Tuesday, January 19, 2010

הוא בסך הכול מנסה לעשות את העבודה שלו

חבר אמריקאי שלי שגר פעם בניו יורק אמר שבחיים לא היה רוצה לחזור לגור בעיר. כשאתה גר בניו יורק, הוא טען, אתה מוצא את עצמך מוטרד בגלל דברים שאתה ממש לא אמור להיות מוטרד בקשר אליהם, כמו למשל השגת שולחן במסעדה או כרטיסים לסרט. אכן, מוכרחה אני להודות כי יש דברים בגו. לפעמים יציאה לארוחת ערב במסעדה בניו יורק מורידה אותי ביגון שאולה. אינני מדברת על ארוחות צהרים. אז בדרך כלל אין בעיה. השבוע, למשל, אכלנו צהריים בשני מקומות טובים בלי לעמוד כלל בתור: פיצה ב-Posto, וארוחה טבעונית בבליס קפה שבוויליאמסבורג (שנייה למטה, באווירת מארג' סימפסון). אבל מצב העניינים שונה בתכלית כשבארוחת ערב במסעדה פופולארית עסיקנן. חלק גדול מהמסעדות בניו יורק אינן מקבלות הזמנות, ויש להמתין בתור יותר משעה עד קבלת השולחן המיוחל. ברוב המסעדות, מסרבים המארחים להושיב בשולחן עד שכול הקבוצה מגיעה. כך, באיפודו, המסעדה היפנית עם הראמן הכי טעים בניו יורק, חיכינו כמעט שעה וחצי עד שקיבלנו שולחן לחמישה (ראשונה למטה). במקרה זה, ההמתנה השתלמה, לא רק בגלל הקוקטליים המדהימים והפלפלים הקלויים שאפשר להזמין בבר בינתיים, אלא גם בזכות סלט המלפפונים והטמפורה אספרגוס החד פעמי.







אבל הארוחה האיטלקית בפרנק ביום ראשון בערב תיזכר לדראון עולם. עוד בצהרי היום חטפתי מנה הגונה מבן זוגי על כך שהטרדתי אותו בזמן שהוטרד מהעבודה. חשבתי שיסרב משום כך לצאת לאכול עם האורחים הרבים שהגיעו מארץ המולדת: אחותי ואחייניתי בת ה-16, שצנחו לביקורון וחרשו את ברודוויי מבוקר עד ערב, והרשל'ה, שהחליטה ברגע האחרון לוותר על ארוחה יפנית בקאג'יטסו ולהצטרף אלינו. לאחר שזבחתי והעליתי עולות, ואפילו הצעתי שהרש ואני נצא לדרך ונקרא לו כשיתפנה שולחן, התרצה בן זוגי. כשהרשל'ה ואני הגענו למסעדה, גילינו שאחותי וביתה כבר מחכות לשולחן במשך 15 דקות. הן היו עייפות מהג'ט לג, וסף הנרווז כבר היה 3+. מסתבר שהיה שולחן פנוי לחמישה תוך חמש דקות. הודעתי לבן זוגי שעליו להגיע מיד. אבל כשביקשנו כבר להתיישב, הודיע לנו המארח: אייי דונט סיט אינקומפליט פארטיז. הי איז קאמינג אין פייב מינוטס, אמרתי בביטול, אם כי בלבי חשדתי שבן זוגי יאחר בעוד מספר דקות טובות. המארח לא התרשם, והמשיך לחזור שוב ושוב, איי דונט סיט אינקומפליט פרטי'ז, איי דונט סיט אינקומפליט פרטי'ז.


המסעדה החלה להתמלא בעוד ועוד אנשים, שהתיישבו בשולחנות הריקים שנותרו. עברו עשר דקות, ובן זוגי לא נראה באופק. "אני ממש רעבה", יללה הרשל'ה. "לא אכלתי כלום מאז הפיצה בצהריים. אולי תתקשרי אליו לראות אם הוא בדרך?" אחותי הוסיפה שמן למדורה תוך שהיא נועצת מבטים מזרי אימה בדלת הכניסה: "אנחנו חשבנו לאכול בשמונה, לא בשמונה וחצי!" מדי פעם, כשהמארח עבר באיזור, התחננה אחותי לשולחן. "ווט דז איט מטרררר. וי וייל אורררדר פוד, וי ויל איט". אבל המארח היה בשלו. אחייניתי ישבה ובהתה בנוכחים, מחשבת מה עוד נותר לה לקנות ב-Forever 21, ומחכה להוראות מאמה. בשלב מסוים, הצעתי לחבורה להתיישב ולאכול בגפן. "אבל הוא לא ייתן לנו!", קראה אחותי בייאוש.


