראנץ' למלצרים. אז הוא היה פורץ בתרועה שהחרידה אותי בכל פעם מחדש: Yo brunch is over, yo! . מה שהטריד אותי במיוחד היה המבטא הכבד שבו השתמש, חיקוי של הגייה של שחורים. יו, בארנץ' איז אאאאוובבבבה, יו.

כיום, עם המעבר לניו יורק, בעיית הזהות הכרוכה בשפה נראית לי פחות אקוטית. התקשורת המשמעותית נעשית ממילא בעברית או עם זרים. אולם עדיין, דומני כי ישנם גבולות שלא כדאי לחצות, במיוחד לא לישראלים בני יורק, במיוחד לא בתקשורת בין ישראלים. כך, נראה לי שרוב רובן של מילות הסלנג בעייתיות במידה רבה. ממילא השימוש בסלנג הוא עניין עדין, גם בעברית. ההצלחה שלו תלויה בכל כך הרבה גורמים, שכמעט שאין סכוי לשלוט בהם באנגלית. לרוב, סלנג באנגלית מפיו של ישראלי (ולעתים קרובות גם מטעם אמריקאי) ישמע מאומץ, צורם ולא טבעי. כך גם אנחות ואנקות למיניהן באמריקאית, כמו למשל urgggggg. גם דינם של קיצורים למיניהם חמור:

Congrats (congratulations)

LOL (laughing out loud)

Ridic (ridiculous)

Rad (radical)

Tnx (Thanks)

הרי הקיצורים מתאימים לאלה שהשימוש בשפה טבעי עבורם, ולא לאלה שבאים מהחוץ. מה רע במאזאל טוב? הלוא ממילא חצי מניו יורק היא יהודים.

אפשר בהחלט להבין אותם

2010-05-19T14:32:00.029-04:00

בניו יורק ישנה תופעה שלא נתקלתי בה בתל אביב. אנשים נוטים לפתח רגשות עמוקים, נאמנות ומסירות עיוורת למסעדות ולבתי קפה, כאילו שייכים אלה לאביהם. עוד כשאחותי וביתה הגיעו לביקור, זכור לי ויכוח עם בן זוגי לפני שהזמנו מקום לכולנו במסעדה היפנית האהובה עלינו, קיו יה. "תראה, לא נראה לי שזה מתאים", אמרתי לו. "מה פתאום לא מתאים?" הוא התעקש, "הרי זו אחת המסעדות הכי טובות שהיינו בהן." "לא יודעת, אין שם בדרך כלל סושי וכאלה, ולא נראה לי שזה מתאים לילדה בת 16." "אז, מה, היא לא תוכל להנות מאוכל קצת יותר מיוחד?" בשלב זה כוחותיי אזלו לי ונכנעתי, אם כי הייתי סמוכה ובטוחה שבן זוגי, כמו גם בנות משפחתי, יחמיצו בסוף הערב את פרצופם, כל אחד ואחת וסיבותיו הוא. ואכן, אף על פי שהפולניות ניסו להסתיר את מורת רוחן, הרי שחשדותיי התאמתו למחרת, כאשר השכם בבוקר הציע לי אבי בסקייפ כיודע דבר, "אולי תקחי אותן למסעדות יותר עממיות."

כל עוד הדבר נגע לבן זוגי בלבד, ייחסתי את העניין באופן חלקי לפרפקציוניזם שלו ולעקשנותו - הן לא שמו לב בכלל לניואנסים ולעידון של המקום, הוא התלונן בסוף הערב - ונמנעתי מהסקת מסקנות מרחיקות לכת בדבר קיומה של תופעה אנושית גורפת. אך אירועי יום ראשון הובילו לשינוי בהשקפתי. קבענו עם חברתי האוסטרית ובן זוגה בבית הקפה האהוב עליהם, Tarallucci E Vino. גם אני די מסמפטת את המקום. יש שם סנדוויצ'ים וקפה לא רעים, ואווירה נעימה. אבל בעיקר, חביבים עלי השירותים במקום, שמהווים מקום מקלט בשעות חרום. המכולת הקבועה שלנו, Commodities Natural Market, ממש צמודה לבית הקפה, ומדי פעם אני נראית נוטשת את העגלה לפתע פתאום, מסננת לעבר הקופאית, "אני יכולה להשאיר את זה כאן? כבר אחזור", ורצה לבית הקפה הסמוך. מצד שני, בן זוגי פחות מסמפט את המקום - סתם מקום משעמם, הכול שם זה מוצרלה עם מוצרלה, הוא בדרך כלל טוען. בדרך החוצה הוא הציע לקחת איתנו את יוגלן הכלב. מזג האוויר היה הפכפך, רגע חם ורגע קר, ועם הכלב אפשר לשבת רק בחוץ. איפשהו במעמקי תודעתי קישרתי בין לקיחת הכלב לחוסר אהדתו למקום, אך בסופו של דבר החלטנו לקחת את הסיכון.

הגעתי לקפה מספר דקות אחרי בן זוגי, וראיתי אותו במרחק עומד בחוץ ומצלצל. הרגשתי בעצבים קלים באוויר. "לא יודע, אני מצלצל אליהם והם לא עונים, הם יושבים בפנים". נכנסתי וקראתי לחברתי ובן זוגה החוצה - אה, הבאתם את הכלב? היא ציינה ביובש - והתיישבנו בשולחן לארבעה, מנסים לתפוס את קרני השמש האחרונות. חיכינו במשך דקות ארוכות למלצרים, אך אלה בוששו לבוא, כמו גם הסנדוויץ' של חברתי, שהוזמן לפני עידן ועידים עוד בחמימות של בית הקפה. החלטתי לעשות מעשה, ונכנסתי פנימה. "הי, אנחנו יושבים בחוץ כבר חצי שעה, נוכל לקבל שם שירות או לא?". "כן, אנחנו כבר נגיע." שבתי החוצה ודיווחתי באגביות על השיחה. "אוי לא, אמרת להם את זה?" נבהלה חברתי, "אוי ואבוי, זה המקום היחידי שיש בו קפה טוב בעיר." כעבור רבע שעה נוספת, שוב השתרכתי פנימה. "ומה עם הסנדוויץ שהחברים הזמינו? בדרך?" "תראי," ענו לי המלצרים, "זה אשמתם שהם עברו החוצה. הם הזמינו את הסנדוויץ' בפנים." מרוב הלם, לא הצלחתי לענות, וחזרתי החוצה, אבל שם ציפתה לי הפתעה גדולה יותר. "אוי לא, אסור לנו לבוא איתכם לכאן יותר. "אבל מה הבעיה עם זה שעברנו החוצה?" מלמלתי בהשתאות. "תראי, אני מבינה אותם," היא הפליגה בהסברים במבט אטום, "זה לא מעניין אותם שיש לכם כלב. הם רק רוצים שהכול יעבוד כמו שצריך. מבחינתם, זה לא נוח שבאתם עם כלב."

המשכנו להמתין והחשש החל לקנן בי: השולחן שלנו מוחרם. כעבור כרבע שעה, הגיעה סוף סוף המלצרית לקחת הזמנה; סנדוויץ בשבילי, ותה ירוק לבן זוגי. התה הגיע אחרי חצי שעה של המתנה. "אני לא יכול לשתות את זה, זה חזק מדי, זה עמד שעות בפנים עד שהיא הביאה את זה", ירה בן זוגי תוך כדי התבוננות בצבע התה. "אני מצטער," הוא אמר למלצרית, "אני לא יכול לשתות את זה." אוי לא, חשבתי לעצמי, הוא באמת חייב להחזיר את זה? זה כבר באמת מוגזם. "אני אברר בפנים", אמרה המלצרית, הותירה את התה על השולחן, והלכה לדרכה. פרצתי בצחוק גדול מרוב מבוכה, ואילו בן זוגי החווה לעברה בסתר אצבע משולשת. הבטתי אחורה לעבר המלצרית, ולפתע שמעתי אותה מסננת לעברינו, "תודה רבה", בעודה מנגבת את אחד השולחנות. "אני לא מאמינה, היא ראתה אותך!" קראתי בחרדה. אולם בן זוגי, שישב עם הפנים אליה, ציין שגבה היה מופנה אליו ושהיא ממש לא ראתה את התנועה המגונה, אלא הגיבה לצחוקי המתגלגל. את הרבע שעה הבאה העברתי בראש מושפל ובזריקת חיוכים מתנצלים כלפי חברינו, בעוד בן זוגי הולך ומתחמם. לפתע החל לשאוג "למה את מגחכת ככה עלי!! מותר לי להחזיר את התה! זה נהיה רעיל כשזה חזק". "איך זה קשור אלייייי?" יללתי, "מה אני עשיתי!" אוף, איזה פדיחות, מה הוא צורח עלי לידם?? אני כבר אראה לו מה זה, חשבתי לעצמי, מתפוצצת מעצבים. אולם, בסתר לבי ידעתי שבעצם נעלב על שכרתתי ברית נסתרת עם חברינו והמקום בהתנגדותי להחזרת התה.

חיסלתי את הסנדוויץ במהירות, כשברקע התנהלה שיחה מתוחה, והזמנו חשבון. נפרדנו מחברינו כשבחוץ כבר החלו לנשב רוחות חזקות.

לאחר התכתשות קצרה בדרך הביתה, הצלחנו איכשהו להבין אחד את השני, וסגרנו גם שלא אקח אותו לשם לעולמים. בן זוגי קיטר על ההתנהגות הקורבנית של חברינו אל מול נציגי בית הקפה. נאלצתי להזכיר לו איך התביישנו כשקרוב משפחה שלו העז להזמין בקיו יה אדממה. תראה, אני יכולה להבין אותם, אנשים מפתחים כאן רגשות לא הגיוניים למקומות. אין מה לעשות.

'סלסלת הפירות: פרק ב

2010-04-09T19:46:00.014-04:00

נו, היו תגובות לבלוג?" שאלה אמי מספר ימים לאחר שהעליתי את הפוסט הקודם, שגולל את סיפורה של סלסלת הפירות שקיבלה לכבוד יום הולדתה מקסם הפרי. אכן, עברנו כברת דרך ארוכה, אני ואמי, מאז הימים בהם תהתה למה לכל הרוחות יש בכלל צורך בבלוג הזה. יש להבהיר: בימים כתיקונם, אין סיכוי להתחרות באמי בעניין ובתמיכה שהיא משלחת בילדיה. במגרה בסלון בית הוריי, למשל, מצאתי בביקורי האחרון מתחת לערימת עותקים של כל פרקי "המשרד", הקומיקס השבועי של אחי, תצלום שער של עיתון "ידיעות אחרונות", המתעד בדיעבד את רגעיו האחרונים של אהוד מנור בקרב חבורה צוהלת. אחי נראה בתצלום מחייך חיוך משונה.

אבל במקרה הספציפי של הפורמט האינטרנטי היו לה, איך לומר, השגות מסוימות. "בשביל מה את מפרסמת את זה? מי יקרא את זה?" שאלה אותי יום אחד. מממממ, תודה. "לא, אני מתכוונת, כל השיטוט הזה באינטרנט מבזבז מלא זמן. למי שאין מה לעשות, זה בסדר. אבל את יודעת כמה אני אוהבת לקרוא ולשמוע מוסיקה. ברגע שמתחילים להסתכל במשהו זה אין סופי". האמת, יש דברים בגו. לכן, לא ממש נעלבתי כאשר לאחר כמה חודשי פעילות של הבלוג שאלה אותי איך נכנסים אליו. "תשלחי לי את הלינק לסקייפ," היא פקדה עלי בטון יגע. היה זה בעיצומה של שיחת וידאו עימה ועם אבי בסקייפ. תעשי חיפוש על שם הבלוג בגוגל, השבתי. יש גבול. "איך קוראים לזה?" היא שאלה. אבי הפגין ידע: "מה הבעיה, תלחצי ניו יורק סיטי אובססיב compoolsive!".

כיום, המילה "כתבה" כבר הוחלפה ברוך השם ב"בלוג" (אם כי עדיין ארוכה הדרך ל"פוסט"), ואמי אפילו זיכתה את הקישור בפייסבוק לפוסט שעסק בה בלייק. עדנה אסיף לייקס איט. "נו, אז היו תגובות", היא שאלה אותי כעבור כמה ימים. דקות אחדות לפני כן ראיתי שאדם בשם שלומי דניאל מקסם הפרי הגיב על הפוסט תגובה משעשעת למדי. התגובה נראתה כמו קאט אנד פייסט מאיזה ברושור של החברה ולא כללה שום התייחסות עניינית לביקורתה של אמי: "אלפי לקוחות מרוצים משירותיה של חברת קסם הפרי המספקת פירות באיכות יצוא. מכתבי התודה שאנו מקבלים לא משאירים מקום לספק ומוכיחים כי סלסלת הפירות הנה מתנה מושלמת. מוזמנים להיווכח כי סלסלת הפירות של קסם הפרי היא סלסלה טעימה ובריאה".

"אוי לא, לא נעים לי", נאנחה אמי כשסיפרתי לה על תגובתו של שלומי דניאל. מסתבר שאמי צלצלה יומיים לפני כן לקסם הפרי כדי להזמין את החבילה הנוספת שחיכתה לה שם. היא ביקשה הפעם רק את הפירות שרצתה. "הם יצאו מגדרם כדי שאני אהיה מרוצה הפעם. הם אמרו שהם רוצים שאני אהיה מרוצה, ובנו איתי את הסלסלה שאני רציתי. הם צלצלו למחרת עוד פעם כדי לוודא אילו פירות רציתי. " נו, את רואה, אמרתי. הם קראו והפנימו".

חיכינו בסקרנות לסלסלה הבאה, שהוזמנה כקינוח לארוחת יום ההולדת של אחי. הפעם, שמחנו כולנו לגלות שלא היו בה תמרים כלל וכלל, ולעומת זאת הרבה יותר מהפירות המעניינים, בדיוק כפי שביקשה אמי (למטה דרך הסקייפ). עד כדי כך שהותירה את כולם מרוצים. כמעט. "תראי, עדיין הערך המוסף של הפירות הוא 50 שקל. אולי 70 שקל. והחבילה עולה 250 שקל. אבל טוב, זה מתנה, אז לא חושבים על זה."

סיפורה של סלסלת פירות

2010-04-05T11:11:00.003-04:00

ביום הולדת 70 של אמי, שלכבודו הגעתי לביקור בתל אביב, שגרו אליה אחיי משלוח פירות מ"קסם הפרי". מדובר בחברה שמייצרת סלסלות פירות פרוסים "לרגעים קסומים", הכוללות פרות טריים טרופיים חתוכים, ועוד מיני תפנוקים בריאים באופן יחסי. בתמימותם, סברו אחיי שלמשלוח פירות סקסיים יש יתרון על משלוח של פרחים, שאמי בדרך כלל אינה אוהבת. "אל תשלחו לי פרחים", היא מתרה כל שנה לקראת יום ההולדת, "זה מסריח." לעתים היא גם מוסיפה בקשה נוספת: "ואל תקנו לי מתנה. אני לא צריכה כלום, באמת." כאשר נרכשות מתנות גדולות במיוחד, היא מקבלת אותן בקריאות, "יא אללה, מי שילם על זה?", בפנים מכורכמות.

