Friday, July 10, 2009

קניות בגדים ברשת – כר פורה לאובססיות

יס, שופינג איז דיפיקולט, נאנחה לורה, ידידה ניו יורקרית מתחום האפנה, כשקוננתי בפניה על כך שאני לא מצליחה, בצורה מעוררת דאגה, לבנות לעצמי מלתחה חדשה. הגעתי לניו יורק בסוף עונת הסיילים, ובחנויות נשארו רק כמה ערימות מגובבות של הפריטים הכי מכוערים, שכבר לא היה לי נעים לגשת אליהן מאימת הפרצופים ששלחו אלי המוכרים. הטיפ היחידי שהצלחתי לסחוט ממנה אחרי שדשנו ארוכות בסוגיה, כשבפניה ניכרים כבר סימני קוצר רוח, היה שכדאי לי להירשם לאתר שנקרא Gilt Group, שבו יכולים מוזמנים בלבד לקנות און-ליין פריטים של מעצבי-על בהנחות מטורפות. "לקנות און ליין?" פערתי עיני עגל. עולם חדש נפרש בפני, מרגש ומאיים כאחד. "אבל מה קורה אם מה שאת קונה לא טוב עליך?" "אה שטויות", היסתה אותי לורה במהירות, כפי שעושים לעיתים קרובות קרוביי כשהם מריחים לופ באיזור, ובו זמנית ניסתה שוב ללכוד את תשומת ליבו של המלצר, מתחננת לחשבון, "מקסימום תתני את זה במתנה לאחותך או משהו." בישראל לא קניתי בגדים און ליין, והרגשתי שעלי לחקור את הנושא, לכסות את כל הפלוסים והמינוסים, לפני שאגש למשימה המפרכת הזו. אבל לפני שהספקתי לשאול את השאלה הבאה, לורה כבר נסה מן המקום, מותירה אחריה כוס סאקה מלאה וטיפ מופרז. כבר למחרת שלחה לי לורה הזמנה לאתר. מסתבר שכשמזמינים מישהו להירשם לאתר מקבלים הנחה של 25 דולר על הפריט הבא שרוכשים.

כמוצאת שלל רב, ניגשתי למשימה בדחיפות הולכת וגוברת. המשימה שעמדה לפני היתה קשה: המעבר לניו יורק הביא עימו צורך דחוף בשיפור המראה. חוקי המשחק כאן שונים לגמרי בכל מה שנוגע לסגנון. בעוד שבתל אביב קל יחסית לבלוט, בניו יורק צריך להשקיע הרבה יותר מאמצים כדי להיראות טוב. חולצת הטריקו המהוהה והג'ינס הנכון, מראה בהשארת אמריקן אפרל או מראה הוינטג' בגרסתו הסטנדרטית – סוגי מראה שבולטים בתל אביב – לא מספקים כאן את הסחורה.

כשהגעתי לניו יורק נחרדתי לגלות שאני צריכה לארגן לעצמי באופן בהול מלתחה חדשה, שבה הבגדים שהבאתי איתי ימלאו רק תפקיד משני. וזה עוד במקרה הטוב. חלק מהמלתחה שלי הוטמן במעמקי הארון, הרחק מעיני אדם. בהזדמנות הראשונה, נדרתי לעצמי נדר, אנסה למכור את הסחבות האלה בחנות יד שניה, ומהנדבות שאקבץ בתמורה אקנה איזה תחתון חדש. כמות האנשים והתרבויות העצומה בעיר, ואלפי הסגנונות שנלווים אליה, הופכים את המראה שבתל אביב נחשב ייחודי יחסית לאחד מיני רבים, ומכריחים את מי שמעוניין במראה פחות שבלוני לחדד את ההבדלים בינו לבין האחרים על ידי ייצור של שילובים מעניינים ושימת לב גדולה יותר לפרטים.

יותר מכל, כך הרגשתי, הייתי חייבת לקנות ז'קט חדש. אמנם, הבאתי איתי מתל אביב כמה ז'קטים, ואפילו מעיל חדש יחסית של Pepe Jeans שרכשתי ב-1000 שקל בתחילת החורף. אבל כבדרך קסם איבדו הפריטים האלה את כל החן שלהם, והתביישתי להיראות בהם ברחוב. מטבע הדברים שקעתי בהרהורים נוגים סביב הנושא, אבל בסופו של דבר נאלצתי להשלים עם רוע הגזירה, והגיתי תכנית חומש. נוכח כמויות הסחבות שהשלכתי לפח כשארזתי את חפציי בתל אביב, החלטתי להיזהר מקניות של פריטים זולים שאורך חייהם הוא עונה במקרה הטוב. הפעם, הבטחתי לעצמי שוב ושוב, אהיה פחות גחמנית, וארכוש בכמות גדולה יותר של מזומנים פריטים איכותיים יותר, כאלה שישמשו אותי פרק זמן ארוך יותר. אנסה גם לצאת מהקבעונות שפיתחתי במשך השנים, גערתי בעצמי בנוקשות, ולרכוש פריטים שבעבר לא הייתי מעזה להיראות בהם. אם רק הייתי יודעת לאיזו אובססיה אני מכניסה את עצמי.

