Tuesday, January 5, 2010

מחולות ראשון לציון למנהטן: סיפור הצלחה

לפני כשלוש שנים קיבל בן זוגי מייל, שבו מתחננת פעילת צער בעלי חיים ברחובות בפני קוראיה לאמץ את פופאי, "כלב טהור עים לב זהב" בן שבע שנים, "שסבל המון בחיים ולא ראה יום של שקט". היא פירטה בדחיפות את תלאותיו של הכלב "המיוחד והנדיר באופיו", אך חסר המזל.


רוב חייו של פופאי עברו בשוטטות ברחובות ובמכלאות. הוא נמצא בגיל 4 וחצי, רעב ותשוש, ולא ידוע מה עבר עליו קודם לכן: "יכול להיות שמסע הייסורים שלו התחיל כבר מהיום שנולד". משם הועבר לכלביית צב"ח רחובות, שבה שהה במשך שנה עד שנמצא לו בית. אבל בעליו איבדו אותו לאחר זמן קצר בחולות ראשון לציון מבלי שטרחו לחפש אחריו, ופופאי נידון להמשיך בחיי רחוב קשים ואכזריים, בחוסר כל. לאחר זמן מה נמצא בתחנת הסגר של עיריית לוד, אם כי לא היה ברור כיצד הגיע לשם. "לכו תדעו מה עבר עליו. לכו תדעו איפה הוא התגלגל בכל התקופה הזאת ובאיזה מקומות היה". ברגע האחרון ניצל ממוות על ידי אנשי כלביית רחובות. משם הובל לכלבייה בשנית, הפעם למשך כשנה וחצי, מבלי שאף אחד יבקש לאמצו. "כל מה שהוא רוצה זה חיים שקטים ויציבים, דבר שלא היה לו כבר שנים רבות. דבר שכל כך מגיע לכלב המיוחד הזה".


סיפורו של פופאי נגע לליבו הרחום של בן זוגי, והוא החליט לאמץ אותו, אף על פי שהיו לו בבית גם זוג חתולות שמצא ברחוב. תחילה, פחד פופאי אפילו לחצות את הכביש ברגל ורעד מפחד למראה מכוניות, ובן זוגי הרים אותו לאורך תקופה ארוכה על הידיים במעברי חציה. פופאי התרגל במהירות לביתו החדש ולחיים בעיר, ואפילו החל לרדוף אחר לוטריות בפארק הירקון.


ואכן, פופאי - או,Pomay ,Polen ,Pomeh יוקנעיי, יוקנקלאי - הוא כלב כל כך שופע אהבה וטוב לב, כל כך חכם ומתוק, וכל כך מתמסר וממושמע מעצם טבעו, שאפילו אני לא הצלחתי לקלקל אותו. הוא נאות אפילו להמשיך ללקק את פניי כשאני שרה לו: "אחת שתיים שלוש, פופאי על הראש!", מה שלא ניתן לומר על יתר שוכני הבית. למזל כולם, הגעתי לחייו בגיל מאוחר יחסית, כשאופיו כבר היה מקובע. אמנם, ניכרו מספר שינויים בהרגליו עקב התערבותי. בעוד שלפני כן רבץ על כרית בסלון, כעת לקח בעלות על הכורסה הלבנה שרכשנו ב-West Elm, ומדי פעם אנחנו מוצאים עליה שאריות של הפרשות יבשושיות שיורדות רק בקושי. גם על הפוף הצבעוני שקנינו באורבן אאוטפיטרס (שלישית למטה) הוא רובץ בכל פעם שמתירות לו החתולות. אבל אופיו הייחודי נותר כשהיה, מבלי שצצו להם לפתע סימפטומים של טירוף עקב פינוק יתר, שמהם סבל למכביר כלבי ז"ל, רופי. חמוד ככל שהיה רופי בני הבכור, אינני יכולה שלא להכיר בחלקי בהתפתחותם של מספר תסמינים קיצוניים - ביניהם השתנה על האוכל של עצמו ועל הספה, תוך כדי עמידה. אולי הפעם ההיא שחטפתי נשיכה במקומו היתה הרגע המחולל. מי יודע. את פופאי, לעומת זאת, לעולם לא תמצאו אפילו נובח, פרט למקרים קיצונים במיוחד. לאחר סדרה ארוכה של כאפות מאת החתולות, נפלטת לעתים רחוקות נהמה מפיו, אחת ויחידה, שנדמה שמפתיעה אפילו אותו. פולן ידוע ככלב החמוד והשקט ביותר בבניין, ושכנינו בני ה-90 מינוס, סאל ורוז, אינם מפסיקים להתפעל ממנו, בייחוד בהשוואה לכלב הנבחן מהדלת ליד. פופאי מלקק לשלום את כל השכנים, ולפעמים מרוב התלהבות אפילו מלקק את האוויר.