עם קבלתה של החבילה הענקית, נראה היה שהרעיון דווקא הצליח. "הסלסלה עושה רושם יוצא מן הכלל", דיווחה לי אמי בטלפון טראנסטאטלנטי, ערב נסיעתי. הסלסלה כללה מבחר רב של פירות מוכנים לאכילה - תות שדה, קרמבולה, שסק, סברס, פסיפלורה, כדורי אבטיח, קוקוס, ענבים, מלון ואננס - וכן תמרים, תמרים ממולאים באגוזי מלך, ותאנים ממולאות בשקדים. אבל כאשר נחתתי בבית הורי, מצב העניינים כבר קיבל תפנית.

הסלסלה, ששיירים קלושים ממנה רבצו במקרר, עברה דקונסטרוקציה מאז יום אתמול. כל פרי זכה לציון בהתאם לכמות שבו סופק, למידת בשלותו ולמרקמו, ודיאלוג טלפוני מתוח עם אנשי החברה כבר היה בעיצומו. פרצי ההתלהבות ההתחלתיים החלו להתחלף לאט לאט, אבל בטוח, בביקורת בלתי מתפשרת. אבל כמו כל אובססיה, גם זו היתה נעוצה בגרעין של אמת. "תראי", הציגה אמי את תורתה, "האבטיח היה מצוין. היתה בערך כמות של פלח בצורת עיגולים קטנים, כמו של גלידה. גם הסברס - היו ארבעה - והפסיפלורה היו מצוינים. אבל השסק לא היה בשל, וגם היו רק ארבעה. הקוקוס היה חתוך לחתיכות מאוד דקות וקשות כמו קרש ובטעם של קרש. הקרבמולה בסדר, אבל אני פשוט לא כל כך אוהבת קרמבולה. הם נתנו המון תמרים וענבים אבל זאת לא בעיה בשבילם, אלה הרי פירות זולים."

אמי לא נשארה חייבת. כשקיבלה טלפון מאחד מעובדי החברה - "הוא אמר שהם תמיד מצלצלים לשאול איך הסלסלה", סיפרה לי בטון ספקני מאוחר יותר - הקפידה לשטוח בפניו את ביקורתה. בדיוק כאשר חשבה שהשיבה לקסם הפרי מנה אחת אפיים, הסתבר שאלה שלפו מהכובע בשורת איוב ששוב טרפה את הקלפים. שומו שמים, התברר שמחכה לאמי משלוח נוסף של סלסלה זהה! ולא רק זה: המוענת היתה דמות מפורסמת שאינה קשורה לאמי בשום צורה. "לא יכול להיות", פסקה אמי, "זו טעות". "אבל זה מה שקיבלנו", מלמל האיש בחוסר אונים. טענות הושמעו לכאן ולכאן, אבל ברגע האחרון היתה לאמי הארה. קרובי משפחה מחו"ל המקושרים לגברת המפורסמת הם ששלחו את המשלוח באמצעותה! "אוי לא, אל תעשה לי את זה", התחננה אמי, "מספיקה לי סלסלה אחת". לאחר דיונים מרתוניים, נסגר שהמשלוח ישלח במועד אחר, ככל הנראה ביומולדת של אחי, שחל באותו שבוע.

למחרת, הופתעתי לגלות שקסם הפרי שוב היו על הקו. הפעם אמי היא זו שיזמה את השיחה, וכעת היא כבר כעסה. בסלסלה נמצאו ממצאים מרשיע: שתי צנצנות שהכילו מעין רוטב פרות, ולא היה כתוב עליהן דבר. "תראי", אמרה אמי לבחורה המנומנמת שענתה לה בקסם הפרי, "אני לא מכניסה לפה שום דבר בלתי מזוהה. אסור לי לאכול סוכר". מיותר לציין שלאמי דווקא מותר לאכול סוכר. הבחורה לא ידעה מה מכילות הצנצנות החשודות, והבטיחה לחזור לאמי עם תשובה מוסמכת. מאוחר יותר צלצלה לבשר שהצנצנות מכילות סוכר, אם כי לא ברור מה יש בהן מעבר לכך. בשלב זה ידעתי שדינם של קסם הפרי נגזר לעולמים.

נוכח שלל הכשלים הנ"ל, אמי הגיעה למסקנה נחרצת: יש להחליף את סלסלת הפירות הנוספת בבקבוק יין איכותי. היד שוב הושטה אל החוגה. אבל גם כאן נכונה לאמי הפתעה. כששאלה אילו יינות מחזיקים קסם הפרי, ענתה אותה הבחורה: יש לנו כל מיני, מרלו, סוביניון בלאן, קברנה. "ללללאאא, התכוונתי איזה יקבים!!!" "מממ, רק רגע, אני אברר". וכעבור מספר דקות: "יקב יתיר, קריית ארבע". אלוהים, אז גם יין המתנחלים אינו בא בחשבון, חשבה לה אמי בייאוש. בניסיון אחרון, היא החליטה בכל זאת לשאול באילו שמפניות הם מחזיקים. "סוג כלשהו שמפניה ספרדית", ענתה הבחורה. אבי, שישב עם אמי במטבח באותה שעה, הקים קול זעקה. "כל בר דעת יודע ששמפנייה זה צרפתי. מה שיש להם זה קאווה!!!".

אז מה תעשי עם החבילה הנוספת, שאלתי את אמי בסוף היום, מביטה בתמרים המסכנים שנחו להם בדד על צלחת הפירות החבוטה. "ביין שלהם אני לא נוגעת. אם הם יסכימו לארוז לי רק את הפירות שאני מבקשת - פסיפלורה, סברס, אבטיח - אקח עוד חבילה. אם לא אני ממש לא יודעת מה אעשה. כואב הלב שהלכו מאתיים חמישים שקל על סברס ואבטיח".

מכונת האימה

2010-03-02T21:14:00.038-05:00

אכן, דומני כי הגיע העת לספר את סיפורה של מכונת הקומפוסט, אותה מכונה מקוללת שממררת את חיי. תחילתו של סיפור לפני כשנתיים, כשפגשתי את בן זוגי. הכול היה טוב ויפה אלמלא פרט אחד אשר העיב על התמונה. לא רק שבמטבחו רבץ לו פח אשפה גדול מידות, אלא שבתוך הפח רחש לו זבל אורגני מנוקד ברימות. דומני כי מראה זה היה מבהיל כל בר דעת, אך על אחת כמה וכמה בחורה שכמותי. כמאמר הקלישאה, אני גדלתי על מסורת שקיות הפלסטיק הפולנית המוכרת לעייפה. בתוך שקיות הפלסטיק של אמי נאגר לו קורטוב של זבל מסוגים שונים, שהושלך לפח באדיקות מדי יום ביומו, בשעות הבוקר ובשעות הערב. לעתים רחוקות, כאשר השקית עלתה על גדותיה לאחר ארוחת ערב משפחתית גדולה במיוחד, קשרה אמי שקית נוספת לשקית הזבל בצורת ידית, כדי שלא נצטרך לבוא במגע עם השקית הנוזלית. לאורך השנים, המשכתי את המסורת הזו בגאווה ובדעה קדומה. שקיות הזבל נחו להן בכל מקום במטבח בדירותיי; בכיור, על דלתות ארונות המטבח, מוכנות בכל עת לשיגור לחדר הזבל. המחשבה על פח דביק בדירה, שקולט את האדים הנפלטים מהזבל האורגני, עוררה בי חלחלה. עם זאת, ככל שגדלתי נחשפתי גם לזן אחר של יונקים, כזה הדבק בפחים. פיתחתי שיטות להתמודדות עם זן זה, אבל מעולם לא המרתי את דתי.

משום כך, כשביקרתי לראשונה בדירתו של בן זוגי, מראה הפח לא הפיל עלי חרדה. בין דר, דאן דט, אמרתי לעצמי בעייפות, אוגרת כוחות לקראת המערכה. אך עיני חשכו כשראיתי מה מתרחש בתוך הפח. שומו שמים! מסתבר שבגינת הבניין חפר לו בן זוגי בור, שאליו השליך זבל אורגני שנרקח במשך כמה ימים בפח במטבח. מחאותי הקולניות והשלב ההתחלתי של היחסים המריצו אותו להוריד את שקיות הזבל לעתים תכופות יותר ולאטום אותן, כדי להימנע מרימות. אך פתרון זה היה רחוק מלהניח את דעתי. למזלי, הוא עבר להתגורר בדירתי כעבור זמן מה, ועם המעבר חסל סדר הקומפוסט. אותו פח זבל מתכתי, שהדיף ריח של נבלה, הונח לאוורור במשך חודשים ארוכים במחסן האופניים, עתידו מהלך עלי אימה.

כשהגעתי לניו יורק קצת אחריו, גיליתי שהנ"ל רכש מאחורי גבי מכונת קומפוסט ביתית בכמה מאות דולרים (למטה). זה לא יסריח, הוא הבטיח לי, הנסורת והסודה לשתייה מונעים ריחות, ובכלל הזבל יהיה אטום בתוך המכונה, והרימות לא יופיעו כשהכול סגור ומסוגר. לא האמנתי שזה קורה לי, אבל לרגע התגעגעתי לימים הרחוקים של הקומפוסט בחצר הבניין. על מנת לשמור על שלום בית, הדחקתי את קיומה של המכונה המתמהמהת בדואר וחגגתי על שקיות הזבל כל עוד ניתן. כשהמכונה הגיע, תרגלתי את התורה שלמדתי במדיטציה, וניסיתי לעכל את המכה. אכן, חיי זימנו לי אתגרים מסוגים שונים; מעבר ליבשת אחרת, בפעם השלישית בחיי; פרידה נוספת ממשפחתי האהובה; בנייה של קריירה חדשה ונעלמה. אבל מעולם, מעולם לא נאלצתי להתמודד עם בעיה מסדר גדול כזה. מילא, אם אפשר היה להשליך את כל הזבל לתוך המכונה בבת אחת, ולסגור את המכסה לכל הרוחות. אבל הסתבר שמדובר במכונה אנינה, שמקבלת רק פיסות זבל קטנות. ישנם סוגי זבל שאסור להכניס לתוכה, כגון תפוזים ועגבניות, ולמעשה כל דבר שהוא חומצי או נוקשה מדי עבורה. עלי חסה, סלרי, גבעולי ברוקולי, ולמעשה כל דבר עולה על גודל עגבניה, צריך לעבור חיתוך לפני החדירה למכונה. כאשר מכניסים חתיכות גדולות מדי, המכונה נתקעת, וזוהי צרה צרורה. במקרה כזה, יש לפתוח את המכסה, לנבור בנזיד, לאתר את הסתימה ולפתוח אותה על ידי הוצאת גלעין או סיב שלא נחתך בקפידה. אם שוכחים חס וחלילה להוסיף מספיק נסורת וסודה לשתייה, בבית מתפשט לו ניחוח שיכול להעיר מתים מקברם. וזה עוד לא הכול. לאחר שהקומפוסט מוכן, יש להפטר ממנו במקום הולם, כגון אחד הגנים הקהילתיים הממלאים את האיסט וילג', שבהם תושבי העיר מטפחים חלקות אדמה וחולקים קומפוסט (למטה, גנים על רחוב שש בחורף. בקיץ הגנים פורחים ויפים). במטבח החלו להיערם לא רק שקיות הנייר והפלסטיק המיועדות למחזור, אלא גם שתי שקיות נוספות: אחת המיועדת לקומפוסט ואחרת, המיועדת לפח האשפה הרגיל שבבניין. מלחמות על מידת התאמתם של פיסות זבל מסוגים שונים - נייר, פילטרים, שערות - הפכו לדבר שבשגרה.

זעקתי אל האלים. קללתי את יום היוולדי. איימתי לשים קץ לחיי. הכרזתי על שביתה. בשלב מסוים, ניסיתי אפילו להשתלט על מחוז המכונה, לשלוט ברזיה, על מנת למזער נזקים. אבל עם הזמן נאלצתי לקבל את רוע הגזירה. שמרי את המאבקים לזירות אחרות, אמר לי הפסיכולוג בפנים חתומות. מדי פעם, כששכחנו להוסיף סודה לשתייה, חטפתי התקפות זעם, פותחת את כל חלונות הבית בכפור הנורא. הטלתי איסור מוחלט על הכנסת חומרים ניסיוניים למכונה. מסרתי את הקומפוסט המוכן לגן סמוך, אך במהרה התחלתי להטיל אותו בחצר הבניין, על האדמה. מדי פעם השלכתי זבל המיועד לקומפוסט לשקית האשפה מאחורי גבו של בן זוגי, מקללת אותו בסתר לבי. חיסלתי גלונים שלמים של נסורת וסודה לשתייה. לזכותו יאמר שכאשר העמסתי כמויות, הריח אכן היה מינימלי. הרימות לא הופיעו, ואדמת הקומפוסט אפילו הבריאה את אחד העציצים הגוססים שלנו.

הסטטוס קוו נשמר על חוט השערה, אולם לפני מספר ימים, העיר אותי בן זוגי בזעקות שבר. מה החסה עושה בשקית האשפה!?איזו בגידה! לילה קודם, ערכנו ארוחה גדולה, ובסוף היום הגנבתי את כל התוצרים האורגניים לשקית האשפה הרגילה. הבית היה כמרקחה. השכנים נכנסו, לשאול מה קרה. בסופו של יום נאלצתי להכריז על סיומה של התרמית הגדולה. אבל כשכלי ההנבטה הגיעו הביתה, הייתי כבר מוכנה: תהנה, חביבי, אמרתי לבן זוגי, הנבטה נעימה. אני מחוץ לתמונה.

העוף המוזר

2010-02-15T19:19:00.087-05:00

אף על פי שהג'ינס תמיד היה הפריט הנלבש ביותר בארוני, כיום אני גאה לומר שהאובססיות הכרוכות בו שייכות לעבר מבחינתי. בימים אלה, אני מחזיקה בג'ינסים מכמה סוגים, טועמת מפה ומשם, פתוחה להצעות. בימים אפלים במיוחד, אפשר לתפוס אותי אפילו עם ג'ינס של זארה. טוב, לא צריך להגזים. את ה-Seven כבר זרקתי. וכן נרשמה מעין מהפכה אפיסטמולוגית, כאשר גיליתי שהגזרה הנמוכה שדבקתי בה כל השנים אינה בהכרח מחמיאה לאחוריי. אבל בארוני נמצא כיום מבחר אקלקטי של ג'ינס, מוצלחים יותר ופחות. בין המוצלחים שבהם אפשר למנות ג'ינס כחול ובלתי מתחכם בגזרה ישרה של המותג המוצלח Rag and Bone; סקיני ג'ינס של Cheap Monday וזוג שחור של Chimala, הלייבל היפני שאפשר להשיג ב-Odin. עם זאת, מצב העניינים בהחלט היה שונה באמצע שנות ה-90, שבמהלכן התגוררתי במשך שנתיים בניו יורק. אז, הייתי שקועה מעל לצווארי באובססיות לבד הדנים, שהותירו חללים רבים: ערימה של ג'ינס ליווייס וינטג' Red Line המוטלת בארוני כאבן שאין לה הופכין. אהבתי לומר בימים ההם, בהם הרווחתי את לחמי בעבודת מלצרות קשת יום בקפה ג'יט ן, כי הרכוש היחיד שעלה בידי לאגור בימי חיי הם אוסף הליווייס הללו, ששווים כמה מאות דולרים.

