The Mind Is Like a Wild Elephant

"יש לך נטייה להתעקש לעסוק ללא הרף בדברים שוליים", אמר לי אחי בייאוש. השעה היתה שלוש לפנות בוקר, ושוב החזקתי אותו שעה על הקו. הפעם עמד על הפרק ניתוח המוטיבים באחד מהטקסטים שכתבתי. "אמת ויציב", עניתי. "אבל בוא נחזור לשאלה שהצגתי בתחילת השיחה. מה דעתך על השימוש באונומטופיאה בסוף השורה השנייה?" בצר לו, ניסה הפעם אחי כיוון חדש, והציע לי ללכת לשעורי מדיטציה. הבטחתי לו לשקול את ההצעה מפאת השעה המאוחרת, אם כי בלבי חשבתי, תמשיך לחלום, אחי, מחר בשלוש בבוקר אצלצל שוב, כמו שעון.

אף על פי שמעולם לא נמשכתי למדיטציה או נספחיה, החלטתי לנסות את מזלי. היה זה לאחר התקף אובסססיבי מטריד במיוחד. לאורך השנים, כאשר עיני לכדה פריט שמצא חן בעיני, מעולם לא פסחתי על שני הסעיפים, ומיד שלפתי את המזומנים. ההתלבטות היחידה היתה אם לקנות את הפריט בכמה צבעים. ואולם, כשהגעתי לניו יורק, הלכה והתגבשה תופעה מדאיגה, שהייתי חייבת לקטוע בעודה באיבה. האובססיות פלשו גם אל תחומה של המלתחה, וכל רכישה הפכה לסאגה מתישה. המחשבה שלא אצליח לפתח בניו יורק מלתחה ראויה לשמה הפילה את הפור. החלטתי לסור באופן דחוף למדיטציה.

התחלתי בחיפוש אחר מדיטציה למתחילים ב-Jivamukti, בית ספר ליוגה שהמליצו לי עליו. כל בוקר בשעה שמונה הם מנהלים שעורי מדיטציה במשך שעה. כשראיתי שהשיעורים הם בחינם התגברתי על האימה שביקיצה המוקדמת - בדיוק התחילה מכירה כה מטורפת של נעלי מעצבים באתר שגיליתי רק לאחרונה - Theoutnet.com, ששקלתי לחרוג משבועתי ולהסתכן ברכישה אינטרנטית. גם ב- Daryl K התחילה מכירה, וחמדתי את חצאיות העיפרון המעולות שלה. אבל במהרה גיליתי שמה שמתואר באתר כשיעורי מדיטציה הוא בעצם מדיטציה קבוצתית של אנשים די מנוסים, שמתנהלת כמעט ללא הסברים. מדי יום מתחלף המדריך שמפקח על הסשן. מתחילים במספר הנחיות כלליות, ואחר כך שוקעים למדיטציה של חצי שעה, ללא הדרכה. בזמן שנותר מנהלים דיון, וכל אחד יכול לתרום מנסיונו לאחרים. אבל הדיונים לא היו מספיק מתודיים, והרגשתי שאני חייבת יותר הכוונה.

מצאתי את מבוקשי ב-Chakrasambara Buddhist Center, מרכז בודהיטי ממסורת הקדמפה (Kadampa), ששייכת לזרם בודהיזם מהיינה. בשלב ההתחלתי שבו הייתי, לא ממש התעניינתי מהם המאפיינים הייחודים של הזרם הזה, אבל אחר כך גיליתי שבין היתר, הוא חותר לשחרר לא רק את היחיד מסבל, אלא את כל האנושות (אחד המושגים המרכזיים בזרם הזה הוא החמלה) - מדי יום ראשון מתקיימות במרכז תפילות למען שלום בעולם, ובהרצאות מדגישים את החשיבות של סבלנות וריסון הכעס כלפי האחרים.

