'סלסלת הפירות: פרק ב

נו, היו תגובות לבלוג?" שאלה אמי מספר ימים לאחר שהעליתי את הפוסט הקודם, שגולל את סיפורה של סלסלת הפירות שקיבלה לכבוד יום הולדתה מקסם הפרי. אכן, עברנו כברת דרך ארוכה, אני ואמי, מאז הימים בהם תהתה למה לכל הרוחות יש בכלל צורך בבלוג הזה. יש להבהיר: בימים כתיקונם, אין סיכוי להתחרות באמי בעניין ובתמיכה שהיא משלחת בילדיה. במגרה בסלון בית הוריי, למשל, מצאתי בביקורי האחרון מתחת לערימת עותקים של כל פרקי "המשרד", הקומיקס השבועי של אחי, תצלום שער של עיתון "ידיעות אחרונות", המתעד בדיעבד את רגעיו האחרונים של אהוד מנור בקרב חבורה צוהלת. אחי נראה בתצלום מחייך חיוך משונה.

אבל במקרה הספציפי של הפורמט האינטרנטי היו לה, איך לומר, השגות מסוימות. "בשביל מה את מפרסמת את זה? מי יקרא את זה?" שאלה אותי יום אחד. מממממ, תודה. "לא, אני מתכוונת, כל השיטוט הזה באינטרנט מבזבז מלא זמן. למי שאין מה לעשות, זה בסדר. אבל את יודעת כמה אני אוהבת לקרוא ולשמוע מוסיקה. ברגע שמתחילים להסתכל במשהו זה אין סופי". האמת, יש דברים בגו. לכן, לא ממש נעלבתי כאשר לאחר כמה חודשי פעילות של הבלוג שאלה אותי איך נכנסים אליו. "תשלחי לי את הלינק לסקייפ," היא פקדה עלי בטון יגע. היה זה בעיצומה של שיחת וידאו עימה ועם אבי בסקייפ. תעשי חיפוש על שם הבלוג בגוגל, השבתי. יש גבול. "איך קוראים לזה?" היא שאלה. אבי הפגין ידע: "מה הבעיה, תלחצי ניו יורק סיטי אובססיב compoolsive!".

כיום, המילה "כתבה" כבר הוחלפה ברוך השם ב"בלוג" (אם כי עדיין ארוכה הדרך ל"פוסט"), ואמי אפילו זיכתה את הקישור בפייסבוק לפוסט שעסק בה בלייק. עדנה אסיף לייקס איט. "נו, אז היו תגובות", היא שאלה אותי כעבור כמה ימים. דקות אחדות לפני כן ראיתי שאדם בשם שלומי דניאל מקסם הפרי הגיב על הפוסט תגובה משעשעת למדי. התגובה נראתה כמו קאט אנד פייסט מאיזה ברושור של החברה ולא כללה שום התייחסות עניינית לביקורתה של אמי: "אלפי לקוחות מרוצים משירותיה של חברת קסם הפרי המספקת פירות באיכות יצוא. מכתבי התודה שאנו מקבלים לא משאירים מקום לספק ומוכיחים כי סלסלת הפירות הנה מתנה מושלמת. מוזמנים להיווכח כי סלסלת הפירות של קסם הפרי היא סלסלה טעימה ובריאה".

"אוי לא, לא נעים לי", נאנחה אמי כשסיפרתי לה על תגובתו של שלומי דניאל. מסתבר שאמי צלצלה יומיים לפני כן לקסם הפרי כדי להזמין את החבילה הנוספת שחיכתה לה שם. היא ביקשה הפעם רק את הפירות שרצתה. "הם יצאו מגדרם כדי שאני אהיה מרוצה הפעם. הם אמרו שהם רוצים שאני אהיה מרוצה, ובנו איתי את הסלסלה שאני רציתי. הם צלצלו למחרת עוד פעם כדי לוודא אילו פירות רציתי. " נו, את רואה, אמרתי. הם קראו והפנימו".

חיכינו בסקרנות לסלסלה הבאה, שהוזמנה כקינוח לארוחת יום ההולדת של אחי. הפעם, שמחנו כולנו לגלות שלא היו בה תמרים כלל וכלל, ולעומת זאת הרבה יותר מהפירות המעניינים, בדיוק כפי שביקשה אמי (למטה דרך הסקייפ). עד כדי כך שהותירה את כולם מרוצים. כמעט. "תראי, עדיין הערך המוסף של הפירות הוא 50 שקל. אולי 70 שקל. והחבילה עולה 250 שקל. אבל טוב, זה מתנה, אז לא חושבים על זה."

סיפורה של סלסלת פירות

ביום הולדת 70 של אמי, שלכבודו הגעתי לביקור בתל אביב, שגרו אליה אחיי משלוח פירות מ"קסם הפרי". מדובר בחברה שמייצרת סלסלות פירות פרוסים "לרגעים קסומים", הכוללות פרות טריים טרופיים חתוכים, ועוד מיני תפנוקים בריאים באופן יחסי. בתמימותם, סברו אחיי שלמשלוח פירות סקסיים יש יתרון על משלוח של פרחים, שאמי בדרך כלל אינה אוהבת. "אל תשלחו לי פרחים", היא מתרה כל שנה לקראת יום ההולדת, "זה מסריח." לעתים היא גם מוסיפה בקשה נוספת: "ואל תקנו לי מתנה. אני לא צריכה כלום, באמת." כאשר נרכשות מתנות גדולות במיוחד, היא מקבלת אותן בקריאות, "יא אללה, מי שילם על זה?", בפנים מכורכמות.