הרעיון לא היה רק שלי. אובססיה זו פותחה בגלגולי הקודם בניו יורק עם מי שהיה בימים ההם בן זוגי, עוף מוזר שרחש בין היתר חיבה חולנית לבגדים ספורטיביים בסגנון אמריקנה. יחד, פקדנו באופן קבוע חנויות שהחזיקו בג'ינסים הללו ופרטים נלווים אחרים, ביניהן What goes around Comes Around ו-Cheap Jacks, וכן הלייבל RRL של ראלף לורן, שמציע בגדים ספורטיביים בסגנון אמריקאי, חדשים וישנים. ביקרנו גם בבית החרושת של ליווייס בסן פרנסיסקו וראינו את ההבדלים בין אופני הייצור הישנים והחדשים. גולת הכותרת של מפעל זה היתה רכישת גי'נס BigE (או, כפי שטבע העוף המוזר כמה שנים מאוחר יותר, ליוויס ב-E גדולה), השווה כמה מאות דולרים עבור דולר אחד בלבד. ג'ינס זה נקרה לידינו ביארד סייל של זוג זקנים בעיירה שכוחת אל במהלך טיול מחוף לחוף. ואולם, יש לציין שברוב המקרים, התחביב לא היה זול במיוחד. טווח המחירים נע בין 100 דולר ל-400 דולר לחתיכה. אחד לכל משמרת בקפה ג'יטן (למטה).

אותו עוף מוזר, או בקיצור, העוף, סגד לא רק לבגדים ספורטיביים בסגנון אמריקאי, אלא גם לנספחיהם האירופיים, כגון פריטים ישנים של בנטון ופרוצ'י. זכור לי היום ההיסטורי שבו, קצת אחרי שנפגשנו, הביט בעיניים פראיות על גופיה חומה של פרוצי' שהתגוללה במקרה לארוני. וגם לא שכחתי את האכזבה בעיניו לנוכח ג'ינס הסבן שלבשתי כאשר נצטלבו דרכינו, כעבור שנים. בהחלט, מי היה מאמין שגם אני אתרום למה שכינה שנים מאוחר יותר "מותו של הג'ינס"? ומה היה העוף אומר לו ידע שהסקיני ג'ינס הם פריט שגור בארוני?

העוף הקפיד באורח נוקדני על סוגי הבדים ועל התפרים. כך למשל, אסף סווצ'רטים אמריקאים אוריגינאליים עם תפרים הפוכים (למטה), שכיום זוכים לחיקויים רבים (אמריקן אפרל, אברקורמבי, ואפילו פוקס וקסטרו); חולצות בייסבול; חולצות טריקו "משופשפות", כפי שכינה אותן, עם צווארונים דקים, וטרנינגים עם שרוכים, שהיום נמכרים גם בשוק הכרמל. אבל העוף בהחלט מחזיק בזכויות היוצרים. וכאשר שם ידיו על פריט מוצלח במיוחד, כמו למשל חולצות הטריקו של RRL, אהב במיוחד לבצע רכישות כפולות ואף משולשות - לרכוש את אותו הפריט בשלוש מידות שונות. לעתים אני שואלת את עצמי האם היה העוף מכריז כיום, בנוסף על מותו של הג'ינס, גם על מותם של חולצת הטריקו ושל הסווצ'רטים?

וכך יצא שבשלב מסוים בסוף שנות ה-20, מצאתי את עצמי עם ארון מלא עד אפס מקום בחולצות טריקו מפוררות, ג'ינסים לאספנים בגזרות משונות, וחולצות בייסבול שכבר מזמן לא התאימו לגילי. אלוהים אדירים! חברותיי היו לבושות במיטב המחלצות - חצאיות מיני סקסיות, גרבוניונים מרהיבים, חולצות שובביות - ורק אני נידונתי להתהלך עם בגדים ספורטיביים משופשפים כהלכה ורפויים. אבל הרגע הנורא מכול היה כשלפתע הבחנתי שאחייניתי בת ה-15 לובשת שלל של חיקויים של מלתחתי המשופשפת, שלצערי לא ממש ביישו את המקור. שערותיי סמרו. הבנתי שמהפכה צריכה להתרחש בארוני בהקדם האפשרי. זימנתי את אחייניתי לשיחה, והורשתי לה ברוב טקס את אחד הליוויסים המוצלחים, שבשלב זה כבר לא נסגר עלי. אלה מאוד יקרים, אמרתי לה בחומרה, מנסה לתפוס את מבטה, שנע כל הזמן לעבר הסללולרי. סבבה, תודה רבה, חחחח, היא אמרה בחטף, מנסה להחניק צחקוק. אני לא מתלוצצת, קניתי את הג'ינס הללו בכמה מאות דולרים! אני סומכת עליך, ילדה. בסדר, אין בעיה, היא ענתה ושעטה מהחדר. כעבור זמן מה לקחתי בחזרה את הסחורה מפאת חוסר הכבוד שאליו זכתה.

מדי פעם, שבים ותוקפים אותי הדים רחוקים מתקופה זו. בסיבוב קניות כזה או אחר, אתעכב לפתע על פינת הטריקו והסווצ'רטים, אשלוף חולצת טריקו עם צווארון דקיק ואציין אותה לשבח, לתדהמת הסובבים. כך למשל, במהלך מסע קניות עם אחותו של בן זוגי, הסטייליסטית המבריקה, נתקלתי בחומה כאשר התעכבתי במשך כחצי שעה על אגף הטריקו של בננה רפבליק, בחיפוש אחר הבד והתפירה הנכונה. זה בייסיק, משעמם, היא אמרה, מושכת אותי לעבר היציאה. כאשר ביקרתי לאחרונה עם בן זוגי ביריד הוינטג' המדהים (ראו תמונות למטה), שליתי מערימה כלשהי סווצ'רט סגול מרופט עם תפרים כתומים. תראה איזה יפה, אמרתי לבן זוגי המפהק, מוקסמת מהצבע המשופשף ואופי התפירה. אבל אז מהרתי חיש קל לדוכן הבא, ושליתי משם מציאה: סוודר סבתא בסגנון הרשל, ומטפחת משי מדהימה. כיאה לאישה בשלה.

החטא ועונשו

2010-02-12T16:42:00.061-05:00

אכן, חוששתני כי שבוע הוא הקאטאוף טיים לאירוח בביתנו הקט. מאז שרבץ בין כתלינו במשך שלושה שבועות תמימים חבר מימי הלימודים של בן זוגי, אנו מקפידים להודיע לאורחינו על הקאטאוף טיים טרם בואם: שבוע, בבקשה, לא יותר. ישנם סוגים רבים של אורחים, כך גיליתי. נעימים יותר ונעימים פחות, קמצנים יותר וקמצנים עוד יותר. אבל הזן המעניין והמפתיע ביותר הוא הזן החמוץ-ממורמר. על קטגוריה זו, הזוכה לתפוצה רחבה ביותר, נמנים אלה הרובצים בבית שעות ארוכות ללא מעש ונהנים משירות לקוחות טוב יותר משל זאפו'ס, אך בכל זאת מעיזים לשחרר הערות עוקצניות על חשבון המארחים. כך למשל אותו חבר של בן זוגי, מעין נווד ארטיסט הנוהג לצנוח בסלונם של קורבנות תמימים במשך חודשים ולעתים אף שנים, אהב לשרבב הערות אודות אורח חיינו הקפיטליסטי, בעודו נוגס מהתרד האורגני שהוגש לו מדי יום לשולחן. אורח אחר שטעם אף הוא מהקדרה, החמיץ פניו למשמע יללות החתולות עם שחר, ואחרת סבלה בקולניות מריחה של מכונת הקופסוט. חברתי האמריקאית, המתעללת בסביבתה בעיסוק כפייתי בענייני פלסטין כפי שרק בת להורים ציונים מפלורידה יכולה, הגיעה במצב רוח לוחמני במיוחד. היא שפכה על בן זוגי קיטון של צוננים בגין שרותו הצבאי הקצרצר והתמים. "אני לא יודעת מה עשית שם", אמרה לו כיודעת דבר, בעודה נוברת בטמפה המוקפץ. אפילו הרשל, שהביאה עימה משב רוח רענן בימים הראשונים לבואה, לא טמנה ידה בצלחת. לא רק שחיסלה גלונים שלמים של נייר טואלט בשעות בוקר קריטיות, אלא שבשלב מסוים החלה להטיל עלי משימות אדמיניסטרטיביות מסוגים שונים. תוכלי לרשום לי איפה זה אורבן אאוטפיטרס, ביקשה ממני במתק שפתיים בעודה משוטטת באיטרנט, וצריך גם לכתוב אסמס לענבל. אכן, מטר הטלפונים שקיבלתי מחבריה הניו יורקים אף הוא הוסיף שמן למדורה. אותם חברים אומללים, בהחלט חטפו את הכתף הארקטית על לא עוול בכפם.

בכוחותיי הדלים, ניסיתי להשיב מלחמה שערה. על הנווד הטלתי מדי פעם משימות מסוגים שונים. כך למשל, נאלץ לסחוב את שקית הקומפוסט המהבילה לגן הסמוך, ולרדת עם פומה הכלב לטיולים ארוכים בשכונה. אבל עם הרשל בהחלט הגעתי להישגים גדולים יותר: הוספתי למלתחתי שני סוודרי וינטג' מוצלחים, חפים מכל ייסורי נבירה.

בעברי הרחוק ביקרתי באדיקות בחנויות וינטג' ויד שנייה. זכורים לי שיטוטים אינסופיים בכוכים מחניקים, בחיפוש אחר פריטים אקראיים כאלה ואחרים. אך ככל שהזדקנתי, התחלתי לסלוד מהריח ולהתעייף מהחיפושים. לא אכחד, גם התפשטותו של מראה הוינטג' השבלוני בתל אביב עשתה בי שמות. וכך, עם המעבר לניו יורק, הסתפקתי בביקורים אגביים בחנויות אנינות שבוררות את סחורתן בקפידה, כדוגמת Duo ו-INA, אך גם מהן יצאתי לרוב במהרה, מותשת ושמנונית.

אבל כשהרשל הגיעה ובאמתחתה מבחר סוודרי סבתא יפהפיים, השתנתה התמונה. החלטתי לעשות מעשה, ולהציץ שוב לתוכה של ארץ קשוחה זו, בתקווה שלא אכווה. יצאנו למסע בחנויות הוינטג' של העיר שהתחיל ברחוב עשרים ושלוש, העמוס לאורכו במיני חנויות מסתוריות. לאחר אתנתחה קומית במעין מספרה-סנלריה-חנות תכשיטים מעופשת שהרשל התעקשה משום מה להיכנס אליה (תמונה ראשונה למטה) - בעליה התגלה כישראלי כרסתן - גילינו שרוב החנויות באיזור מלאות בעיקר בבגדי יד שנייה עבשים. ב-Housing Works, החנות המוצלחת ביותר באיזור, מצאה הרשל נעלי עקב ירוקות עם פס זהב דהוי ב-3 דולר (למטה). איך שיצאנו מהחנות, התווספה משימה מייגעת למסעינו שכמעט שברה את רוחי: חיפוש קדחתני אחר טוש זהב לצורך הדגשת הפס הדהוי, שאת עקבותיו מצאתי לתדהמתי על המחשב שלי לאחר עזיבתה.

כשהגענו לאיסט וילג' כבר כאבו לי הפרקים. שפתי היו מלוחות, ובגדי הפכו דביקים. אבל הייתי נחושה למצוא לי כמה סוודרי סבתא בסגנון הרשל, ויהי מה. כשהתעשתתי, ביקרנו במספר חנויות. מ-Tokio7 המוכרת יצאנו כלעומת שבאנו (ראשונה למטה). מלבד אוסף מרשים של מעילי שאנל, היא לא סיפקה את הסחורה. אבל ב-Physical Graffiti מצאה הרש מבחר שמלות וינטג' אמיתיות ומוצלחות במיוחד (שנייה ושלישית למטה) וב-Limited Supply תיק זהב (שלישית למטה, התיק הנוסף נרכש ב-Vice Versa, ראו למטה).

התחנה הבאה היתה וויליאמסבורג, ובעיקר החנות הענקית Beacon's Closet, ששמעתי עליה גדולות ונצורות (ראשונה למטה). התעתדנו לצאת לשם בהרכב מלא - בנות משפחתי, הרשל ואנוכי. אך לאחר שמצאנו עצמינו מחכות להרשל הגבירה במשך שעה, יצאנו לדרך לבדינו, תאבות נקמה. שהות בת כשעה ב-Beacon's Closet העצומה וחיטוטים אינסופיים בסחורה לא הניבו דבר, מלבד שאיפה מאסיבית של אדי אמוניה. השתרכנו הלומות לכיוון הסאבווי, אך לפתע גילינו חנות וינטג' קטנה וסימפטית יותר, Vice Versa שמה. ואת מי מצאנו בתוכה אם לא את הרשל בכבודה ובעצמה, נוברת בעיני הנץ שלה בסחורה. דקה לפני שכרכמתי את פניי נוכח זכרון ההברזה, עלה במוחי רעיון גאוני. אטיל על הרשל, הסטייליסטית המחוננת מבטן ומלידה, את משימת הנבירה! נו, יש כאן משהו מעניין, זרקתי לעברה באגביות. אם תראי איזה סוודר יפה תגידי לי. לזכותה של הרש יאמר שהמסר הופנם כהלכה. מכאן והלאה, מצאתי את עצמי נופשת לי בחנויות, רגל פה רגל שם, חופשייה כציפור, בעוד הרשל סורקת את הקולבים העמוסים כחמור עבודה. ואכן, כבר בווייס ורסה נרשמה רכישה ראשונה: סוודר לבן ומלאכי בשבילי, וגם חצאית מזהב בשבילה (שנייה ושלישית למטה).

לא היתה ברירה אלא לשוב למחרת ל-Beacon's Closet, מצוידת בהרשל. איך שפלטתי את מילות הקוד - אם תראי משהו יפה - היא החלה לנבור במרץ בסחורה. גם הפעם האסטרטגיה הוכחה כהצלחה: יצאתי מהחנות כשבאמתחתי סוודר אדום יד שנייה של היסטריקס, עם כפתורים ורודים חד פעמיים.

לאחר שובה של הרש הייתי עדיין תחת השפעה. לפרקים הגחתי ל-No Relation, חנות הוינטג' הסמוכה לביתי, מפשפשת בסוודרים ומדי פעם דולה איזו מציאה. ל-Ellen, החנות המוצלחת בלואר איסט סייד כנראה לא תהיה ברירה אלא לשוב במהרה, שכן קיבלתי משימה טרנס-אטלנטית מענגת במיוחד- לשוב לשם ולרכוש נעלי פרגמו, שאותן הרש החליטה לפתע שהיא רוצה.

אימרו לא לתלישה

2010-02-01T23:41:00.042-05:00

אחד מהכלים החשובים ביותר בביתנו הוא הפינצטה. היא והמראה המגדילה המתנוססת לראווה בחדר האמבטיה. אודה ולא אבוש, מבחינתי אין תענוג גדול יותר משליפת שערה סרבנית לאחר מאבק ממושך, בעיקר כשזו קוצנית במרקמה. בן זוגי אף הוא אינו טומן ידו בצלחת, ומידי ערב מתייחד לו עם הפינצטה מול המראה. לפרקים, אני מתחננת כי יזרוק לי איזו עצם לפני השינה, אך בדרך כלל הוא שומר את העונג רק לעצמו.

