Better Safe Than Sorry

הכל התחיל כשבן הזוג שלי הודיע לי איך שנחתתי בניו יורק שהמשקפיים שקניתי (ראשונות למטה) הן בסגנון סטנדרטי, או ליתר דיוק "ישראלי סטנדרטי". בהתחלה ניסיתי להדחיק את האמירה הקשה הזו. עזבו את זה שאני מחשיבה את עצמי לבעלת טעם טוב למדי: הרי השקעתי במשקפיים, מסגרת ועדשות, 2000 ש"ח בתל אביב, מתוך כוונה להרפות מההרכבה האובססיבית של העדשות, לתת לעיניים מנוחה. המנהג שלי בעשורים האחרונים היה להרכיב את העדשות מהבוקר עד הלילה. התביישתי אפילו להסתובב איתם בבית. המשקפיים הם פריט טראומטי מבחינתי. לפני שעברתי לעדשות הסתובבתי כילדה עם המשקפיים הקטסטרופליות, שמספרם רק הלך וגדל עם הזמן. בהזדמנויות חשובות יותר או פחות הטמנתי אותן בכיסי. השילוב של המשקפיים והתספורת הא-סימטרית חקוק היטב בזכרונם של בני המשפחה שלי, ומידי פעם אחד מהם מקפיד לשלוף תמונה שמתעדת את המראה המטורף הזה מאלבומי התמונות משנות השמונים, להנאת כל הסובבים.

אבל על איזה סגנון כדאי ללכת, שאלתי את עצמו בבעתה, הרי יש כל כך הרבה סוגים, כל כך הרבה אופציות ללופים. על איזה מראה כדאי להמר? הלך רוח וינטג’י? נגיד, משקפיים חתוליים, כמו שמרלין מונרו הרכיבה, עם תוספת של אבני חן בקצה? האם סביר לשקול מסגרת שחורה ענקית כזאת, כמו זו שהיתה לבאדי הולי, או שזה מתלהב מדי? אולי בעצם כדאי דווקא ללכת על משהו חדש ונוצץ, של אחד המעצבים המוצלחים יותר, פול סמית למשל. הרי כל הוינטג' הזה די נמאס.

התחלתי בבדיקה ראשונית וקלילה יחסית, מבלי לרדת לעובי הקורה, של כמה חנויות שגרתיות שמחזיקות את הדגמים המוכרים של פול סמית, איליין מיקלי ודומיהם, ואפילו מצאתי זוג מוצלח במיוחד של אוליבר פיפלס (Oliver Peoples), דגם הטייקון (Tycoon). הסצינה מחנות האופטיקה שבה מדדתי אותם היתה קלסיקה בפני עצמה. המוכרת התעקשה שהם לא מתאימים למספר הענק שלי, והתקשיתי להרפות. ביקרתי בחנות שלוש פעמים, ושאלתי שוב ושוב אם אי אפשר לעשות משהו, ולמה בעצם אני לא יכולה להזמין אותם. הרגשתי דחף בלתי נשלט לרדת לעומק הסוגיה, להבין את העניין עד תום. "אני יודעת שאת רוצה להיראות קול, אבל לא תשכנעי אותי שהם מתאימים למספר שלך", היא חתמה את הדיון בסופו של דבר בטון עייף אך בנחרצות ראויה לציון.

בדיעבד התברר לי שניצלתי. מסתבר שהדגם של אוליבר פיפלס הוא אחד הדגמים הפופולאריים. אפילו בתל אביב הוא התפשט כאש בשדה קוצים, וכיכב בפרויקט "מרכיבים" של דפנה טלמון, שגם אני איכשהו השתרבבתי אליו. ובכלל, נראה שהמסגרות שמיוצרות על ידי מעצבי העל למיניהם הן משהו שכדאי להימלט ממנו. הן פתרון קל מדי, עדרי ונובורישי ברוחו. המותג הנוצץ שמוטבע על המשקפיים מייתר את הצורך להשקיע מחשבה בלוק שרוצים לאמץ, כי המסגרות האלה, בעצם היותן משויכות למותג, נראות תמיד אותו הדבר. המותג בעצם מחליף את האסתטיקה, ואפילו אם המסגרת יפה כשלעצמה, מה שלעתים קרובות דווקא קורה, הרי שחותם המותג, שבדרך כלל מתנוסס לראווה בצבעי זהב וכסף, או במקרה המעודן יותר, באותיות קטנות וכאילו בלתי נראות, אבל למעשה מזוהות היטב עם המותג, מאחיד את המראה עם עוד אלפי אחרים, ומוחק למעשה כל שמץ של יחודיות.