איך שנרשמתי לאתר אורו עיני. כל יום יש בו במקביל כמה מכירות של מותגים נחשבים במיוחד לנשים, גברים וילדים. האתר מציע לא רק בגדים, אלא גם נעליים, תכשיטים, שעונים, תיקים, ואפילו כל מיני דברים לבית. בשבוע טיפוסי, אפשר למצוא בגדים של הלמוט לאנג (100$), ג'יל סנדר (118$), מיסוני (128$) ואלכסנדר מקווין (60$), נעליים של פרטלי רוסטי (180$) ודיאן פון-פירסטנברג (180$), תכשיטים ושעונים של דולצ'ה אנד גבאנה (100$) וברברי (248$) ומשקפי שמש של פול סמית (98$). המכירות מתחילות בדרך כלל ב-12 בצהריים, ונמשכות 36 שעות. אבל חייבים להתחיל לקנות מייד, או לפחות לשמור בסל הקניות, כי הדברים נחטפים במהירות מטורפת. נראה שבדומה אלי, יש קהילת נשים משועממות שמייד מעמיסה איך שהמכירה מתחילה, ובשעה 12:20 רוב הפריטים השווים כבר נחטפים.

עיני לכדה ז'קט של הלמוט לאנג ב-100$, שבמקור עלה 400$, מצמר ושכבה פנימית מכותנה. מצא חן בעיני העיצוב הנקי שלו והצווארון העדין, ומצד שני המראה הנוקשה שלו, שהיה לו ניחוח יפני ששקלתי ברצינות לאמץ. כדרכי השתהיתי מעט והפסדתי את השחור, וברגע האחרון הספקתי לקנות את הסמול האחרון בכחול כהה. בנוסף רכשתי כפכפים בצבע צהוב בהיר, צבע שבעבר לא הייתי מרשה לעצמי להסתכל עליו, עם עקב מעץ של Theory ב-50$ דולר, במקום 150$.

הנעליים הוכיחו עצמן כהצלחה גדולה. אבל כשמדדתי את הז'קט חשכו עיניי. הסתבר שהוא גדול מידי, ושלשרוולים שלו יש מעין עיצוב ביזארי, שקשה היה להבחין בו בתמונות באתר, שמקנה לידיים מראה של מתאגרפת (ראו הדגמה למטה). רצתי חסרת נשימה למחשב, לבדוק אם אוכל להחזיר את הז'קט. אבל לרוע המזל, גיליתי שמדובר בפיינל סייל צמד המילים הגרוע מכולן ולא ניתן להחזיר את הז'קט. גלי חרדה התחילו להציף אותי ככל שבחנתי את הז'קט, והתחלתי בסדרת מדידות אימפולסיביות. אולי הבעיה טמונה במראה שאצלי בבית, אמרתי לעצמי בחרון, מביטה במראה בחשדנות, הרי כבר מזמן חשדתי שהיא מעוותת לי את הגוף. החלטתי לרדת לשורש העניין, ויצאתי למסע לאורך השדרה הראשונה, כדי לבדוק איך הז'קט נראה מכל מיני זויות במראות שלאורכה. אבל המסקנות לא היו חד משמעיות, והמראות תעתעו בי. בשובי ארבתי למנקה של הבניין לכדתי אותו בהפסקת סיגריה ולשכנות בחדר הכביסה, ושאלתי מה דעתם, איך הם היו מגדירים את הבעיה. נראה לכם שהבעיה היא הגודל או בעיצוב? שאלתי ללא לאות, מחכה לגזר דינם. גם בן זוגי טעם מהקדירה המיוחדת, ומידי יום קיבלתי את פניו בשובו מהעבודה בשאלות בנושא.