אינני מסתפקת, כמובן, בשימוש בפינצטה. כפי שדיווחתי, מדי חודש אני סרה ל-Sonia's Waxing Salon לעינוי החודשי: ברזילאי+רגל תחתונה. אכן, הנני קורבן מוחלט של השיטה. כשעבדתי ברופאים לזכויות אדם, הבטתי בהערצה בבנות השירות האזרחי האנרכיסטיות, שגידלו להן בתי שחי לתפארת. אך לעולם לא היה לי אומץ לומר לא לתלישה.

כשסיפרה לי רחלי על סלע המחלוקת העומד בינה לבין בן זוגה, הערצתי אליה רק הלכה וגדלה. רחלי, מסתבר, איננה מספרת את מבושיה, בעיקר מטעמים אסתטיים. היא מעדיפה את המראה הטבעי, ומשייכת את המראה המרוט לפורנוגרפיה ונספחיה (אם כי אין לה בעיה עם פורנו משנות ה-70). דא עקא, רצה המקרה ובימים אלה רחלי חובקת בן זוג צעיר מכדי להעריך את נועזותה. הלז גדל על ברכי מסורת התלישה. הוא אינו מכיר במראה המתולתל, ומשום כך ממאן להעניק לה שירותים מסוימים המצויים תחת אחריותו. רחלי ניסתה לחנך את העולל, ואפילו הצביעה בפניו על אמהות רוחניות איקוניות. כך למשל, חשפה אותו לצילומי עירום של הציירת ג'ורג'יה אוקיף שהוצגו לאחרונה בתערוכה מוצלחת בוויטני. בתמונות אלה, שצולמו על ידי אלפרד שטיגליץ, מככב בין היתר השיח המטפס של אוקיף (ראו דוגמא למטה). אבל משום מה, בן זוגה של חברתי טרם הכריז על סיומה של השביתה.

באותו שבוע קיבלתי תזכורת נוספת למנהגי הסקסיסטי. נפגשנו לצהרים עם זוג חברים חדשים, שאחד מהם הוא הצייר רוברט גרין. גרין הוא צייר די ידוע, מסתבר, וציוריו תלויים להם בין היתר במטרופוליטן. הוא אחד האנשים היחידים שהכרתי, לא כל שכן אמנים, שחפים מכל התחכמות, ומסוגלים להציג את עבודתם בצורה מלהיבה, אם כי קלילה ובלתי מעיקה. ישבנו בבית הקפה enid's שבוויליאמסבורג, אבל החלק המהנה יותר של הבילוי היה הביקור בביתם, שבמהלכו נחשפנו לאובססיות של גרין עצמו. גרין אוהב מאוד שיער באופן כללי, ואנשים שעירים, באופן ספציפי. גם כלבים שעירים אוהב גרין, ומאז ותמיד גידל פודלים מתולתלים. עוד בארוחת הצהרים הוא ציין לטובה את השיער השופע של מדריכת הפילטיס שלו לשעבר מימיו באל איי, ישראלית בעלת מחלפות מתולתלות. שי הז גרייט הר, הוא חזר שוב ושוב, ואפילו הציג לראווה את עטרת ראשה במספר צילומים שאגר באייפון.

לאורך השנים נהג גרין לתעד גברים שעירים שבהם נתקל, כולל בן זוגו, עליו הוא אוסר להסיר את תלתליו; כלבים, בעיקר מגזע הפודל, המופיעים לרוב גם בציוריו, ונופים שעירים. בשלב מסוים הוא גילה שיש לו אוסף מכובד של תצלומים שכאלה, וקיבץ אותם בספר מקסים ששמו Hairy.

אף על פי שהספר כולל תמונות רבות של ישבנים, הוא כלל אינו פורנוגרפי ברוחו. כשעלעלתי בספר ונתקלתי באיבר זכרי אנטימי, קראתי לעבר בן זוגו של גרין, "איז דיס יו, איז דיס יו?", מנסה לנחש מה מבין האיברים הוא איברו.

אבל בסופה של הפגישה הוקל לי מעט בתוך גופי המרוט לעייפה, ולא רק בגלל לוק, הפודל המקסים, שהשתובב לו בדירה. לתדהמתי גיליתי שיש לפעמים גבול לאובססיות, או לכל הפחות לאובססיות של גרין. במהלך השיחה, הוא שאב מאיתנו טיפים לא רק על אוכל טבעוני - איי וויל האב ווט הי איז האבינג, הוא אמר למלצר לאחר שבן זוגי הזמין מנה כלשהי ללא ביצים וגבינה - אלא גם על מריטת שערות מאזור האזניים. לפני שהלכנו לדרכינו, הוא אפילו הודיע כי בכוונתו לרכוש בעקבותינו פינצטה, או מה שנקרא טוויזרז, בהקדם האפשרי.

ידידותיים לאובסס

2010-01-27T15:49:00.052-05:00

לאחר שהעברתי את שיאו של החורף כשלרגליי נעלי סירה דקיקות, הייתי מוכרחה לנקוט בפעולה. "לא משנה מה, העיקר שתבחרי במשהו", הדהדו במוחי ראשי הדיברות של הפסיכולוג שלי. הבחירה היתה קשה וכואבת. לא רק שהיו לי מספיק התלבטויות משלי, כולל חוסר ודאות לגבי המידה של עצמי, אלא שגם לבן זוגי היו דעות מוצקות על הסוגייה. בכל פעם שהראיתי לו זוג ראוי, הוא אמר בארשת פנים חמורת סבר: "אבל הן מעור." מאז שהפך לטבעוני, הוא מעורר בי רגשות אשם כשאני רוכשת דבר מה העשוי מחיה. והצדק עימו. הוא הציע לי לסור ל-Sustainable, החנות האיסט וילג'אית המוצלחת, ולבחון את ההיצע. בססטיינבל הכול ממוחזר וידידותי לסביבה, הן הסחורה והן החנות עצמה. יש אלבומי תמונות שעטיפתם עשוייה מתקליטים של סטרדיי נייט פיבר (שנייה למטה); תיקי לפטופ מחליפות צלילה, וארנקים מצמיגים (שלישית למטה), וכן שעונים ללא בטריות הפועלים על מים (רביעית). אפילו השלט בכניסה פועל על אנרגיה סולארית.

האשמתי אותו בדו-פרצופיות. הרי רק לאחרונה קראנו בספר המוצלח והמעוצב PIG 05049 שאפילו ביין ובבירה יש ג'לטין. אבל הוא המשיך להתקיף אותי במיילים עם אופציות טבעונית וידידותיות לסביבה נוספות. ויש די הרבה, למשל, ב-MoonShoes יש נעליים ומוצרים טבעונייים; ב-Nimli, אתר מוצלח במיוחד, יש מוצרים שהם לא רק טבעוניים, אלא גם טבעיים, ממוחזרים ובסחר הוגן; ב-Fashion Consciene מציעים מגוון של מוצרי אופנה שיוצרו באופנים אתיים לנשים. לפעמים, צריך להחליט מה יותר חשוב - החיות או הסביבה, אם כי ניתן למצוא מוצרים שהם גם וגם. למשל, מגפיים מגומי טבעוני ממוחזר של חברת מליסה בעיצוב של ויויאן ווסטווד, וכל המוצרים של Automie Project.

אבל בסופו של חשבון, לא כל כך התחשק לי לקנות מגפיים מצמיג ממוחזר. חיפושיי אצל החשודים הרגילים העלו חרס, וגם באתרים נוספים שמצאתי בזיעת אפיי - Gravitypope ו-Endless - בהיתי ללא תוצאות. נאלצתי לפנות בבושת פנים לחברתי רחלי. "מה התקציב שלך", היא שאלה בטון ענייני עד אימה. בשלב זה הבנתי שככל הנראה, עלי לרכוש שני זוגות. האחד, זוג מחמם ופרקטי, והשני - אסתטי. או למעשה שלושה זוגות, ואפילו ארבעה, שכן לאחרונה פיתחתי אובססיה לנעלי אוקפורד בשחור-לבן, שאינן מספקות את הערגה לנעליים גבוהות. רחלי הציעה שני כיוווני פעולה. לצרכים הפרקטיים עלי לפנות לטרטורן, ואילו לצרכי האסתטיים עלי לפנות לאי ביי. אף על פי שהיא מייד איתרה לי מגפי פרגאמו מדהימים מיד שנייה, המחשבה לרכוש דבר מה בלי האופציה להחזירו העלתה לי את הלחץ דם. הלכתי אם כן על האופציה של טרטורן, מתנחמת בכך שלכל הפחות אינן עשויות מעור, אלא מגומי, אך מוטרדת בשל ריפודן הבשרי, מבד פלוסין.

ברגע שהתחלתי להתלבט מול האתר של טרטורן, נזכרתי בחוויית הקניות האלוהית שהיתה לי ב-Zappos, אתר שמתמחה במכירת נעליים, ומצטיין בשירות הלקחוחות הטוב ביותר ביקום. בזאפו'ז פוטרים את הלקוח מדמי משלוח, גם על פריטים מוחזרים, ושולחים את ההזמנה במהירות, תוך כארבעה ימים. העובדים חביבים ביותר, אבל בלי לעצבן, מה שהופך את כל חווית הקנייה לכיפית ונטולת לחצים (לכתבה על זאפו'ז בניו יורקר לחצו כאן). אבל החוויה של שנה שעברה לא הגיעה לקרסוליה של זו הנוכחית. הזמנתי זוג מגפי טרטורן מגומי בצבע זית בהינף הקשה, ללא חששות וללא השגות. ידעתי שיש על מי לסמוך. כאשר הגיעו המגפיים, שהתגלו כקוליים ביותר, כמובן שלא הייתי מסופקת. המידה לא בדיוק התאימה, בהחלט, והצבע אכזב אותי קמעה. אבל לא היתה סיבה להיכנס להתקף חרדה. הרמתי אליהם טלפון בשאננות, וענתה לי עובדת אדיבה. היא מייד שלחה לי זוג נוסף במידה אחרת ללא חיוב, והציעה שאשאיר אצלי את הזוג הנוכחי. "תוכלי להשוות ביניהם, ולהחליט." למילים אלה ייחלתי כל חיי. כל משאלותיי התגשמו להן. לשבת בבית, לזמן אלי מומחים ויודעי דבר, לערוך מחקר מקיף, ולבצע החלטה שקולה. אבל זה עוד כלום. המוכרת המשיכה, "תרצי את הזוג הנוסף בירוק זית, או בצבע אחר?". "אני יכולה לקבל אותו בכחול?", שאלתי בהיסוס, לא מאמינה למשמע אוזניי. לא רק שיכולתי להשאיר אצלי את הזוג הראשון, אלא שזאפו'ז לא חייבו אותי עבור המשלוח של הזוג השני. קיבלתי גם שדרוג מיוחד למועדון הווי איי פי שלהם, שכולל ככל הנראה את קהילת האובססיביים בארה"ב, וחבריו מקבלים את המשלוחים תוך יום. סגרנו את השיחה בחנופה הדדית.

תוך יום הגיע הזוג הנוסף. לאחר רביצה בת יומיים בסלון, העזתי לפתוח את הקופסא, שנחה לה לצד קופסא תואמת. כמובן שגיליתי שהמידה שהזמנתי בפעם הראשונה היא הנכונה. לרגע שקלתי להזמין זוג נוסף במידה הנכונה בכחול, אך נס התרחש. עייפתי אפילו את עצמי. הלכתי לסניף של יו פי אס בגאון, ונתתי לפקיד את הקופסא. זאפו'ז מספקים תויות משולמות מראש עבור החזרות, דרך המייל או דרך הדואר. גם חברות אחרות מספקות תוויות שכאלה, אבל לעולם לא נתקלתי בחברה שמוכנה לשלוח זוג נוסף ללא חיוב וללא דמי משלוח.

לפתע היתה לי הארה. זאפו'ז למעשה פיתחו מנגנון שירות לקוחות מיוחד, ידידותי לאובסס. הם מרוויחים ממנו יותר מהלקוח, כי כל התלבטות, קלה ככל שתהיה, זוכה לפתרון נוח וזול, ומאפשרת קניה. וכך הרגתי שתי ציפורים במכה אחת: רכשתי זוג מגפיים ידידותיים-לחיה-למחצה, אך יותר חשוב, ידידותיים לאובסס.

השבר הגיאולוגי

2010-01-24T00:40:00.032-05:00

אף פעם לא חקרתי את מימדי התופעה. עד כמה שאני יודעת, היא משותפת לי ולחברה מהימים עברו. אך ציפור קטנה לוחשת לי כי האנושות כולה כורעת תחתיה. התופעה כמעט נגוזה מלבי, אך לאחרונה, בעקבות שטף המבקרים שצבאו על העיר, שבה והופיעה לה במלוא תפארתה.

על פי נסיוני, היא בדרך כלל מתרחשת במהלך מסע קניות מייגע באחת הרשתות הגדולות, אם כי היא יכולה בהחלט להתקיף גם ביום של חול. תלוי איך התחיל הבוקר. בשנות העשרים המוקדמות, היא לכדה אותי בדרך כלל על סיפו של הסניף של טאואר רקורדס ז"ל בברודווי. לאחרונה, היא חשפה את מלתעותיה בטופשופ, אליה נגררתי עם הרשל'ה הזכורה לטובה (ראשונה למטה). אבל באותה המידה, היתה יכולה לארוב לי גם בוויקרטוריי'ז סיקרט, שם רכשה הרש כמות מסחרית של גרביוני רשת בצבע גוף עם פס שחור וסקסי לאורך הרגל (שניה ושלישית), או בחנות האימתנית Shoe Mania, שבה הבריקה ברכישת ריבוק אדומות לאמה (אחרונה למטה).

בבוקר אותו יום, יצאתי מן הבית בחופזה עם הרשל למסע קניות ברשתות הגדולות, ורכשתי בדרך קפוצ'ינו במאפייה של בלתאזר. לגמתי ממנו להנאתי על בטן ריקה, עיוורת להשפעות מרחיקות הלכת של אקט שכזה. אויה, איזה גן עדן של שוטים! ברגע שעברנו את מפתן החנות, הרגשתי כי שבר גיאולוגי עומד להתבקע בבטני. סחרחורת אחזה אותי. ידעתי שאם לא אסור לשרותים תכף ומיד, רע ומר יהיה גורלי. נדמה לי שיש הסבר פיזיולוגי לתופעה. בזמנים של לחץ, מצוקה או אפילו התרגשות, הגוף מפריש אדרנלין. וההמשך ידוע.

