עוד לפני שהגעתי לניו יורק חשבתי ש"האמריקאים" הם יצורים מרוחקים, בלתי סקרנים ומשמימים למדי. אמנם, יש לי כמה חברים אמריקאים. אחד מהם הוא כנראה הגבר היחיד בעולם שמזייף אורגזמות, ואילו השנייה היא יהודייה אמריקאית, בת להורים ציוניים, שפיתחה אובססיה קשה לענייני פלסטין. אבל נראה לי שאלה יוצאים מן הכלל. עוד בשהותי בעיר המרתקת אן ארבור שבמדינת מישיגן לצורך לימודי דוקטורט שלא הושלמו, הסבה את תשומת ליבי מוניקה, חברתי ללימודים הספרדייה, לסוגיות אלה. "דיי נווררר סיי אניטינג!! דיי דונט אסק מי אני קואסטיונז!" לאחר שטחנה לי על כך את המוח ללא הפוגה, גם אני התחלתי לשים לב שהסטודנטים האמריקאים אינם רק מפילים עלי תרדמה בשאלות מסוג "מה התוכניות שלך לוויקנד", אלא גם אינם מגלים שמץ של עניין במי שלא נולד בגבולות מדינתם. חלק מהנערים והנערות בני השמונה עשרה שלימדתי אף לא יצאו מתחומי הסטייט שלהם מעולם. מצד שני, מאוד התרשמתי מהכבוד שנותנים "האמריקאים" לזכותו של האדם לפרטיות. בעוד שבארץ, כל דיכפין הרשה לעצמו לתחקר אותי על מועד משוער של הריון, כולל דמות העונה לשם נילי, המזכירה לשעבר של החוג לתורת הספרות, אהבתי את העובדה ש"האמריקאים" מתעקשים למלא פיהם במים בנושאים אלה. ובכלל, "האמריקאים" אינם נוטים לחטטנות בכל נושא שהוא. ומכיוון שלחם חוקם של האובססיביים היא דיסקרטיות וחשאיות, לא יכולתי לפלל למצב עניינים טוב מזה, שנחת עלי משמים.
כשהגעתי לניו יורק, נזכרתי באובססיה של מוניקה. בעוד שמפגשים עם ישראלים עם טעם דומה החיים בניו יורק מייצרים לרוב קרבה ושפה משותפת, גיליתי שקשה יותר להתקרב ל"אמריקאים". עם זאת, האנונימיות ותחושת החופש שהיא מקנה, בנוסף להעדר חטטנות, מפצים במידה רבה על הפורמליות האמריקאית. אינני ג'ורג' קלוני, אבל זה די כיף ללכת ברחוב לפעמים מבלי להרגיש זוג עיניים יוקדות מאחור, כפי שקורה לעתים קרובות בתל אביב. האנונימיות משתלמת במיוחד, כך גיליתי, בכל מה שנוגע לפעילות גופנית. אין דבר מעצבן יותר מלעשות פעילות גופנית מאומצת ולפתע להיתקל בדמות שנקינאית מתחכמת. יותר מהמיקסים האיומים שמושמעים בהם - זכור לי במיוחד מיקס ל"תרקוד" של שלמה ארצי - חדרי הכושר בתל אביב מלאים בטיפוסים גברתניים פולשניים ובבחורות גנדרניות, שמקשים על הריכוז הדרוש לפעילות גופנית יעילה. כששבתי ממישיגן לתל אביב, הספיק לי ביקור אחד במכון הכושר כדי להבין שעלי להיפרד מהשרשרת שנשאה את שמי אם ברצוני לשמור על שפיות דעתי. חוגי הפילטיס רוחשים בדמויות תל אביביות מובהקות - זכורה לי הופעת אורח של "מומו", הבעלים של "נחמה וחצי" באחד השיעורים - ובבריכת האוניברסיטה תמיד היה סיכוי שהמנחה שלי לשעבר תצוץ משומקום במערומיה במקלחות.
לכן, כשעשיתי מנוי לבריכה הציבורית הסמוכה לביתינו (70 דולר לשנה) הייתי באופוריה. יותר משמצאה חן בעיני החוויה המזוככת הניו יורקרית שסיפקה - מצאתי את עצמי מחליפה צ'פחות עם מהגר מבוליביה ודנה עימו בקשיים הכרוכים בהשגת אישור עבודה - אהבתי את העובדה שאף אחד לא מכיר אותי שם. כגוטה בשעתו, הרשיתי לעצמי לצעוד בסך במסדרונות המובילים לבריכה עם ביקיני רפוי, להסתבן במרץ במקלחות לעיני כל, תוך כדי נעיצת מבטים בחלקי גוף של שכנותיי. וכשהתחלתי לעשות פילטיס ב- Sal Anthony's Movement Salon, התלהבתי לא רק מהסטודיו היפה, המהווה חלק מבניין לשימור (למטה). הסטודיו לא השתנה מאז תחילת המאה ה-20, אז היה מעין מסעדה, ולאחר מכן מועדון ג'ז (הכול עשוי מעץ ויש גם ויטרז'ים). בעיקר מצאה חן בעיני העובדה שאינני זוכרת אפילו איך המשתתפות נראות.