אבל שום תשובה לא סיפקה אותי, כי ידעתי בתוך תוכי את האמת המרה. אם רק הייתי לוקחת את המידה הקטנה יותר, הלוא היה שם פטיט, לא רק סמול, מן הסתם חלק מהבעיות שלי היו נפתרות, כי העיצוב הזה דווקא יכול להיראות יפה. אבל למרבה הפלצות גם השרוולים היו ארוכים מדי. בשלב הזה הסתמנו שתי אופציות: יש להיפטר מן הז'קט או לתת אותו לתיקון. החלטתי ללכת על האופציה של התיקון, לאחר ניסיון מכירה כושל אחד, שבו הקונה הפוטנציאלית לא החזירה לי מייל.

לורה, מקור הצרה, המליצה בפני על תופר טוב, שעובד אצל Chris French Cleaners, וניגשתי לשם משקשקת, גרוני ניחר, עם תקווה מהולה בחרדה. מה יהיה אם התיקון לא יצליח? המאה דולר ירדו לטימיון. הצגתי את הסוגייה בפני התופר הצרפתי המשופם, שהשרה אווירה סמכותית ומקצועית (הפורטרט למטה). בתום בחינה מדוקדקת של הז'קט הוא נתן את גזר הדין: אי אפשר לתקן את שרוולי המתאגרפת. "זה הדיזיין", קבע בטון החלטי ומזלזל, הפעם לא בי אלא בברנד. "אבל זה לא נראה גדול מידי?" "מה אתה חושב?" חזרתי ושאלתי את הקשיש הבא בימים. מתוך רחמים ככל הנראה, הוא הציע לי בסופו של דבר לקצר את השרוולים. גלי החרדה צפו ועלו שוב לנוכח הצורך להכריע בסוגייה החדשה הזו. בראשי עברו אלפי תסריטים אפוקליפטים, והתור מאחורי החל להתארך. האם כדאי להסתכן בקיצור השרוולים? הרי אני עדיין יכולה למכור אותו כפי שהוא באי ביי. האם כדאי לוותר על התיקון ולנוס מן המתפרה? עדיין יש דרך חזרה. הדלת קרצה אלי. נזכרתי באותו רגע בפרק ב"תרגיע" של לארי דייויד, שבו לארי דיוויד עומד בתור בחנות גלידה מאחורי אישה מטורפת שלא מצליחה להחליט איזה טעם לקחת, ומבקשת לטעום מכל הסוגים. דייויד עמד מאחוריה וסינן, "הרי חייבים להחליט מתישהו". בסוף, בקול ענות חלושה, אמרתי לו לקצר, והשתרכתי הביתה, על סף ייאוש.

בחזרה בבית, ניסה בן זוגי לעודד את רוחי. הרי כבר מזמן רציתי את הסניקרס החדשות של קונברס. למה שלא נקנה אותן עכשיו, ונחסוך הליכה לחנות? אני לא קונה יותר שום דבר באינטרנט, אמרתי לו בטון קודר. מה כבר יכול להשתבש בקניית נעליים? הוא שאל בתמימות. מבעד לעננת הלופ, ניסיתי לשקול מה עומד על כפות המאזניים. הרי זאת באמת נעל יפה - נראה שקונברס הצליחו להיפטר מכל האלמנטים העיצוביים העודפים של האולסטר, וייצרו נעל עדינה וקולית, עם שיק צרפתי. בן זוגי מיהר לקחת פיקוד על הקנייה, כי בשלב זה רק עשירית מהמוח שלי תפקד, ותקתק פנימה את המידה שלי. "רק תוודא שאפשר להחזיר", מלמלתי, בשארית כוחותיי. אי שם שמעתי אותו מציין שלקונברס יש מידות משלה, ושהמידה שלי בקונברס היא 5.5, ולא שש.

כשהגיעו הנעליים (בתמונה למטה), עשיתי חמש דקות של מדיטציה, ליתר ביטחון. הסדרתי את נשימתי, לגמתי תה קמומיל עם כמה טיפות פרחי באך, ופתחתי במדידה. מיד הרגשתי שהן קטנות מדי, לוחצות. השוותי בינן לבין כל הסניקרס האחרות שלי, החלפתי לגרביים דקות יותר, אבל שום דבר לא עזר. כנשוכת נחש, צלצלתי מייד לקונרברס, לברר מה לעשות. ניהלתי שיחות עם כמה מוכרים, וניסתי להבין למה המידה הזו לא טובה לי, ומהי המידה האירופאית המקבילה ל-5.5. "מעניין", אמרתי להם, "הרי 6 זה 36 אירופאי, אז מה זה 5.5?" את התשובה לשאלה הזו כנראה לא אדע לעולם. בסוף הזמנתי חצי מידה גדולה יותר, רק לאחר שווידאתי שגם אותה יהיה אפשר להחזיר. בלילה, לפי השינה, הרגיעו אותי מילותיו של המוכר שהדהדו במוחי כל הערב, "את יכולה להזמין ולהחזיר כמה זוגות שאת רוצה, את יכולה להזמין ולהחזיר כמה זוגות שאת רוצה".