מייד הזדהיתי באופן מוחלט עם האופן שבו תיארו המורים את מצבה של הרוח: The mind is like a wild elephant, the mind is like a balloon in the wind. מעבר לזה, מה שמצא חן בעיני במרכז הוא הגישה הפרקטית, השילוב בין ההרצאות לבין המדיטציה, והכמות הקטנה יחסית של הווירדואוז. במרכז לא זורקים את המתחילים לתוך המדיטציה ללא הכוונה. השיעורים כוללים מדיטציה מודרכת והרצאות בנושאים שונים, שהדגש בהן הוא להראות איך ליישם את התורה הבודהיסטית בחיי היומיום, בעבודה, ביחסים, ובאופן ספציפי יותר בחיים האינטנסיביים בניו יורק. בהרצאה האחרונה שהייתי טענה המרצה שאחד המקומות הטובים להתאמן בהם הוא הול פודס. לא מדובר בהרצאות מופשטות בסגנון אקדמי, אלא בעצות פרקטיות שנועדות להפוך את החיים לרגועים יותר. האווירה בהרצאות היא לא חמורת סבר ורוחנית (מלבד ההשתחוות לצלם של בודהה בתחילת השיעור, שלמרות מאמציי, אף פעם לא הצלחתי לחקות) אלא דאון-טו-ארת' ומשועשעת לפרקים. אחרי ההרצאה מתנהל דיון, ובסוף ההרצאה שוב מדיטציה שמתמקדת בנושא ההרצאה (ראו למטה הצלם).

הרזידנט של המרכז, קדאם מורטם (קדאם מקדאמפה), הוא המורה הכי מוצלח, וכל השאר הם חיקוי טוב יותר או פחות שלו. עם הזמן שמתי לב שלמרות השמות השונים של ההרצאות (יש להם כשרון מיוחד בהמצאת שמות כריזמטיים להרצאות, ותמיד הן נשמעות מפתות), הן די חוזרות על עצמן, כולל הדוגמאות והבדיחות. הם גם מגזימים לטעמי עם הצורך לעזור לאחרים, שלפעמים גובר על הצורך לעזור לעצמך. אבל בסופו של דבר, תמיד משתלם ללכת להרצאה, וביציאה משם דרגת הנירוטיות יורדת פלאים. בימי שני רצה הסדרה Freedom from Painful Emotions, בימי חמישי - Buddha’s Guide to a Joyful Life, ובימי ראשון יש שיעור "תפילות לשלום בעולם" (אני מודה שלכאן אף פעם לא הגעתי), ואחר כך סדרה שנקראת Eight Steps to Happiness.

יום אחד, עלה בלבי רעיון גאוני. למה שלא אתנדב לעבוד במרכז (המתפקד על גדר ארגון ללא רווח), וכך אחסוך מעצמי את עלות השיעורים? היו חסרים לי עוד מאה דולר לנעליים, וככל שחשבתי על הרעיון, כך יותר התלהבתי ממנו. התמזל מזלי, ובדיוק חיפשו שמה מתנדבים לחנות הספרים והמתנות המוצלחת של המרכז. מיד התייצבתי. עברתי חפיפה קלילה, והודעתי שאגיע ביום חמישי הבא למשמרת, כי בימי חמישי ממילא הגעתי באופן קבוע לשיעורים, והמשמרת היא לפני ואחרי השיעור. הגעתי למשמרת שמחה וטובת לב, ומייד התמקמתי בחנות הספרים עם אף מורם. אבל לפתע, ראיתי מזוית עיני את הנודניק שמתנדב בקבלה מתקרב לעברי. "הוודי", הוא אמר, "באת להתנדב בחנות?". "כן", עניתי ברוגע, גרוש לא תקבל ממני. אבל הוא שאל בטון עוד יותר מתנחמד – "את מתכוונת להישאר לשיעור או שרק באת להתנדב בחנות?" מיד הבנתי לאן הרוח נושבת. הטמבל הזה רוצה לגבות ממני כסף. אך במקום להעמיד פי פוקר, אופיי האובססיבי לא יכול היה להרפות. "לשלם לך?" שאלתי, לא מאמינה למשמע אוזניי. "וונבר יו אר רדי".