כשגיליתי שהבריכה הציבורית משמשת כמקלחת לשיכורים למיניהם, ושאני צריכה פילטיס יותר מקצועי, הייתי צריכה לחפש מקום חדש. הצטרפתי ל- Body Evolution, הסטודיו הכי גדול לג'יירוטוניק במנהטן, שאליו הולך בן זוגי באופן קבוע (ראו למטה את צמד אופני הפיסקי חונים בכניסה). הייתי די סקרנית ביחס לג'יירוטוניק - שיטת התעמלות בעזרת מכשירים (למטה) המתמקדת בתנועות סיבוביות של הגוף (בניגוד לתנועות הלינאריות שמאפשרות מכונות התעמלות אחרות), שמגבירות את הקורדינציה ואת טווח התנועה. אבל החלטתי להימנע משינויים דרסטיים ולהמשיך בפילטיס לעת עתה. המדריכה שלי, ג', מיד מצאה חן בעיני. ראשית, גופה השמנמן עקב לידה השרה עלי רוגע. אהבתי גם את העובדה שהחזיקה חטיף קיצוני בתיקה, שממנו כרסמה כל הזמן - פרצל ממולא בחמאת בוטנים - והציעה ממנו לסביבה. שמחתי גם שמצאנו מכנה משותף: חיבה לסיפורי נפיחות. יום אחד, תוך כדי תרגיל, גופי חרק על המזרון ברעש כלשהו שדמה לנפיחה. הודעתי לה מיד "איט ווזנט א פרט." ג' ענתה שממש לא אכפת לה גם אם אכן היה. היא הפליגה בסיפורים על הנפיחות והיציאות של ביתה, ונענתה בתשואות. איזה כיף זה, חשבתי לעצמי, לפטפט ולצחוק מצד אחד, אך לשמור על דיסטנס, מצד שני.
ג' הרבתה לדבר על התינוקת שלה. היא סיפרה על הלידה בביתה, על הביקור של אמה בעיר, על המטפלת, על הבייביסיטר, על הנפיחות ועל ההפרשות, אך אף מילה על בן או בת זוג לא נשמעה. האם היא אם חד הורית, שאלתי את עצמי, מחפשת רמזים לכאן ולכאן. אמנם היא מעולם לא הזכירה בן או בת זוג, אבל היא מדי פעם דווקא כן השתמשה במילה "we", מה שבלבל אותי קמעה. ניסיתי לרחרח. "סו דה בייבי איז וויז דה בייביסיטר?" הרי לא יכול להיות שהיא חיה רק מהשיעורי פילטיס האלה. "יו וורק אין אדר פלייסס?" בשלב מסוים, סקרנותי עלתה על גדותיה. למה אסור לשאול? אמרתי לעצמי. מה יש? אפשר לחשוב, הרי לא מדובר בסוד מדינה. הלוא נ', מדריכת הפילטיס בתל אביב, אפילו הביאה תמונות לכיתה מהחתונה של ביתה.
החלטתי לגשת ישר לעניין, והצגתי את השאלה. "דו יו האב א פרטנר, איי מין, דו יו ליב וויז סאמוון?" לא, היא ענתה, אני חיה לבד. מיד התחרטתי על השאלה. ניסיתי לומר לה שיש בטח יתרונות מסוימים בחד הוריות, אך לפתע שמעתי את עצמי אומרת: "יש לזה בטח חסרונות מסוימים". מה קרה לי? שאלתי את עצמי בבעתה. דומה כי החריגה מהאטיקט האמריקאי שיבשה מעט את המערכות. וול, יש יתרונות ויש חסרונות, היא אמרה. אוף קורס, יש המון יתרונות, זעקתי. דנו באריכות ביתרונות, תוך שאני משמיעה קריאות הסכמה מוגזמות, וסיכמתי את הדיון באמירה: "איי טינק איטס רילי קול". ג' הביטה בי תמיהה, ותרמה סיכום משלה: "סה לה וי".
בסוף השיעור, סיפרה ג' בבדיחות הדעת שמכייון שהשם המשפחה של בעלה לשעבר הוא מחמוד, קוראים לה עדיין מיס מחמוד בסיטואציות פורמליות כאלה ואחרות, ואף אחד לא מבין מה הקשר בינה, לבנבנה אמריקאית, לבין השם. קפצתי על המציאה. בעל לשעבר? שם ערבי? ועוד ביוזמתה? לא יכולתי להתאפק, ושאלתי: רגע, הוא האבא של הילדה? נראה היה שג' כבר נתחילה לאבד את סבלנותה. לא, איטס א לונג סטורי. אמרה ולא יספה. סורי איי אסקט, מלמלתי, ויצאתי מהמקום בתחושה קשה.
בשיעור הבא, פתחתי במסע חנופה כדי לכפר על חטננותי. לא השמעתי אף שאלה, ובסוף השיעור, כששמתי לב שג' מסתכלת על תמונות של ביתה באייפון, מיד ביקשתי לראות. ואוו, איזה יפה! רילי גורג'ס. יש לה בדיוק את העיניים שלך, ג', ממש בול! ג' פתחה זוג עיניים. באמת? לא יודעת. בדיוק באותו רגע הגיחה מורה אחרת מאחורינו, והציצה בתמונות. ואוו, העיניים שלה נראות ממש סיניות. כן אמרה ג', האבא שלה הוא אסייתי שחור.
Posts