אמשיך בסיפורי, איפוא. עם היכנסי להיכל של טופ שופ, מיד ידעתי שעלי לברוח החוצה ולחפש את השירותים הקרובים. אבל משימה זו אינה פשוטה כלל וכלל. לאורכו של ברודוויי, ובייחוד באיזור האוסטון, אין הרבה מסעדות, ובחנויות עצמן אין שירותים ציבוריים בדרך כלל. מכוסה זיעה, זינקתי לעבר המוכר ושאלתי היכן השירותים הקרובים. כיודע דבר, הוא שלח אותי לסניף הקרוב של סטארבאקס, שנמצא למזלי מול החנות. מיהרתי לשם כנשוכת נחש, כוס הקפה עדיין בידי, אך עם הגיעי לבית הקפה נפלו פני. בתור לתא האחד והיחיד השתרכו חמישה אנשים, ביניהם שתי תיירות מגרמניה. עמדתי בתור, מפרפרת, בעודי מנסה להחביא את כוס הקפה מפני עובדי הסניף. דקה לפני שקרסתי התפנה תא, וחשתי פנימה כל עוד נפשי בכפי.

אף על פי שהרשל'ה עשתה עצמה כאילו אינה מכירה את התופעה, דומני כי היא מאפיינת ראשית כל את קהילת התיירים. אלה ממהרים לצאת חיש בבוקר ממשכנם, ללא הטקסים הרגילים של שעות הבוקר, שבין היתר כוללים רביצה קלה בשרותים. עם הכניסה ללוע הארי, הווי אומר לחנות עצומה כלשהי, המכניסה את התייר באופן מיידי למצב של חרדה לנוכח גודל המשימה, חושפת התופעה את שיניה. התופעה עשויה להתרחש גם בחנות קטנה יותר, המלאה במיני קשקושים ומצריכה נבירה. עודני משתוממת על כך שהרשל לא נפלה חלל בטויטוקיו, חנות צעצועים עמוסה שבה רכשה את ה- Hnapanda, מעין דובי שחיפשה במשך שנתיים, חצי פנדה חצי ארנב מבית היצור של האמנית Nagi Noda (למטה).

כשהתוודיתי בפני בן זוגי על אודות התופעה, הוא חשף בפני את קיומה של תוכנת אייפון, או מה שנקרא, אייפון אפ, ששינתה כליל את עולמי. התוכנה, SitOrSquat, מיידעת את המשתמש לא רק איפה ממוקמים השירותים הציבוריים הקרובים למקום הימצאו, אלה גם האם הם פתוחים, והכי חשוב - האם הם מאפשרים ישיבה. אלליי! לו רק הייתי יודעת באותו יום כי במרחק שני צעדים מחכים להם השירותים ביוניקלו. שלא לדבר על בננה רפקליק, שם יש אפילו כיסויים לאסלה!

הוא בסך הכול מנסה לעשות את העבודה שלו

2010-01-19T13:55:00.040-05:00

חבר אמריקאי שלי שגר פעם בניו יורק אמר שבחיים לא היה רוצה לחזור לגור בעיר. כשאתה גר בניו יורק, הוא טען, אתה מוצא את עצמך מוטרד בגלל דברים שאתה ממש לא אמור להיות מוטרד בקשר אליהם, כמו למשל השגת שולחן במסעדה או כרטיסים לסרט. אכן, מוכרחה אני להודות כי יש דברים בגו. לפעמים יציאה לארוחת ערב במסעדה בניו יורק מורידה אותי ביגון שאולה. אינני מדברת על ארוחות צהרים. אז בדרך כלל אין בעיה. השבוע, למשל, אכלנו צהריים בשני מקומות טובים בלי לעמוד כלל בתור: פיצה ב-Posto, וארוחה טבעונית בבליס קפה שבוויליאמסבורג (שנייה למטה, באווירת מארג' סימפסון). אבל מצב העניינים שונה בתכלית כשבארוחת ערב במסעדה פופולארית עסיקנן. חלק גדול מהמסעדות בניו יורק אינן מקבלות הזמנות, ויש להמתין בתור יותר משעה עד קבלת השולחן המיוחל. ברוב המסעדות, מסרבים המארחים להושיב בשולחן עד שכול הקבוצה מגיעה. כך, באיפודו, המסעדה היפנית עם הראמן הכי טעים בניו יורק, חיכינו כמעט שעה וחצי עד שקיבלנו שולחן לחמישה (ראשונה למטה). במקרה זה, ההמתנה השתלמה, לא רק בגלל הקוקטליים המדהימים והפלפלים הקלויים שאפשר להזמין בבר בינתיים, אלא גם בזכות סלט המלפפונים והטמפורה אספרגוס החד פעמי.

אבל הארוחה האיטלקית בפרנק ביום ראשון בערב תיזכר לדראון עולם. עוד בצהרי היום חטפתי מנה הגונה מבן זוגי על כך שהטרדתי אותו בזמן שהוטרד מהעבודה. חשבתי שיסרב משום כך לצאת לאכול עם האורחים הרבים שהגיעו מארץ המולדת: אחותי ואחייניתי בת ה-16, שצנחו לביקורון וחרשו את ברודוויי מבוקר עד ערב, והרשל'ה, שהחליטה ברגע האחרון לוותר על ארוחה יפנית בקאג'יטסו ולהצטרף אלינו. לאחר שזבחתי והעליתי עולות, ואפילו הצעתי שהרש ואני נצא לדרך ונקרא לו כשיתפנה שולחן, התרצה בן זוגי. כשהרשל'ה ואני הגענו למסעדה, גילינו שאחותי וביתה כבר מחכות לשולחן במשך 15 דקות. הן היו עייפות מהג'ט לג, וסף הנרווז כבר היה 3+. מסתבר שהיה שולחן פנוי לחמישה תוך חמש דקות. הודעתי לבן זוגי שעליו להגיע מיד. אבל כשביקשנו כבר להתיישב, הודיע לנו המארח: אייי דונט סיט אינקומפליט פארטיז. הי איז קאמינג אין פייב מינוטס, אמרתי בביטול, אם כי בלבי חשדתי שבן זוגי יאחר בעוד מספר דקות טובות. המארח לא התרשם, והמשיך לחזור שוב ושוב, איי דונט סיט אינקומפליט פרטי'ז, איי דונט סיט אינקומפליט פרטי'ז.

המסעדה החלה להתמלא בעוד ועוד אנשים, שהתיישבו בשולחנות הריקים שנותרו. עברו עשר דקות, ובן זוגי לא נראה באופק. "אני ממש רעבה", יללה הרשל'ה. "לא אכלתי כלום מאז הפיצה בצהריים. אולי תתקשרי אליו לראות אם הוא בדרך?" אחותי הוסיפה שמן למדורה תוך שהיא נועצת מבטים מזרי אימה בדלת הכניסה: "אנחנו חשבנו לאכול בשמונה, לא בשמונה וחצי!" מדי פעם, כשהמארח עבר באיזור, התחננה אחותי לשולחן. "ווט דז איט מטרררר. וי וייל אורררדר פוד, וי ויל איט". אבל המארח היה בשלו. אחייניתי ישבה ובהתה בנוכחים, מחשבת מה עוד נותר לה לקנות ב-Forever 21, ומחכה להוראות מאמה. בשלב מסוים, הצעתי לחבורה להתיישב ולאכול בגפן. "אבל הוא לא ייתן לנו!", קראה אחותי בייאוש.

החלטתי שלא משנה מה, אני לבן זוגי לא מתקשרת. לא אכפת לי למות מרעב ולחכות עד מחר בבוקר. רק לא להתקשר עוד פעם. הספיקה לי מנה אחת להיום. פתחתי בהסברים מופלגים. "ככה זה בניו יורק, אם רוצים אוכל טוב צריך לחכות. אין ברירה". אבל נראה היה שהחבורה לא קונה את הסבריי. האוויר נהיה דחוס. פרשתי לכסא מאחורי קבוצה גדולה של אנשים, מסתתרת מחבורת האובסס. מדי פעם שמעתי קול קורא בשמי, "טל, טל, אולי תסמסי לו", אך עשיתי את עצמי לא שומעת. עצביי החלו לגאות. כשבנות החבורה החלו שוב להתחנן שאתקשר התחלתי לירות: "הרשל'ה, לך חיכינו אתמול שעה בבית ושכחת בכלל שקבענו, ואתן הברזתן לנו אתמול". הרשל'ה המשיכה לילל. "הריחות פה הורגים אותי, אני רעבה." אחותי קראה: "אנחנו סתם חיכינו, היינו יכולים גם לבוא עכשיו."

בסופו של דבר הלחץ המאסיבי הכריע אותי, והרמתי טלפון לבן זוגי. הסתבר ששוב הוטרד על ידי העבודה, והיה כבר במונית בדרך למסעדה. אחותי התחננה למארח. "הי איז קאמינגג, הי איז קאמינגג." אך המארח כבר לא האמין. "אני לא אושיב אתכן עד שאראה אותו. איי דונט סיט אינקומפליט פרטי'ז". בשלב זה, כל החבורה עמדה ולטשה עיניים לעבר הדלת. "הנה הוא", שמעתי את הרשל'ה, "זה הוא?" היא הצביעה על ננס קופיף. "נראה לך שזה הוא?!" צרחתי, והרשל'ה קראה, "אני לא רואה כבר כלום מרוב רעב".

כעבור מספר דקות בן זוגי נכנס בנונשלטיות למסעדה, מבלי לומר מילה. כולם הסתכלו עליו במבט מאשים, אבל אני התאפקתי. לא משנה מה, אני הערות לא מעירה לו היום. הספיקה לי מנה אחת. קראנו למארח בנואשות, מתחננות לתשומת לב. היה זה מופע אימים ישראלי טיפוסי. "למה לא, קח ת'זמן", נבחה הרשל לכיוונו כשהשתרך לעבר עמדת התפריטים. אחותי וביתה כבר היו בהיכון, והרימו את כל השקיות. בן זוגי תרם מנת טירוף נוספת לקדרה, שהותירה את כולנו בתדהמה. "תנו לו לעשות את העבודה שלו. הוא בסך הכול מנסה לעשות את העבודה שלו". אבל אני התאפקתי.

בסופו של דבר התיישבנו, והנרווז נרגעו עם כוסות של יין הבית. שוב גילינו שהכי טוב להזמין פסטה ברוטב עגבניות, בלי קשוקשים ותוספות. אחרי הטירמיסו, שהיה הדובדבן שבקצפת, אפילו הרבצתי התחנפות למארח, "תנק'ס פור דה טייבל". מצב רוחו מעט השתפר, והוא ענה, "נו פרוב, בייב." בסך הכול, הוא מנסה לעשות את העבודה שלו.

עלילות הרשל'ה במטרופול

2010-01-11T14:46:00.083-05:00

למרות חששותיה מהקור הגדול, הרשל'ה נחתה אצלינו בדירה לביקור קצר. הסכמנו להרפתקה, אף על פי שבמוחי חלפו להם אימאג'ים מעוררי אימה - ביניהם הרשל'ה המצוננת כדרך קבע מהלכת בתוך ענן של ניירות טואלט מפוררים ובקבוקי מים מפלאסטיק. הרגעתי את עצמי בידיעה שביקורה התזזיתי בוודאי ימריץ אותי לגלות חנויות חדשות בעיר, ויספק מלאי בלתי נדלה של דיווחים משעשעים מארץ המולדת.

הרשל'ה התעתדה לנחות ביום שישי בשעה רגועה - 4 אחה"צ, אבל בתוך תוכי ידעתי שצפויות לי עוד הפתעות. ואכן, יומיים לפני ההמראה חלתה כהרגלה בדלקת גרון, ודחתה את הטיסה. יום לפני הטיסה נודע לי במקרה שמועד הנחיתה החדש הוא 4 לפנות בוקר. נתתי הוראות מדויקות למציאת הבניין והדירה, וקיוויתי לטוב. ביום שבת בחמש וחצי בבוקר העיר אותי צלצול עקשני באייפון. "הלו מאם?" נהג המונית של הרשלה היה על הקו. אכן מדובר בתקדים, שכן נהגי המונית בניו יורק לעולם לא מחליפים מילה עם הנוסעים. "ווי אר לוקינג פור דה האוס". לאחר שצלחנו את מכשול מציאת הבית, הצלחנו לעבור בשלום גם את מכשול האינטרקום. אך הרשלה עדיין לא הגיעה. שוב צלצל הטלפון. "איפה זה דירה 1d, אני לא מוצאת, יש פה רק m, יש פה רק m (מזנין)". התנחמתי בכך שהרשלה, שהגיעה מצוידת במעיל-שמיכה בצורת סנפיר וצעיף מחורר, הגיעה עייפה. למרבה המזל, הרשלה היא האורחת היחידה מבין אורחינו שלא לוקה בג'ט לג. היא מתוכנתת אוטומטית על שעון ניו יורק, מאחר שבתל אביב היא הולכת לישון מדי יום בשש בבוקר.

למחרת בבוקר, יום שבת, הרשלה התעקשה לצאת לקניות ברשתות הגדולות, שהולכות ומתרוקנות מהסיילים הגדולים של עונת הכריסמס. אף על פי שגם לי היו מספר סידורים בברודווי - החלפת קרדיגן עם כריות מקושקשות בכתפיים מטופ שופ וחולצה טרמית מיוניקלו - הזדעזעתי מעצם הרעיון לסור לשם בסופ"ש. אנחנו משכנו לסיור באיסט וילג' ובלואר איסט סייד. אני רציתי לבקר ב- Dolce Vita, חנות נעליים ובגדים שהמליצו לי עליה, ולסרוק את חנויות הוינטג' באיזור, ואילו מניעיו של בן זוגי עדיין לא היו ברורים. הפור עוד לא נפל במהלך ארוחת הבוקר צמחונית בקייטס ג'וינט. אני חגגתי על אגז בנדיקט, אך הרשלה הכמעט טבעונית ובן זוגי אכלו אותה עם ורסיה של המנה עם טופו במקום ביצים.

חשבתי שניצחתי כשהצלחנו למשוך ללואר איסט סייד, אבל אז הסתבר שספגתי מכה אחת אפיים. לפתע הרשל ואני מצאנו את עצמינו בשארי אנדקו, חנות האופניים האהובה על בן זוגי. "תוכלי למצוא שם כובע", הוא ניחם את הרשל כשהובלנו לתוך החנות. בן זוגי החל לשוטט במקום במרץ. הסתבר שהם מכרו את הגלגלים של הפיקסי שהשאיר שם כשקנה סט חדש של גלגלים, או משהו כזה, והנ"ל קיבל אשראי בחנות. שהינו במקום במשך כחצי שעה, אך בסופו של דבר הגיחה השתלמה: הרשלה ובן זוגי מצאו כובעים של פיפוסייקל שיוצרו בשיתוף פעולה עם הארגון למען איכות הסביבה, Times Up. בן זוגי מצא גם כסא הארדקור מינימליסטי לאופניים של החברה היפנית Kashimax - בלי ריפוד ובלי קשקושים.

משם המשכנו לסייר בלואר איסט סייד, וגילינו מספר חנויות וינטג' מוצלחות: Ellen , שבה איתרה הרשל נעלי אוקספורד של פראגמו בשחור לבן במצב מצוין (ראשונה למטה); Las Venus, חנות רהיטי וינטג' מאמצע המאה (שנייה ושלישית למטה) ו-Amoskeagexx, מבית היוצר של חברת הטקסטיל Design Works, שמספקת בדי דנים להלמוט לאנג וראלף לורן. בחנות ישנם פריטי וינטג' שווים - חולצות פלאנל, סוודרים ומעילים משנות ה-40 - לצד פריטים חדשים, והכול באווירת אמריקנה. התיקים מצמר טוויד בעבודת יד קוליים במיוחד .