לאחר ששילמתי לאותו חנפן, ניסיתי להרגיע את עצמי. הלוא רק התחלתי להתנדב, ואולי זה קצת מוגזם לצפות שכבר אכנס בחינם. אחכה עוד מספר שיעורים, ורק אז אוציא את המרצע מהשק. במשמרת הבאה שלי, שהתקיימה באופן מקרי ביום חמישי שלאחריו, שוב עבד בקבלה אותו הבחור. עשיתי את עצמי מאוד עסוקה, ובכוונה לא שילמתי מיד, כדי שיהיה קצת במתח. הצטרפתי לשיעור, והתיישבתי ליד אחת המתנדבות במרכז. המורה כבר התחילה את המדיטציה. "תעצמו את עינייים, תרפו את הגוף", היא אמרה, ושקט השתרר בחדר. "תנסו לשכוח את טרדות היום, את הדאגות." ניסיתי להרגע, אך לפתע הרגשתי דחף בלתי נשלט לברר עם שכנתי את הסוגיה. "אקסקיוס מי, סורי, קאן איי אסק יו א קושצ'ן" אמרתי לה בחיוך מתרפס. היא פקחה את העיניים. "ששששוורררר". "דו יו יוז'אלי פיי וון יו וולנטיר?". "נו", היא ענתה בטון מזועזע מעצם הרעיון, "אוף קורס נוט". "או, גרייט, תנקס." המשכתי את המדיטציה בתחושת רווחה, והחלטתי באופן נחוש: ממני לא יראו פה כסף.

נושא ההרצאה הפעם היה התמודדות עם קונפליקט, עם תחושות כעס ועוינות. המורה הדגישה שהכעס, בדומה לאושר, קנאה ורגשות אחרים, הוא בעצם דלוזיה: אנחנו חושבים שהמקור שלו הוא חיצוני, בעולם, אבל בעצם מקורו בנו. אני והעולם בלתי נפרדים, ולכן בסיטואציות שבהן מישהו נורא מעצבן אותך, כדאי לנסות להבין את נקודת המבט שלו ולהבליג. במהלך המדיטציה, היא הציעה לחשוב על אדם מעצבן מנקודת מבט חדשה: הוא רק רוצה להיות מאושר. אחרי ההרצאה, היה דיון, ובמהלכו המתנדב מהקבלה סיפר על האבא הבעייתי שלו, ורצה להתייעץ איך להתמודד איתו. הוא קיבל דווקא כמה עצות לא רעות, במיוחד מהמשתתפים. במהלך הדיון ניסיתי להרגיע את העוינות שפיתחתי כלפי אותו חנפן, על פי עצתה. אולי היו לו סיבות להתעקש לקחת ממני את הכסף. יש לו בעיות עם אבא שלו. הוא רק מנסה להיות מאושר.

אחרי המדיטציה, כולם עמדו להתפזר. קלה כנוצה, התרוממתי גם אני מהכסא לעבר חנות הספרים, ואז שמעתי את המתנדב מהקבלה מתחיל לדבר. "מי שעוד לא שילם מוזמן לבוא אלי." הרמתי את מבטי, וראיתי שהוא נועץ בי מבט מטורף. הוא שוב רוצה להכריח אותי לשלם. גלי שינאה החלו להתסחרר בתוכי. מי שמע על דבר כזה, להתנדב במקום וגם לשלם. אבל לא הצלחתי להתעלם מרמיזתו. רק חסר לי שיעיפו אותי מהמרכז. אז שלפתי שטר של עשרים ותחבתי אותו לידו בגסות. שילך להזדיין, גם הוא וגם אבא שלו.