לפני הנסיעה לניו יורק חששנו פן פומיי יסבול מהמעבר - מהקור, מהשינוי הקיצוני בסביבה, מהניתוק מבני המשפחה המורחבת. סבתו, הנערצת על פומיי יותר מכול, מחזיקה בביתה שלוש כלבות וחמישה חתולים, והיד עוד נטויה. לכן, דאגנו לספק לו תנאים אופטימליים. שכרנו את שירותיה של חברה יעילה בעלת השם המגעיל טרמינל פור פטס, שמתמחה בהטסת חיות בתנאי מחלקה ראשונה וחוסכת לבעלים חלק גדול מכאב הראש הכרוך בכך. כושר הסיבולת של שולי, עובדת החברה שטיפלה בנו, וקבלה ממני כל יום טלפון או שניים בממוצע החל מחודש לפני הטיסה, בהחלט ראוי לציון.


הטיסה עברה בשלום, פרט לג'ט לג קל, והופעה חוזרת וזמנית של המבט העמום שהיה בעיניו של פופי בעת אימוצו. בניו יורק המשכנו להעמיס על פופאי תפנוקים. העיר מלאה בחניות לחיות עם מיני מוצרים אלטרנטיביים - טבעיים, אורגניים וידידותיים לסביבה, כמו למשל Whiskers, ו- Puppy Love. סקר אחד הראה שבזמן המיתון האמריקאים חוסכים בכל דבר אפשרי, פרט לתחום חיות המחמד, שבו הם בזבזנים כרגיל. הלכנו עם הזרם, וקנינו ליוקנעיי מיטה של West Paws מכותנה אורגנית שהוכיחה עצמה כהצלחה כה גדולה, עד שנאלצנו לקנות אחת נוספת לחתולות (ראשונה למטה). משם הדרך היתה קצרה לטיפול תקופתי אצל Unleased, הגרומרס באווניו בי. הטיפול כולל לא רק רחיצה בחומרים טבעיים, אלא גם ניקוי שיניים וקציצת צפרניים. גולת הכותרת: קשירת בנדנה לצווארו של הכלב עם תום הרחצה (שנייה למטה). בבית פופאי לועס בתאווה עצמות שאת נפלאותיהן גילו לנו לאחרונה זוג צעיר מקווינס שפגשנו בבד אנד בקרפסט ידידותי לכלבים בעמק ההדסון (אחרונות למטה). מדובר ב-Bully Sticks, עצמות העשויות מדבר לא אחר מאשר זין של שור, ומפיצות ריח של דג בורי. אך השמועה אומרת שהם בריאות מאוד, בעיקר לשיניים.





מכיוון שבן זוגי הוא חמור העבודה, לפחות לעת עתה, בניו יורק הפכתי רשמית לדוג ווקר הבלעדי של פומה. העניין השתרש בצורה כה מדאיגה, עד שלעתים אני תוהה אם גם על ערש דוויי עדיין איאלץ לרדת עמו השקם והערב. למרבה המזל, ניו יורק מאוד אוהבת כלבים. מלבד המקומות שמוכרים בהם אוכל, אפשר להיכנס לרוב החנוית עם הכלב בצורה די חופשית, כולל אורבן אאוטפיטרס. בהרבה מקומות מחזיקים גם ממתקים לכלבים מזדמנים, ועוד שואלים: קאן איי גיב הים א טריט? הבעיה היא שכלבים חייבים להיות קשורים ברצועה, אפילו בפארקים. המקום היחיד שכלבים יכולים לרוץ בו בחופשיות הוא ב-dog runs, מעין רחבות סגורות ומדכאות, ללא שאר רוח (למטה). אבל פופאי לא אוהב להסתובב או לשחק עם כלבים אחרים. הוא ראה יותר מדי כלבים בחייו, במכלאות ובהסגרים, ומעדיף לטייל ברחוב או ללקק בני אדם. כשנכנסים לדוג רן הוא מביט במבט נוגה לעבר השער הנסגר מאחוריו, ויושב חמוץ בפינה, מחכה לדקה שנסתלק מהמקום. לכן, הטיולים של פומה כוללים בעיקר שיטוטים בעיר, עם עצירה לפרקים במאפייה האהובה עליו, גרין בייקרי, העשויה כולה מחומרים ממוחזרים, כולל הקירות והמדפים, ומציעה עוגיות אורגניות מיוחדות לכלבים: 75 סנט לעוגיה. פומיי ידוע כפעיל למען איכות הסביבה.