המשכנו באווירת האמריקנה ל-Save.Khaki, שמציעים בגדי קז'ואל לגברים מבדים מושלמים (ראשונה למטה). שמענו עליה כבר מהבלוג A Continuous Lean, שתמיד אפשר להסתמך עליו להמלצת אנינות. משם המשכנו ל-Oak, שבה גילינו אוסף משקפי שמש, ספק קוליות ספק מתלהבות, מבית יוצר בלתי ידוע - 18 דולר לאחת (שנייה למטה). קינחנו באודין ו-Pas De Deux האהובות, שמקבצות פריטים נבחרים של מעצבים צעירים, רק כדי לגלות שגם בעונת הסיילים כל פריט עולה 200 דולר בממוצע (אחרונות למטה).

בלילה כיפרנו על חטא, וסחבנו את הרשלה לקראוון אוף דרימס לחוויה מתקנת. משם המשכנו לדרינק בליט, כי בדציבל, בר הסאקי ברחוב 9, היה מפוצץ. במהרה צמד החתייארים כבר היו עייפים, אז השארנו את הרשל עם חברה, מפתח, והסברים חוזרים ונשנים על מיקום הדירה. כשהתעוררתי להאכיל את החתולות נשמתי לרווחה: הרשל שבה הביתה. אבל מצאתי אותה על הכורסה של פולן הכלב, מכוסה בסמרטוט שלו, ומדיפה ריח של בירה. הספה, כולל הפוך ושמיכת הצמר, היו מיותמות. "היה לי קר", טענה כשהערתי אותה, והשכבתי אותה לישון במיטתה.

בבוקר, ניחוח בירה עדיין עמד באוויר. סחבתי אותה לקניות בקומודיטיס נטורל מר קט, החנות האהובה עלינו. החנות קטנה יחסית, אבל מבחר הירקות והפירות לא היה מבייש אפילו את הול פודס, וחוויית הקניות שם היא הרבה יותר נעימה. גררתי אותה בעיקר כי לא רציתי להשאיר את פופי לבדו בחוץ. מאז שאישה מטורפת צרחה עלי מול כולם שישנם גנבי כלבים בעיר שימכרו אותו ב-300 דולרים, אני מעט חוששת להשאירו בחוץ. בשלב מסוים, בעודי רוכשת מספר בקבוקי מיץ קמבוצ'ה, ההתמכרות החדשה שלנו, חשבתי שאני שומעת קריאות בשמי. לא יכול להיות, אמרתי לעצמי. אך כשהגעתי לקופות ראיתי אותה עומדת בתוך החנות עם פופי. היה לה קר, מסתבר, אך יותר מכך נבהלה כשנודע לה ששוק הפשפשים נסגר ב-4 אחה"צ. שלחתי אותה לשם לבדה במונית בתקווה כי לא תלך לאיבוד. בערב חזרה שלמה ובריאה, עם שלל מרשים, דווקא לא מהשוק אלא מ- Beacon's Closet, חנות וינטג' מוצלחת שמצאה בוויליאמסבורג: נעלי סירה שחורות של מדיסון הרדינג, נעלי עקב שחורות וחולצה מבד קומבינזון (למטה).

למחרת בבוקר ציפתה לי הפתעה מעניינת אם כי צפויה. הרשל'ה לא היתה במיטתה. לילה קודם לכן, יצאה שוב לבלות עם חבר מקומי, ונראה שהתפיידה לה ברחובות האיסט וילג'. מתוך הכרות עם הנפשות הפועלות, חשבתי לתומי כי הרשל נפלה שדודה אצל המקומי, והחלטתי לא להיכנס להיסטריה. בצהרי היום החלטתי לערוך מספר שיחות טלפון אמהיות, לברר מה עלה בגורלה. מסתבר שבילתה את הלילה עם מספר מכרות שפגשה בבר, וישנה כבר אצלן. הדבר המרכזי שהטריד אותה כשגערתי בה על התנהגותה היה שנחרה לידן כל הלילה, כפי שהעידו הבנות.

מחולות ראשון לציון למנהטן: סיפור הצלחה

2010-01-05T13:18:00.080-05:00

לפני כשלוש שנים קיבל בן זוגי מייל, שבו מתחננת פעילת צער בעלי חיים ברחובות בפני קוראיה לאמץ את פופאי, "כלב טהור עים לב זהב" בן שבע שנים, "שסבל המון בחיים ולא ראה יום של שקט". היא פירטה בדחיפות את תלאותיו של הכלב "המיוחד והנדיר באופיו", אך חסר המזל.

רוב חייו של פופאי עברו בשוטטות ברחובות ובמכלאות. הוא נמצא בגיל 4 וחצי, רעב ותשוש, ולא ידוע מה עבר עליו קודם לכן: "יכול להיות שמסע הייסורים שלו התחיל כבר מהיום שנולד". משם הועבר לכלביית צב"ח רחובות, שבה שהה במשך שנה עד שנמצא לו בית. אבל בעליו איבדו אותו לאחר זמן קצר בחולות ראשון לציון מבלי שטרחו לחפש אחריו, ופופאי נידון להמשיך בחיי רחוב קשים ואכזריים, בחוסר כל. לאחר זמן מה נמצא בתחנת הסגר של עיריית לוד, אם כי לא היה ברור כיצד הגיע לשם. "לכו תדעו מה עבר עליו. לכו תדעו איפה הוא התגלגל בכל התקופה הזאת ובאיזה מקומות היה". ברגע האחרון ניצל ממוות על ידי אנשי כלביית רחובות. משם הובל לכלבייה בשנית, הפעם למשך כשנה וחצי, מבלי שאף אחד יבקש לאמצו. "כל מה שהוא רוצה זה חיים שקטים ויציבים, דבר שלא היה לו כבר שנים רבות. דבר שכל כך מגיע לכלב המיוחד הזה".

סיפורו של פופאי נגע לליבו הרחום של בן זוגי, והוא החליט לאמץ אותו, אף על פי שהיו לו בבית גם זוג חתולות שמצא ברחוב. תחילה, פחד פופאי אפילו לחצות את הכביש ברגל ורעד מפחד למראה מכוניות, ובן זוגי הרים אותו לאורך תקופה ארוכה על הידיים במעברי חציה. פופאי התרגל במהירות לביתו החדש ולחיים בעיר, ואפילו החל לרדוף אחר לוטריות בפארק הירקון.

ואכן, פופאי - או,Pomay ,Polen ,Pomeh יוקנעיי, יוקנקלאי - הוא כלב כל כך שופע אהבה וטוב לב, כל כך חכם ומתוק, וכל כך מתמסר וממושמע מעצם טבעו, שאפילו אני לא הצלחתי לקלקל אותו. הוא נאות אפילו להמשיך ללקק את פניי כשאני שרה לו: "אחת שתיים שלוש, פופאי על הראש!", מה שלא ניתן לומר על יתר שוכני הבית. למזל כולם, הגעתי לחייו בגיל מאוחר יחסית, כשאופיו כבר היה מקובע. אמנם, ניכרו מספר שינויים בהרגליו עקב התערבותי. בעוד שלפני כן רבץ על כרית בסלון, כעת לקח בעלות על הכורסה הלבנה שרכשנו ב-West Elm, ומדי פעם אנחנו מוצאים עליה שאריות של הפרשות יבשושיות שיורדות רק בקושי. גם על הפוף הצבעוני שקנינו באורבן אאוטפיטרס (שלישית למטה) הוא רובץ בכל פעם שמתירות לו החתולות. אבל אופיו הייחודי נותר כשהיה, מבלי שצצו להם לפתע סימפטומים של טירוף עקב פינוק יתר, שמהם סבל למכביר כלבי ז"ל, רופי. חמוד ככל שהיה רופי בני הבכור, אינני יכולה שלא להכיר בחלקי בהתפתחותם של מספר תסמינים קיצוניים - ביניהם השתנה על האוכל של עצמו ועל הספה, תוך כדי עמידה. אולי הפעם ההיא שחטפתי נשיכה במקומו היתה הרגע המחולל. מי יודע. את פופאי, לעומת זאת, לעולם לא תמצאו אפילו נובח, פרט למקרים קיצונים במיוחד. לאחר סדרה ארוכה של כאפות מאת החתולות, נפלטת לעתים רחוקות נהמה מפיו, אחת ויחידה, שנדמה שמפתיעה אפילו אותו. פולן ידוע ככלב החמוד והשקט ביותר בבניין, ושכנינו בני ה-90 מינוס, סאל ורוז, אינם מפסיקים להתפעל ממנו, בייחוד בהשוואה לכלב הנבחן מהדלת ליד. פופאי מלקק לשלום את כל השכנים, ולפעמים מרוב התלהבות אפילו מלקק את האוויר.

לפני הנסיעה לניו יורק חששנו פן פומיי יסבול מהמעבר - מהקור, מהשינוי הקיצוני בסביבה, מהניתוק מבני המשפחה המורחבת. סבתו, הנערצת על פומיי יותר מכול, מחזיקה בביתה שלוש כלבות וחמישה חתולים, והיד עוד נטויה. לכן, דאגנו לספק לו תנאים אופטימליים. שכרנו את שירותיה של חברה יעילה בעלת השם המגעיל טרמינל פור פטס, שמתמחה בהטסת חיות בתנאי מחלקה ראשונה וחוסכת לבעלים חלק גדול מכאב הראש הכרוך בכך. כושר הסיבולת של שולי, עובדת החברה שטיפלה בנו, וקבלה ממני כל יום טלפון או שניים בממוצע החל מחודש לפני הטיסה, בהחלט ראוי לציון.

הטיסה עברה בשלום, פרט לג'ט לג קל, והופעה חוזרת וזמנית של המבט העמום שהיה בעיניו של פופי בעת אימוצו. בניו יורק המשכנו להעמיס על פופאי תפנוקים. העיר מלאה בחניות לחיות עם מיני מוצרים אלטרנטיביים - טבעיים, אורגניים וידידותיים לסביבה, כמו למשל Whiskers, ו- Puppy Love. סקר אחד הראה שבזמן המיתון האמריקאים חוסכים בכל דבר אפשרי, פרט לתחום חיות המחמד, שבו הם בזבזנים כרגיל. הלכנו עם הזרם, וקנינו ליוקנעיי מיטה של West Paws מכותנה אורגנית שהוכיחה עצמה כהצלחה כה גדולה, עד שנאלצנו לקנות אחת נוספת לחתולות (ראשונה למטה). משם הדרך היתה קצרה לטיפול תקופתי אצל Unleased, הגרומרס באווניו בי. הטיפול כולל לא רק רחיצה בחומרים טבעיים, אלא גם ניקוי שיניים וקציצת צפרניים. גולת הכותרת: קשירת בנדנה לצווארו של הכלב עם תום הרחצה (שנייה למטה). בבית פופאי לועס בתאווה עצמות שאת נפלאותיהן גילו לנו לאחרונה זוג צעיר מקווינס שפגשנו בבד אנד בקרפסט ידידותי לכלבים בעמק ההדסון (אחרונות למטה). מדובר ב-Bully Sticks, עצמות העשויות מדבר לא אחר מאשר זין של שור, ומפיצות ריח של דג בורי. אך השמועה אומרת שהם בריאות מאוד, בעיקר לשיניים.

מכיוון שבן זוגי הוא חמור העבודה, לפחות לעת עתה, בניו יורק הפכתי רשמית לדוג ווקר הבלעדי של פומה. העניין השתרש בצורה כה מדאיגה, עד שלעתים אני תוהה אם גם על ערש דוויי עדיין איאלץ לרדת עמו השקם והערב. למרבה המזל, ניו יורק מאוד אוהבת כלבים. מלבד המקומות שמוכרים בהם אוכל, אפשר להיכנס לרוב החנוית עם הכלב בצורה די חופשית, כולל אורבן אאוטפיטרס. בהרבה מקומות מחזיקים גם ממתקים לכלבים מזדמנים, ועוד שואלים: קאן איי גיב הים א טריט? הבעיה היא שכלבים חייבים להיות קשורים ברצועה, אפילו בפארקים. המקום היחיד שכלבים יכולים לרוץ בו בחופשיות הוא ב-dog runs, מעין רחבות סגורות ומדכאות, ללא שאר רוח (למטה). אבל פופאי לא אוהב להסתובב או לשחק עם כלבים אחרים. הוא ראה יותר מדי כלבים בחייו, במכלאות ובהסגרים, ומעדיף לטייל ברחוב או ללקק בני אדם. כשנכנסים לדוג רן הוא מביט במבט נוגה לעבר השער הנסגר מאחוריו, ויושב חמוץ בפינה, מחכה לדקה שנסתלק מהמקום. לכן, הטיולים של פומה כוללים בעיקר שיטוטים בעיר, עם עצירה לפרקים במאפייה האהובה עליו, גרין בייקרי, העשויה כולה מחומרים ממוחזרים, כולל הקירות והמדפים, ומציעה עוגיות אורגניות מיוחדות לכלבים: 75 סנט לעוגיה. פומיי ידוע כפעיל למען איכות הסביבה.

אפילו וטרינר מעולה מצאתי לפומיי והחתולות. אני נוהגת לעבור אצלו אחת לכמה זמן בשאלת סרק כזו או אחרת, והוא מקבל את אותי תמיד בהבנה. לעתים אפילו מרחם עלי ואינו דורש תשלום. הפעם האחרונה שחשתי אליו בבהילות היתה לאחר שקרצייה עקצה את פומה בעמק ההדסון, והייתי משוכנעת שיש לו ליים דסיז. היה לי קייס, כי באיזור עמק ההדסון שוכנת הקרצייה שמעבירה את המחלה, כפי שלמדתי מטלפון לבד אנד ברקפסט עם חזרתינו. ויי אר יו דואין זיס טו יורסלפ? שאל אותי הוטרינר בתדהמה כששאלתי אותו אם לדעתו כדאי שאתחסן נגד המחלה.

אבל לעולם לא היינו יכולים לחזות את השינוי המרעיש שחל בתדמיתו של פופאי. בעוד שבתל אביב נחשב לכלב אשפתות, ולא זכה למבט נוסף מאת העוברים והשבים, הרי שבניו יורק לפתע זרח כוכבו. אנשי העיר החלו לעצור אותי ברחוב ללא הרף, מתפעלים מיופיו, מתעניינים באיזה זן בדיוק מדובר. אפילו מאוזני הגרמלין הזקורות שלו הם התרשמו. מכייון שניו יורק מלאה בכלבים קטנטנים ומעצבנים, שקל יותר להחזיק בעיר גדולה (הם נכנסים לתיקים שאפשר להכניס לסאבווי), נראה שהניו יורקרים עורגים לכלבים מסוג אחר. העניין הגיע לשיאו כשיום אחד קיבלנו מייל בזו הלשון:

hi! i'm ting ting's friend. i was asking about dogs for my friend amy who's over at isaac mizrahi/liz claiborne. ting ting may have told you, they're casting now for a shoot they're doing nxt week w/ arthur elgort. day rate is $200

thank you for the jpegs, your dog is amazing

i'll let you know what transpires.