עם קבלתה של החבילה הענקית, נראה היה שהרעיון דווקא הצליח. "הסלסלה עושה רושם יוצא מן הכלל", דיווחה לי אמי בטלפון טראנסטאטלנטי, ערב נסיעתי. הסלסלה כללה מבחר רב של פירות מוכנים לאכילה - תות שדה, קרמבולה, שסק, סברס, פסיפלורה, כדורי אבטיח, קוקוס, ענבים, מלון ואננס - וכן תמרים, תמרים ממולאים באגוזי מלך, ותאנים ממולאות בשקדים. אבל כאשר נחתתי בבית הורי, מצב העניינים כבר קיבל תפנית.

הסלסלה, ששיירים קלושים ממנה רבצו במקרר, עברה דקונסטרוקציה מאז יום אתמול. כל פרי זכה לציון בהתאם לכמות שבו סופק, למידת בשלותו ולמרקמו, ודיאלוג טלפוני מתוח עם אנשי החברה כבר היה בעיצומו. פרצי ההתלהבות ההתחלתיים החלו להתחלף לאט לאט, אבל בטוח, בביקורת בלתי מתפשרת. אבל כמו כל אובססיה, גם זו היתה נעוצה בגרעין של אמת. "תראי", הציגה אמי את תורתה, "האבטיח היה מצוין. היתה בערך כמות של פלח בצורת עיגולים קטנים, כמו של גלידה. גם הסברס - היו ארבעה - והפסיפלורה היו מצוינים. אבל השסק לא היה בשל, וגם היו רק ארבעה. הקוקוס היה חתוך לחתיכות מאוד דקות וקשות כמו קרש ובטעם של קרש. הקרבמולה בסדר, אבל אני פשוט לא כל כך אוהבת קרמבולה. הם נתנו המון תמרים וענבים אבל זאת לא בעיה בשבילם, אלה הרי פירות זולים."

אמי לא נשארה חייבת. כשקיבלה טלפון מאחד מעובדי החברה - "הוא אמר שהם תמיד מצלצלים לשאול איך הסלסלה", סיפרה לי בטון ספקני מאוחר יותר - הקפידה לשטוח בפניו את ביקורתה. בדיוק כאשר חשבה שהשיבה לקסם הפרי מנה אחת אפיים, הסתבר שאלה שלפו מהכובע בשורת איוב ששוב טרפה את הקלפים. שומו שמים, התברר שמחכה לאמי משלוח נוסף של סלסלה זהה! ולא רק זה: המוענת היתה דמות מפורסמת שאינה קשורה לאמי בשום צורה. "לא יכול להיות", פסקה אמי, "זו טעות". "אבל זה מה שקיבלנו", מלמל האיש בחוסר אונים. טענות הושמעו לכאן ולכאן, אבל ברגע האחרון היתה לאמי הארה. קרובי משפחה מחו"ל המקושרים לגברת המפורסמת הם ששלחו את המשלוח באמצעותה! "אוי לא, אל תעשה לי את זה", התחננה אמי, "מספיקה לי סלסלה אחת". לאחר דיונים מרתוניים, נסגר שהמשלוח ישלח במועד אחר, ככל הנראה ביומולדת של אחי, שחל באותו שבוע.

למחרת, הופתעתי לגלות שקסם הפרי שוב היו על הקו. הפעם אמי היא זו שיזמה את השיחה, וכעת היא כבר כעסה. בסלסלה נמצאו ממצאים מרשיע: שתי צנצנות שהכילו מעין רוטב פרות, ולא היה כתוב עליהן דבר. "תראי", אמרה אמי לבחורה המנומנמת שענתה לה בקסם הפרי, "אני לא מכניסה לפה שום דבר בלתי מזוהה. אסור לי לאכול סוכר". מיותר לציין שלאמי דווקא מותר לאכול סוכר. הבחורה לא ידעה מה מכילות הצנצנות החשודות, והבטיחה לחזור לאמי עם תשובה מוסמכת. מאוחר יותר צלצלה לבשר שהצנצנות מכילות סוכר, אם כי לא ברור מה יש בהן מעבר לכך. בשלב זה ידעתי שדינם של קסם הפרי נגזר לעולמים.

נוכח שלל הכשלים הנ"ל, אמי הגיעה למסקנה נחרצת: יש להחליף את סלסלת הפירות הנוספת בבקבוק יין איכותי. היד שוב הושטה אל החוגה. אבל גם כאן נכונה לאמי הפתעה. כששאלה אילו יינות מחזיקים קסם הפרי, ענתה אותה הבחורה: יש לנו כל מיני, מרלו, סוביניון בלאן, קברנה. "ללללאאא, התכוונתי איזה יקבים!!!" "מממ, רק רגע, אני אברר". וכעבור מספר דקות: "יקב יתיר, קריית ארבע". אלוהים, אז גם יין המתנחלים אינו בא בחשבון, חשבה לה אמי בייאוש. בניסיון אחרון, היא החליטה בכל זאת לשאול באילו שמפניות הם מחזיקים. "סוג כלשהו שמפניה ספרדית", ענתה הבחורה. אבי, שישב עם אמי במטבח באותה שעה, הקים קול זעקה. "כל בר דעת יודע ששמפנייה זה צרפתי. מה שיש להם זה קאווה!!!".

אז מה תעשי עם החבילה הנוספת, שאלתי את אמי בסוף היום, מביטה בתמרים המסכנים שנחו להם בדד על צלחת הפירות החבוטה. "ביין שלהם אני לא נוגעת. אם הם יסכימו לארוז לי רק את הפירות שאני מבקשת - פסיפלורה, סברס, אבטיח - אקח עוד חבילה. אם לא אני ממש לא יודעת מה אעשה. כואב הלב שהלכו מאתיים חמישים שקל על סברס ואבטיח".