באותו סוף שבוע, במהלך חופשה בעמק ההדסון, שוטטנו באינטרנט, בחיפוש אחר מציאות. במוחי ניקרה השאלה: איך זה שלבנים כך כך קל לקנות ברשת, והבנות רק אוכלות אותה כל הזמן? האם זה בגלל שבגוף שלנו יש כל כך הרבה איזורים מפתיעים, גלים, הסתעפויות והתנפחויות, שמחייבים מדידה של הבגד טרם הקנייה? בדיוק אז הגיע מייל מג'ילט, מבשר על מכירות נוספות, בין היתר של מגפי האנטר. אין מצב, אני לא קונה יותר שום דבר באינטנט, חזרתי על המנטרה במבט מזוגג. אבל מראה המגפיים היה מפתה. האנטר, חברה סקוטית ותיקה, ספקית נעליים לבני המלוכה הבריטית, מייצרת בעבודת יד מגפי גומי יפהפיים, עמידים למים. והמגפיים שהוצעו למכירה בג'ילט היו אפילו יפים יותר, מקאונבס וגומי. מזג האוויר הגשום בחוץ ואווירת הקאנטרי הכריעו את הכף. לרגע היססתי אמנם לגבי המידה, אבל מיד התעשתתי: הרי לא יכול להיות שהמגפיים יהיו קטנים מידי, הם בטח משאירים מקום לגרביים וכל זה.

בחזרה בעיר, הגיע הקופסה מג'ילט. המגפיים היו מקסימים, ומיהרתי למדוד אותם, מלאת ציפייה. מיד ראיתי שהרגל שלי שוחה בתוכם. עיני שעטו אל תגית המידה. על התגית היה כתוב 38/6f. מה זה? זעקתי, אלוהים כנראה מנסה אותי, כאיוב בשעתו (ראו למטה את המגפיים ואת תגית המידה). הרי המידה המקבילה לשש היא 36, ו-38 אירופאי זה בכלל 8. זה כבר היה מעל לכוחותיי. צלצלתי לג'ילט. "איי אם סו סורי אבאוט ד'את, מאם", המוכרת הפתיעה אותי. מסתבר שהיתה בעיה עם המשלוח, והמידות המסומנות לא היו נכונות. "אה, קיבלתם עוד תלונות?", שאלתי מיד, מחפשת ודאות. "כן", אמרה לי המוכרת בטון מרגיע, "ואני אתן לך החזר מלא. אני יכולה לשלוח לך גם מידה 5, לנסות, אם את רוצה." מממממממ. "אההה, אהההה, אני לא יודעת אם זה יהיה טוב עלי", עניתי באווירת נכאים. היא ניסתה לשכנע אותי שמידה 5 תהיה טובה, אבל המשכתי להסס. "כן, יש כאן סיכון מסוים", היא הסכימה איתי בסופו של דבר. התחננתי לעוד יום להחליט, וסגרנו את השיחה. באותו יום נשבעתי לעצמי שזאת הפעם האחרונה שאני קונה בגדים באינטרנט.



2 comments:

  1. אני תמיד עושה קניות באינטרנט! זה מאוד נוח... אבל באמת לגברים הרבה יותר קל.

    ReplyDelete
  2. אני גם עושה קניות ברשת אבל רק מאתרים ישראליים. גם בגלל עלויות השילוח או המיסים- מעל 70 דולר צריך לשלם מעמ חוץ מזה מעדיפה אתרים ישראליים
    אספר לכם על חוויה אישית שלי , קניתי באתר ישראלי למרבה הפלא, נסטיבלה שהוא אתר ל קניות בגדים באינטרנט nastibella , והייתי מאוד מרוצה. אני קודם כל מעדיפה לקנות רק מאתרים ישראלים כי בכל זאת מדובר בבגדים ואם זה לא יימצא חן בעיני אני אוהבת שיש עם מי לדבר-בעברית ושיש אפשרות לקבל החזר כספי. שנית הפריטים באתר נסטיבלה ספציפי מהממים לא מייד אין צ'יינה ומחירים ממש הגונים. הייתי קונה בעבר ממרמלדה אבל עכשיו רק בנסטיבלה. מה לעשות אני מכורה לשופינג אונליין.

    ReplyDelete