;)

רוצים את פומה לצילומים של אייזיק מזרחי וליז קלייבורן? בחורה בשם טין טין? 200 דולר ליום? מי היה מאמין? שקלנו כבר להוציא ספר, כפי שהציעה חברתינו נטע, שכותרות תהיה: "מחולות ראשון לציון למנהטן: סיפור הצלחה".

פולן לא נבחר לצילומים בסופו של דבר, אבל ממשיך לזכות להערצה בניו יורק. מפאת גילו המבוגר וגודל המעמד, כשהגיע הקור הגדול החלטנו לרכוש לו מעיל מחויט. הלכנו לאחת החנויות המהודרות, trixie and peanu t, שבה מחזיקים גם לק לכלבים, ומדדנו מספר ז'קטים. פומיי גילה חוסר התלהבות, אבל אנחנו התעקשנו. רכשנו מעיל בסכום של ארוחת ערב ויצאנו לקור. אבל פומיי סרב בתוקף ללבוש את המעיל. הוא הפך לנציב מלח כל פעם שהמעיל הולבש עליו ולא מש ממקומו. האם פופי מנסה לחזור לשורשיו? ומה טין טין היתה אומרת על כך?

NYCMPD*

2009-12-29T17:00:00.062-05:00

הקור הגדול הגיע, ומצאתי את עצמי ערום ועריה. שומו שמים, הסתבר שהמעיל של דיאן פון פירסטנברג שרכשתי לא מזמן בסכום שמעלה סומק על לחיי אינו מתאים לסוף דצמבר. זו היתה הפתעת המאה. נחלתי אכזבה גם ממ גפי הגומי עם רצועת הקאנבס של האנטר, שהצלחתי סוף סוף לרכוש לאחר שהוצעו שוב למכירה בגילט - נרשמו שתי החזרות. הם אמנם מושלמים לגשם, אבל בימים מושלגים אינם מגנים על כפות הרגליים. על סוודרים בכלל אין מה לדבר - השלכתי את רובם לפח עם המעבר לניו יורק, ובחורף שעבר לא הספקתי לרכוש משהו מספק. ובכלל, סוודרים, בדומה למגפיים, תמיד היו פריטים בעייתיים מבחינתי, עול שיש להשילו מהר ככל הניתן. אולי הדבר נובע מכך שגדלתי במזג אוויר ים תיכוני, ויושבי העיר המתכסים בסוודרים נראו לי תמיד מתאמצים מדי, במיוחד אלה הישובים באספרסו בר עם גולף צמרירי כשברקע מנשבות רוחות שרביות.

חיכיתי בכיליון עיניים למכירות הגדולות על מנת לרכוש פריטים חד פעמיים, אבל בינתיים המחירים ירדו בצורה משמעותית רק ברשתות. מאז המעבר לניו יורק נדרתי נדר לא לקנות יותר ברשתות הגדולות, וחרגתי ממנו רק בימים קשים. הצלחתי להחזיק מעמד עד מינוס שבע מעלות בעזרת שני סוודרים שקניתי בשנה שעברה - סוודר דקיק מתערובת משי וקשמיר של Ever וסוודר כותנה של בננה רפבליק (חריגה משנה שעברה). בימים קרים במיוחד מצאתי את עצמי לובשת סוודרים של בן זוגי כדי להתחמם. היה זה מקרה חירום. נאלצתי לגשת לרשתות הגדולות ולקושש מספר פריטים פרקטיים - מעיל-שמיכה, סוודרים ונעליים - פן אלקה בדלקת ראות. מכוערים או נדושים ככל שיהיו, הבטחתי לעצמי שבסוף היום אהיה מצוידת לקור. הגבלה אחת הצבתי לעצמי: יוניקלו = כן, אייץ אנד אם ואורבן אאוטפירטס = לא.

כמנהגי בקודש, אם כן, שבתי ליוניקלו תוך פחות משבוע כדי לחפש את מעילי-השמיכה היפים ואת הסוודרים שהציפו את החנות בביקורי הקודם. החנות נראתה כשדה קרב. חלק נכבד מהקולבים היו יתומים, וסוודרים במידות לארג' ואסקטה לארג' התגוללו בערמות (למטה). המעילים נעלמו, והמוכרים נראו זועפים מהרגיל. עדיין, תורים ארוכים השתרכו בכל הקופות. איך הייתי אמורה לחזות בגיחה שעברה כי יבוא יום שבו אנבור בערמות הללו, שלפני כשבוע איימו להתפקע? מפח הנפש היה מלווה בתחושה דיסוציאטיבית בו זמנית של הקלה שמלווה אותי בכל פעם שאין פריט מסוים במידה שלי. בכל זאת, נרתמתי למשימה בלב ובנפש והתחלתי לסרוק את החנות בחיפוש אחר הסוודרים שזנחתי בבוז בשבוע שעבר. מאמציי העלו חרס, והזעקתי את אחד המוכרים לעזרה. "בדיוק חיפשתי בשביל מישהי אחרת. לא נשאר". נו, וואט קן יו דו, אמרתי לעצמי, שמחה ומיואשת כאחד. בדרכי החוצה לא יכולתי לעמוד בפיתוי ורכשתי צמד נוסף של הגופיות המקסימות שלהם שקיניתי עוד בשנה שעברה - פריטי חובה לחורף (שלישית למטה).

הדחקתי את שאלת המעיל והסוודריים, כי היה לי יותר מדי על הראש: למצוא פתרון לנעליים. בדומה לסוודרים, נושא זה סובל מבעיה חמורה. דווקא נעלי עקב חורפיות יש לי - רפטו (Repetto) קלאסיות שקניתי בשנה שעברה במכירה. פרט לכך שהן מחריפות כל פעם מחדש את הנקע בקרסול שחטפתי במהלך רכיבה על אופני הסקיפי, כפי שחברתי נטע אוהבת לקרוא להן, אין לי טענות כלפיהן. הבעיה היא היומיום. אינני מסתדרת עם מגפי עור, במיוחד עם כאלה ללא עקב. משהו בהם תמיד גורם לי להרגיש אאוט אוף פלייס. חוצמזה, יודעי דבר טוענים שמגפי עור אינם מספיק מחממים. והרי היום חרטתי על דגלי מילה אחת: פרקטיות. אולי כדאי להזמין, כפי שעשתה חברתי הווינאית, את "מגפי הירח" המפחידים שעושים קאמבק כעת? או אולי כאלה של Tretorn כפי שהציעה לי רחלי? עליה אפשר תמיד לסמוך. הרוח הצליפה בלחיי ואיבדתי תחושה בידיים. כפות רגליי הפכו לקרחון. לרגע שקלתי ברצינות לרכוש את המגפים המכוערות האלה של UGG שכולם הולכים איתן כאן. בין לבט אחד למשנהו, הרבצתי גם גיחה לאייץ' אנד אם כדי לרכוש גרביים לבן זוגי. גם שם היתה אנדרלמוסיה. ריסנתי את עצמי למראה עשרות הסוודרים הפוטנציאליים, שואפת מהם משבי חמימות לפני היציאה לכפור, וניצלתי את ההזדמנות החד פעמית לרכוש פריט מחמם נוסף - ארנק בעל ניחוח וינטג'י, שהזכיר לי את ארנק הסיגריות האדום של בטס דרייפר ממאד מן (למטה).

בסופו של יום, לאחר שיטוטים ארוכים, מצאתי עצמי עם שני זוגות של נעלי סירה קיציות - של סטיבן מאדן ושל רפטו (למטה) - שמצאתי במכירה.

*MPD-Multiple Personality Disorder

הגנאולוגיה של הלופ

2009-12-20T18:39:00.070-05:00

אין דבר מהנה יותר מלגלות אדם אובססיבי בסביבתך, שלא לדבר על אדם אובססיבי יותר ממך - אז האושר עולה על גדותיו. ואין דבר קל יותר מלגלות את האובססיה אצל האחר. חוסר החלטיות, דיסקרטיות קיצונית והתנצלויות חוזרות ונשנות על דברים של מה שבכך, הם בדרך כלל שם המשחק. כשהכרתי את חברתי הווינאית החדשה, חשבתי שמדובר בדמות אוסטרית קשוחה והחלטית, שלעולם לא תתיר למחשבות טורדניות לפלוש לתוכה. אך לאט לאט נוספו עוד ועוד ראיות מרשיעות לטובת ההיפותזה ההפוכה. זה התחיל כשהיא ובן זוגה, שבדרך כלל מאחרים לכל פגישה בשעתיים, הקדימו בשעה למסיבת היומולדת של בן זוגי. על רקע האווירה הקלילה, הרשיתי לעצמי לזרוק הערה על חשבונם, "אז או שאתם מאחרים בשעתיים לכל מקום, או שאתם מקדמים בשעה". בן זוגה של חברתי צחקק ומזג לעצמו כוס יין, אבל זו החלה לשקוע בביצה הטובענית של הלופ. רגע, אז אולי נלך ונחזור? מה פתאום אמרתי, זה היה בצחוק. את כתבת שהמסיבה מתחילה עכשיו ולא בעוד שעה, אני יכולה להראות לך את המייל, היא טענה בלהט, אף על פי שהבית היה ריק מאנשים. בנקודה זו התחלתי גם אני להיסחף לסרחרה. לא, לא, זה ממש מעולה שהקדמתם, אתם יכולים לעזור לנו בהכנות. לא, בוא נלך ונחזור, היא המשיכה להטריד את בן זוגה, בעודה תרה אחר המחשב. לאחר עשר דקות של פינג פונג, הצלחנו בסופו של דבר להחליף נושא.

כעבור מספר ימים, הווינאית ואני איתגרנו את עצמינו בהישרכות בברודוויי ברשתות הגדולות. אני חיפשתי זה זמן מה "סוודרים מחממים לחורף", וחברתי חשקה בג'ינס "אפור בהיר". התמקדנו ברשת היפנית המוצלחת Uniqulo. לעומת רשתות אחרות, בסגנון איי'ץ אנד אם ואורבן אאוטפיטרס, יוניקלו אינם נכנעים לטרנדים ומייצרים בגדי קז'ואל איכותיים יחסית שדינם אינו נגזר למוות אחרי עונה אחת בלבד. שלפתי סוודר גולף אדום מקשמיר, אף על פי שיום קודם לכן ח רגתי ממנהגי והזמנתי ברשת סוודר קשמיר אדום עם צווארון עגול מ-J.Crew, שדווקא מפתיעים מדי פעם לטובה בגזרות בסיסיות נקיות. מאז שהמליצו לי להצטייד בפריטי קשמיר לקראת החורף, תרתי אחריהם בסתר בחוסר הצלחה. אבל נאלצתי להסגיר את עצמי, כי לא יכולתי להתמודד לבדי עם הדילמה. "אני תמיד יכולה להחזיר את הסוודר של ג'יי קרו, הוא יותר יקר והגולף נראה ממש טוב על הגוף", התלבטתי אל מול מבטה החודר. "זה פשוט מוזר בעיני ששוב בחרת דווקא באדום." אפשר לחשוב, חשבתי לעצמי, צדיקה יותר מהאפיפיור. אך מעז יצא מתוק, והיא סתמה את הגולל על הרכישה. "מי יודע אם את יכולה להחזיר את הסוודר של ג'יי קרו, יכול להיות שעוד תתקעי עם שניהם." לא הייתי יכולה לנסח זאת טוב יותר.

יצאנו מותשות מיוניקלו, וסרנו לבית הקפה האיטלקי האהוב על שתינו, Tarallucci e Vino (למטה), כדי להירגע מהמערכה. חברתי דיווחה לי כי בן זוגה הפיל בטעות עדשת מצלמה שרכשו זה עתה בהון עתק. בן זוגי אף הוא רכש לא מזמן מצלמה מסוג דומה, שניצבת במרכז הבית ומעוררת את אימתי ואת אימתן של החיות. יא אללה, צהלתי, מחכה בקוצר רוח לספר לבן זוגי על התקרית.

משם המשכנו למסעדה היפנית האהובה עליה, Sappuro East (למטה), שבה עוד לא הזדמן לי לאכול. החמאתי לאוכל הבינוני כדי לא להצית בקירבה לופ, אך בסתר לבי ידעתי שלא אשוב למסעדה, במיוחד לא עם בן זוגי האובססיבי לאוכל יפני, הנוהג להטריד את הסביבה בכל פעם שהנושא עולה לדיון באמירות מסוג "אוכל יפני הוא הרבה יותר מסושי".

בסופשבוע נפגשנו עם חברתי הווינאית ובן זוגה בקפה OST. נאלצנו לנוס מן המקום במהרה כשלשיחה נדחף אמריקאי אחד שהציג עצמו כתסריטאי, עיתונאי, ובמאי, והחל למנות את מגוון הפרויקטים המשמימים שלו. חברתי הציעה לסור בשנית לספורו איסט. אבל אמרת שלא טעים שם, חשף בן זוגי בנונשלנטיות. חברתי הביטה עלי בתדהמה. לא, אמרתי פשוט שהסושי לא היה כזה טעים, מלמלתי. אה, טוב אני אוהבת את המסעדה, אבל אני לא רוצה ללכת אם יהיו טענות, היא התחילה. בן זוגה הריח לופ באוויר, ומיד הודיע שאינו מתכוון להשתתף בדיון. בואו נלך לאן שהיא רוצה, ניסיתי להרגיע את האווירה. אבל בן זוגי ניסה למשוך ל-Takahachi, היפנית הזולה והמעולה שאנחנו אוכלים בה מדי פעם (למטה). הלכנו חמוצים לאורך מספר בלוקים, וכל אחד חזר על אמרות השפר שלו. למרבה המזל, ספורו איסט היתה בהכנות של טרום משמרת, ומצאנו עצמינו בטקהשי, מתענגים על מגוון המנות הצמחוניות שלהם - טופו בקארי (למטה), סטייק טופו עם פטריות, תרד בסומסום, וטמפורה ירקות. על הסעודה שרתה אווירת נכאים, בין השאר בשל התבדחות של בן זוגי על הפלת המצלמה היקרה. איך שכחתי לתת לו בריף לפני המפגש, גערתי בעצמי, חוששת מפני התפתחויות נוספות.

מצטערת שלא אכלנו בסוף בספורו איסט, אמרתי לחברתי בראש מושפל בתום הסעודה, דווקא נורא טעים שם. היא חתכה את דברי, ודרשה: "אל תכתבי בבלוג על המצלמה."