החלטתי שלא משנה מה, אני לבן זוגי לא מתקשרת. לא אכפת לי למות מרעב ולחכות עד מחר בבוקר. רק לא להתקשר עוד פעם. הספיקה לי מנה אחת להיום. פתחתי בהסברים מופלגים. "ככה זה בניו יורק, אם רוצים אוכל טוב צריך לחכות. אין ברירה". אבל נראה היה שהחבורה לא קונה את הסבריי. האוויר נהיה דחוס. פרשתי לכסא מאחורי קבוצה גדולה של אנשים, מסתתרת מחבורת האובסס. מדי פעם שמעתי קול קורא בשמי, "טל, טל, אולי תסמסי לו", אך עשיתי את עצמי לא שומעת. עצביי החלו לגאות. כשבנות החבורה החלו שוב להתחנן שאתקשר התחלתי לירות: "הרשל'ה, לך חיכינו אתמול שעה בבית ושכחת בכלל שקבענו, ואתן הברזתן לנו אתמול". הרשל'ה המשיכה לילל. "הריחות פה הורגים אותי, אני רעבה." אחותי קראה: "אנחנו סתם חיכינו, היינו יכולים גם לבוא עכשיו."


בסופו של דבר הלחץ המאסיבי הכריע אותי, והרמתי טלפון לבן זוגי. הסתבר ששוב הוטרד על ידי העבודה, והיה כבר במונית בדרך למסעדה. אחותי התחננה למארח. "הי איז קאמינגג, הי איז קאמינגג." אך המארח כבר לא האמין. "אני לא אושיב אתכן עד שאראה אותו. איי דונט סיט אינקומפליט פרטי'ז". בשלב זה, כל החבורה עמדה ולטשה עיניים לעבר הדלת. "הנה הוא", שמעתי את הרשל'ה, "זה הוא?" היא הצביעה על ננס קופיף. "נראה לך שזה הוא?!" צרחתי, והרשל'ה קראה, "אני לא רואה כבר כלום מרוב רעב".


כעבור מספר דקות בן זוגי נכנס בנונשלטיות למסעדה, מבלי לומר מילה. כולם הסתכלו עליו במבט מאשים, אבל אני התאפקתי. לא משנה מה, אני הערות לא מעירה לו היום. הספיקה לי מנה אחת. קראנו למארח בנואשות, מתחננות לתשומת לב. היה זה מופע אימים ישראלי טיפוסי. "למה לא, קח ת'זמן", נבחה הרשל לכיוונו כשהשתרך לעבר עמדת התפריטים. אחותי וביתה כבר היו בהיכון, והרימו את כל השקיות. בן זוגי תרם מנת טירוף נוספת לקדרה, שהותירה את כולנו בתדהמה. "תנו לו לעשות את העבודה שלו. הוא בסך הכול מנסה לעשות את העבודה שלו". אבל אני התאפקתי.


בסופו של דבר התיישבנו, והנרווז נרגעו עם כוסות של יין הבית. שוב גילינו שהכי טוב להזמין פסטה ברוטב עגבניות, בלי קשוקשים ותוספות. אחרי הטירמיסו, שהיה הדובדבן שבקצפת, אפילו הרבצתי התחנפות למארח, "תנק'ס פור דה טייבל". מצב רוחו מעט השתפר, והוא ענה, "נו פרוב, בייב." בסך הכול, הוא מנסה לעשות את העבודה שלו.





4 comments:

  1. עלילות הרשל'ה והננסים הקופיפים - זה כנראה כרך גנוז שחיכה להתפרסם. ד"ש להירשל החביב

    ReplyDelete
  2. חחחחחחחחחחחחחחח
    כשקוראים זה נשמע כמעט מצחיק
    מתגעגעות
    בנות המשפחה מארץ הקודש

    ReplyDelete
  3. מתגעגעת גם, ד"ש לכולם
    הרשל כבר בארץ, חבל, סיפק הרבה תכנים

    ReplyDelete