אפילו וטרינר מעולה מצאתי לפומיי והחתולות. אני נוהגת לעבור אצלו אחת לכמה זמן בשאלת סרק כזו או אחרת, והוא מקבל את אותי תמיד בהבנה. לעתים אפילו מרחם עלי ואינו דורש תשלום. הפעם האחרונה שחשתי אליו בבהילות היתה לאחר שקרצייה עקצה את פומה בעמק ההדסון, והייתי משוכנעת שיש לו ליים דסיז. היה לי קייס, כי באיזור עמק ההדסון שוכנת הקרצייה שמעבירה את המחלה, כפי שלמדתי מטלפון לבד אנד ברקפסט עם חזרתינו. ויי אר יו דואין זיס טו יורסלפ? שאל אותי הוטרינר בתדהמה כששאלתי אותו אם לדעתו כדאי שאתחסן נגד המחלה.


אבל לעולם לא היינו יכולים לחזות את השינוי המרעיש שחל בתדמיתו של פופאי. בעוד שבתל אביב נחשב לכלב אשפתות, ולא זכה למבט נוסף מאת העוברים והשבים, הרי שבניו יורק לפתע זרח כוכבו. אנשי העיר החלו לעצור אותי ברחוב ללא הרף, מתפעלים מיופיו, מתעניינים באיזה זן בדיוק מדובר. אפילו מאוזני הגרמלין הזקורות שלו הם התרשמו. מכייון שניו יורק מלאה בכלבים קטנטנים ומעצבנים, שקל יותר להחזיק בעיר גדולה (הם נכנסים לתיקים שאפשר להכניס לסאבווי), נראה שהניו יורקרים עורגים לכלבים מסוג אחר. העניין הגיע לשיאו כשיום אחד קיבלנו מייל בזו הלשון:


hi! i'm ting ting's friend. i was asking about dogs for my friend amy who's over at isaac mizrahi/liz claiborne. ting ting may have told you, they're casting now for a shoot they're doing nxt week w/ arthur elgort. day rate is $200

thank you for the jpegs, your dog is amazing

i'll let you know what transpires.

;)


רוצים את פומה לצילומים של אייזיק מזרחי וליז קלייבורן? בחורה בשם טין טין? 200 דולר ליום? מי היה מאמין? שקלנו כבר להוציא ספר, כפי שהציעה חברתינו נטע, שכותרות תהיה: "מחולות ראשון לציון למנהטן: סיפור הצלחה".


פולן לא נבחר לצילומים בסופו של דבר, אבל ממשיך לזכות להערצה בניו יורק. מפאת גילו המבוגר וגודל המעמד, כשהגיע הקור הגדול החלטנו לרכוש לו מעיל מחויט. הלכנו לאחת החנויות המהודרות, trixie and peanut, שבה מחזיקים גם לק לכלבים, ומדדנו מספר ז'קטים. פומיי גילה חוסר התלהבות, אבל אנחנו התעקשנו. רכשנו מעיל בסכום של ארוחת ערב ויצאנו לקור. אבל פומיי סרב בתוקף ללבוש את המעיל. הוא הפך לנציב מלח כל פעם שהמעיל הולבש עליו ולא מש ממקומו. האם פופי מנסה לחזור לשורשיו? ומה טין טין היתה אומרת על כך?





3 comments:

  1. רוצים עוד פוסטים על פומאי

    ReplyDelete
  2. כבעליהם של שני כלבים מקסימים, אנחנו נוהגים לפנטז בביקורינו בניו-יורק כיצד היו נראים חייהם לו היינו עוקרים מעבר לאוקיינוס. לפעמים נראה שיותר קל ומפתה להרהר בהסתגלות של חיות המחמד שלנו מאשר בהסתגלות שלנו. לכן, הפוסט הזה נקרא על ידינו בשקיקה ואפילו הזלנו כמה דמעות של התרגשות. ככה זה עם כלבים, הם פשוט שוברים את ההגנות.
    ובכלל - הבלוג כולו מקסים !

    ReplyDelete
  3. סיפור מקסים ומרגש.
    אגב, את הכלבה שלי גם מצאתי על החולות של מפת ראשון לציון וגם היא בסוף הגיעה (וסיימה את חייה בשיבה טובה) לחו"ל.
    תענוג להציל חיים.

    ReplyDelete