מיס מחמוד והזכות לפרטיות

2009-12-15T02:13:00.063-05:00

עוד לפני שהגעתי לניו יורק חשבתי ש"האמריקאים" הם יצורים מרוחקים, בלתי סקרנים ומשמימים למדי. אמנם, יש לי כמה חברים אמריקאים. אחד מהם הוא כנראה הגבר היחיד בעולם שמזייף אורגזמות, ואילו השנייה היא יהודייה אמריקאית, בת להורים ציוניים, שפיתחה אובססיה קשה לענייני פלסטין. אבל נראה לי שאלה יוצאים מן הכלל. עוד בשהותי בעיר המרתקת אן ארבור שבמדינת מישיגן לצורך לימודי דוקטורט שלא הושלמו, הסבה את תשומת ליבי מוניקה, חברתי ללימודים הספרדייה, לסוגיות אלה. "דיי נווררר סיי אניטינג!! דיי דונט אסק מי אני קואסטיונז!" לאחר שטחנה לי על כך את המוח ללא הפוגה, גם אני התחלתי לשים לב שהסטודנטים האמריקאים אינם רק מפילים עלי תרדמה בשאלות מסוג "מה התוכניות שלך לוויקנד", אלא גם אינם מגלים שמץ של עניין במי שלא נולד בגבולות מדינתם. חלק מהנערים והנערות בני השמונה עשרה שלימדתי אף לא יצאו מתחומי הסטייט שלהם מעולם. מצד שני, מאוד התרשמתי מהכבוד שנותנים "האמריקאים" לזכותו של האדם לפרטיות. בעוד שבארץ, כל דיכפין הרשה לעצמו לתחקר אותי על מועד משוער של הריון, כולל דמות העונה לשם נילי, המזכירה לשעבר של החוג לתורת הספרות, אהבתי את העובדה ש"האמריקאים" מתעקשים למלא פיהם במים בנושאים אלה. ובכלל, "האמריקאים" אינם נוטים לחטטנות בכל נושא שהוא. ומכיוון שלחם חוקם של האובססיביים היא דיסקרטיות וחשאיות, לא יכולתי לפלל למצב עניינים טוב מזה, שנחת עלי משמים.

כשהגעתי לניו יורק, נזכרתי באובססיה של מוניקה. בעוד שמפגשים עם ישראלים עם טעם דומה החיים בניו יורק מייצרים לרוב קרבה ושפה משותפת, גיליתי שקשה יותר להתקרב ל"אמריקאים". עם זאת, האנונימיות ותחושת החופש שהיא מקנה, בנוסף להעדר חטטנות, מפצים במידה רבה על הפורמליות האמריקאית. אינני ג'ורג' קלוני, אבל זה די כיף ללכת ברחוב לפעמים מבלי להרגיש זוג עיניים יוקדות מאחור, כפי שקורה לעתים קרובות בתל אביב. האנונימיות משתלמת במיוחד, כך גיליתי, בכל מה שנוגע לפעילות גופנית. אין דבר מעצבן יותר מלעשות פעילות גופנית מאומצת ולפתע להיתקל בדמות שנקינאית מתחכמת. יותר מהמיקסים האיומים שמושמעים בהם - זכור לי במיוחד מיקס ל"תרקוד" של שלמה ארצי - חדרי הכושר בתל אביב מלאים בטיפוסים גברתניים פולשניים ובבחורות גנדרניות, שמקשים על הריכוז הדרוש לפעילות גופנית יעילה. כששבתי ממישיגן לתל אביב, הספיק לי ביקור אחד במכון הכושר כדי להבין שעלי להיפרד מהשרשרת שנשאה את שמי אם ברצוני לשמור על שפיות דעתי. חוגי הפילטיס רוחשים בדמויות תל אביביות מובהקות - זכורה לי הופעת אורח של "מומו", הבעלים של "נחמה וחצי" באחד השיעורים - ובבריכת האוניברסיטה תמיד היה סיכוי שהמנחה שלי לשעבר תצוץ משומקום במערומיה במקלחות.

לכן, כשעשיתי מנוי לבריכה הציבורית הסמוכה לביתינו (70 דולר לשנה) הייתי באופוריה. יותר משמצאה חן בעיני החוויה המזוככת הניו יורקרית שסיפקה - מצאתי את עצמי מחליפה צ'פחות עם מהגר מבוליביה ודנה עימו בקשיים הכרוכים בהשגת אישור עבודה - אהבתי את העובדה שאף אחד לא מכיר אותי שם. כגוטה בשעתו, הרשיתי לעצמי לצעוד בסך במסדרונות המובילים לבריכה עם ביקיני רפוי, להסתבן במרץ במקלחות לעיני כל, תוך כדי נעיצת מבטים בחלקי גוף של שכנותיי. וכשהתחלתי לעשות פילטיס ב- Sal Anthony's Movement Salon, התלהבתי לא רק מהסטודיו היפה, המהווה חלק מבניין לשימור (למטה). הסטודיו לא השתנה מאז תחילת המאה ה-20, אז היה מעין מסעדה, ולאחר מכן מועדון ג'ז (הכול עשוי מעץ ויש גם ויטרז'ים). בעיקר מצאה חן בעיני העובדה שאינני זוכרת אפילו איך המשתתפות נראות.

כשגיליתי שהבריכה הציבורית משמשת כמקלחת לשיכורים למיניהם, ושאני צריכה פילטיס יותר מקצועי, הייתי צריכה לחפש מקום חדש. הצטרפתי ל- Body Evolution, הסטודיו הכי גדול לג'יירוטוניק במנהטן, שאליו הולך בן זוגי באופן קבוע (ראו למטה את צמד אופני הפיסקי חונים בכניסה). הייתי די סקרנית ביחס לג'יירוטוניק - שיטת התעמלות בעזרת מכשירים (למטה) המתמקדת בתנועות סיבוביות של הגוף (בניגוד לתנועות הלינאריות שמאפשרות מכונות התעמלות אחרות), שמגבירות את הקורדינציה ואת טווח התנועה. אבל החלטתי להימנע משינויים דרסטיים ולהמשיך בפילטיס לעת עתה. המדריכה שלי, ג', מיד מצאה חן בעיני. ראשית, גופה השמנמן עקב לידה השרה עלי רוגע. אהבתי גם את העובדה שהחזיקה חטיף קיצוני בתיקה, שממנו כרסמה כל הזמן - פרצל ממולא בחמאת בוטנים - והציעה ממנו לסביבה. שמחתי גם שמצאנו מכנה משותף: חיבה לסיפורי נפיחות. יום אחד, תוך כדי תרגיל, גופי חרק על המזרון ברעש כלשהו שדמה לנפיחה. הודעתי לה מיד "איט ווזנט א פרט." ג' ענתה שממש לא אכפת לה גם אם אכן היה. היא הפליגה בסיפורים על הנפיחות והיציאות של ביתה, ונענתה בתשואות. איזה כיף זה, חשבתי לעצמי, לפטפט ולצחוק מצד אחד, אך לשמור על דיסטנס, מצד שני.

ג' הרבתה לדבר על התינוקת שלה. היא סיפרה על הלידה בביתה, על הביקור של אמה בעיר, על המטפלת, על הבייביסיטר, על הנפיחות ועל ההפרשות, אך אף מילה על בן או בת זוג לא נשמעה. האם היא אם חד הורית, שאלתי את עצמי, מחפשת רמזים לכאן ולכאן. אמנם היא מעולם לא הזכירה בן או בת זוג, אבל היא מדי פעם דווקא כן השתמשה במילה "we", מה שבלבל אותי קמעה. ניסיתי לרחרח. "סו דה בייבי איז וויז דה בייביסיטר?" הרי לא יכול להיות שהיא חיה רק מהשיעורי פילטיס האלה. "יו וורק אין אדר פלייסס?" בשלב מסוים, סקרנותי עלתה על גדותיה. למה אסור לשאול? אמרתי לעצמי. מה יש? אפשר לחשוב, הרי לא מדובר בסוד מדינה. הלוא נ', מדריכת הפילטיס בתל אביב, אפילו הביאה תמונות לכיתה מהחתונה של ביתה.

החלטתי לגשת ישר לעניין, והצגתי את השאלה. "דו יו האב א פרטנר, איי מין, דו יו ליב וויז סאמוון?" לא, היא ענתה, אני חיה לבד. מיד התחרטתי על השאלה. ניסיתי לומר לה שיש בטח יתרונות מסוימים בחד הוריות, אך לפתע שמעתי את עצמי אומרת: "יש לזה בטח חסרונות מסוימים". מה קרה לי? שאלתי את עצמי בבעתה. דומה כי החריגה מהאטיקט האמריקאי שיבשה מעט את המערכות. וול, יש יתרונות ויש חסרונות, היא אמרה. אוף קורס, יש המון יתרונות, זעקתי. דנו באריכות ביתרונות, תוך שאני משמיעה קריאות הסכמה מוגזמות, וסיכמתי את הדיון באמירה: "איי טינק איטס רילי קול". ג' הביטה בי תמיהה, ותרמה סיכום משלה: "סה לה וי".

בסוף השיעור, סיפרה ג' בבדיחות הדעת שמכייון שהשם המשפחה של בעלה לשעבר הוא מחמוד, קוראים לה עדיין מיס מחמוד בסיטואציות פורמליות כאלה ואחרות, ואף אחד לא מבין מה הקשר בינה, לבנבנה אמריקאית, לבין השם. קפצתי על המציאה. בעל לשעבר? שם ערבי? ועוד ביוזמתה? לא יכולתי להתאפק, ושאלתי: רגע, הוא האבא של הילדה? נראה היה שג' כבר נתחילה לאבד את סבלנותה. לא, איטס א לונג סטורי. אמרה ולא יספה. סורי איי אסקט, מלמלתי, ויצאתי מהמקום בתחושה קשה.

בשיעור הבא, פתחתי במסע חנופה כדי לכפר על חטננותי. לא השמעתי אף שאלה, ובסוף השיעור, כששמתי לב שג' מסתכלת על תמונות של ביתה באייפון, מיד ביקשתי לראות. ואוו, איזה יפה! רילי גורג'ס. יש לה בדיוק את העיניים שלך, ג', ממש בול! ג' פתחה זוג עיניים. באמת? לא יודעת. בדיוק באותו רגע הגיחה מורה אחרת מאחורינו, והציצה בתמונות. ואוו, העיניים שלה נראות ממש סיניות. כן אמרה ג', האבא שלה הוא אסייתי שחור.

פאפה רוי בן 40

2009-12-07T18:42:00.065-05:00

יומולדת ה-40 של בן זוגי רועי, שחל בשבוע שעבר, תבע יציאה מהשגרה. אני לא מדברת על הצורך לחשוב על מתנה ראויה - מה כבר אפשר לקנות למטורף הזה? הרי בשנה האחרונה רכש לעצמו כל דבר אפשרי - ולאתר מסעדה טבעונית חדשה לערב החגיגי עצמו. היינו צריכים להתכונן לקראת המסיבה שהחלטנו לערוך משום מה בביתינו, אף על פי ששנינו איננו אנשי מסיבות.

חגיגות יום ההולדת התחילו ב-Kajitsu, המסעדה היפנית הטבעונית שגילתה לורה, חברתינו בעלת האובססיה למסעדות אסיאתיות, עליהן היא מדווחת ב-New York Slop, הבלוג המוצלח שלה לענייני אוכל בעיר. זו בהחלט המסעדה היפנית הטובה ביותר שביקרנו בה עד כה, כולל Kyo Ya, שזכתה בדומה לקאג'יטסו לכוכב אחד במישלן הניו יורקרי. האוכל היה כל כך טעים, שהתקשיתי להאמין שהמנות עשויות רק מירקות עונתיים, עשבי תיבול, זרעים ודגנים. "יא אללה, והכול רק מירקות!", חזרתי שוב ושוב בקול בס בסגנון אבי, בעוד בן זוגי שולח מבטים נבוכים לצדדים ותובע ממני להנמיך את הווליום. בחרנו בתפריט הגדול יותר - שמונה מנות, ביניהן סטיקי רייס עם פטריות, אומבושי, שיסו, קישוא יפני וטופו בגריל בתוך ענף במבו (חח, למטה), ועוד כל מיני תוספות ביניים על חשבון הבית. האווירה היתה כה טובה, שמספר ההערות שהשמיע בן זוגי במהלך הערב הגיע למינימום: הערה אחת אודות התמהמהות בת דקה בחיפוש המסעדה, בעודינו שוהים במונית החמימה.

למחרת בצהריים, יום המסיבה, בו ירד גם השלג הראשון של השנה, יצאנו לקניות. מכייון שהוחלט לרכוש גם אוכל, בנוסף למשקאות, סרנו ל-Whole Foods, הרשת הגדולה שמספקת ומייצרת מוצרים טבעיים ואורגניים. אף על פי שחוויית הקניות שם היא מפוקפקת - תור משתרך גם בדוכני הטעימות - הול פודס היא אחד המקומות השווים בעיר לארוחה בריאה, טעימה וזולה. העמסנו מיני תבשילים, ביניהם לביבות בטטה ותפו"א, מלפפונים חמוצים בוואסבי, סאג פניר (התבשיל ההודי עם התרד והגבינה), קינואה בלימון עם ירקות, דאמפלינגס ואנטיפסטי. כשרמת הנרווז התחילה לעלות - "בואי נגמור קודם עם הלחם!" העיר לי כשהעזתי לסטות מהמסלול שהתווה - החלטנו לרכוש שם גם את המשקאות, ובחרנו כל מיני בירות ארומטיות מבלגיה וצפון צרפת, ובירת שיפון מהחבית. משם סרנו בגשם שוטף ל-Babycakes בלואר איסט סייד, כדי לקנות את הקאפקייקס הטבעוניים שלהם העשויים מקמח כוסמין, וחופן מעוגיות מכריכי העוגיות המפתים.

הנוכחות במסיבה היתה מפתיעה. בשלב כלשהו נהרו אל ביתינו פרצופים שלא היכרתי, שברכו אותי בשלום חמקמק ונעלמו במעמקי הדירה. הדירה היתה מפוצצת באנשים עד כדי כך שהמוסיקה לא נשמעה. במהלך המסיבה שמתי לב לתופעה מטרידה למדי. האורחים אמרו לי כל הזמן "וואו, יו לוק גרייט!", ונראו מופתעים מהצלחת האירוע. "אוסום פררררטי". אני לא מבינה, איך אני נראית בדרך כלל? שאלתי את בן זוגי בדאגה. מוחי היה כמרקחה. כאשר במהלך הערב הוזמנו לכמה מסיבות ואירועים די נוצצים - ביניהם הקרנה של הסרט החדש של תום פורד - לא היה מנוס מכדי להגיע למסקנה המרה. נראה שחלק נכבד מהנוכחים היו תחת הרושם שאנו צמד חנונים משעממים, ומשום כך הופתעו מהלוק הטוב של הדירה ושל הקרואים, ביניהם האחיות הבלונדיניות אנה ולורה לבית וגינלי (למטה) - האחת עובדת במשרד אדריכלים שמעצב את החנויות של מרק ג'ייקובס, והשנייה מושקעת היטב בעולם האפנה - שטבעו את הכינוי "פאפה רוי" לבן זוגי; ג'יי ג'יי, המוסיקאי בעל תספורת האפרו, העובד במחלקת הכספים בחברת פרסום (תמונה שנייה למטה) וכ', הדוקטורנט החובב האופנה, שהגיע במחלצות חושפניות. ההיפותיזה שלי אוששה כעבור מספר ימים, כאשר דיווח בן זוגי על נחמדות מוגזמת אליו מצידם של עמיתיו לעבודה שנכחו למסיבה.

למחרת בצהריים, בעודי מתנמנמת על הספה ומהרהרת בבעיות התדמיתיות הכרוכות בהגירה, זחל בן זוגי מהמיטה תוך השמעת טרוניות על ניקוי הפנים והמסאג' שהזמנתי לו ב-Tamago Skincare. "למה מגיע לי העונש הזה?" הוא קיטר, בעודו לובש את מעיל הברבור שרכשתי לו לכבוד היומולדת. אך בשובו נאלץ לחזור בו, ואף לשלם על כך בהזמנה לטיפול פנים ומסאג' עבורי, עם אופציה למעיל ברבור.