בשלב זה הבנתי שכדאי לברוח כל עוד נפשי בי מאות הקלון הנובורישי של מסגרות המעצבים. תוך כדי שיטוטים נוירוטיים באינטרנט עד לשעות הקטנות של הלילה בנסיון למצוא כיוונים חדשים, לפתע היכה בי רעיון ששינה כליל את תפיסת עולמי: אפשר לנצל את המשקפיים כדי לשדרג את המראה! הרעיון זה העביר בי גלי התרגשות עצומים. הרגשתי שכל תפיסת עולמי מטלטלת, שסדרי העולם משתנים. הרי עד עכשיו המשקפיים היו נטל רציני, משביתי שמחה נצחיים. המחשבה שאוכל לרענן בעזרתם את ההופעה היתה שוות ערך ליום שבו הסתפרתי לראשונה אצל ספרי הטוב קולי, והבנתי שהשיער המתולתל שלי לא חייב להיות כלוא בתספורת קארה משולשת.

קיוויתי למצוא דגם ייחודי בקולקציה של Moss Lipow, דמות ניו יורקית ביזרית, מעין אמן אובססיבי שנחשב לאחד ממעצבי המשקפים האקסצנטרים בניו יורק. הוא ידוע גם באוסף העצום של משקפי הוינטג' שלו, שהוא משאיל להפקות אפנה, ובנוסף הוא מעיק בכתיבת ספר על ההיסטוריה של המשקפיים. ליפו מחזיק בטענה שמשקפיים הם הזדמנות טובה אך עדיין לא ממומשת להפגין את האינדיבידואליות שלך. אנשים דווקא מוכנים, הוא אומר, להשקיע כמה מאות דולרים במשקפיים, אבל השוק משעמם מדי, לא מספיק יצירתי. ליפו מייצר כמה סוגים של מסגרות לקהלים שונים: דגמים חד פעמיים מחומרים שונים ומשונים להפקות אפנה במגזינים נחשבים, למשל מסגרת ממתכת כבדה בצורת שתי כפיות וסכין. הוא מייצר ליין של משקפי שמש, שידועות לשמצה כמשקפי השמש היקרים ביותר בעולם, ועשויות משילוב של עור תנין, יען, צפרדע ולטאה, ויש לו גם ליין "רטרו-מודרני" במחירים סבירים יותר, באיזור ה-300 דולר, שדי מצא חן בעיני.

אבל בסופו של דבר התחיל לכרסם בי החשש שהדגמים של ליפו לא מספיק מתוחכמים, והצורות פשטניות מדי. אולי כדאי להציץ בעוד מקומות, חשבתי, רואה בעיני רוחי כבר את המרוץ התזזיתי הבא. בשלב זה, בעודי כוססת ציפורניים, מלאה בספקות ותהיות, בן הזוג שלי שוב הכניס קיסם למדורה: הוא הציע את מסגרות הווינטג' הגדולות השחורות, שעשויות מפלסטיק. "רק לא משהו משעמם כמו שיש לך עכשיו", הוא שב והדגיש.

אחוזת חרדה אך נחושה למצוא את המסגרת הנכונה, הגעתי איכשהו לחנות המעולה Fabulous Fanny's שנמצאת באיסט וילג'. יש להם אוסף מגוון של מסגרות וינטג' החל מהמאה התשע עשרה בכל מיני סגנונות, ובמחירים ממש זולים, החל בחמישים דולר והלאה: משקפי חתול עם אבני חן ובלי, משקפי מלקולם אקס משנות החמישים, מסגרות פלסטיק גדולות וקלאסיות בהמון צבעים וסגנונות, והדובדבן שבקצפת: הם מייצרים ליין משלהם שמחקה את הסגנונות האלה בצורה די טובה, לכל מי שנרתע מניחוח הטחב שנלווה לפריטי וינטג' (חלק מהמבחר למטה).

אחרי דיונים ממושכים עם המוכרים החמודים (בתמונה התחתונה איתי), שהבטיחו לי שאוכל להחזיר את המסגרת תוך חודש אם אשנה את דעתי ולקבל החזר מלא – הם מייד זיהו עם מי יש להם עסק – מצאתי מסגרת פלסטיק יפה, חצי שחורה חצי שקופה, קלאסית וזוהרת בעת ובעונה אחת, מהסוג שקלואי סוויני מרכיבה, רק יותר קטנה, לא מתלהבת מידי, מתוך הליין של החנות (ראשונים למטה). גם המחיר היה סביר ביותר, 135$.

אבל ממש לפני ששלפתי את המזומנים, לפתע, איכשהו, עדיין לא הייתי מסופקת. הרגשתי שאולי זה לא הדבר האמיתי. חששתי שאי שם מחכה לי זוג אחר, יפה יותר, ומיהרתי לטמון את השטרות בחזרה בארנק. "האב א גוד וואן", מילמלתי לעבר המוכרים ההמומים, ונסתי מהמקום. למחרת ייסר אותי מצפוני. איך יכולתי לאכזב את המוכרים, ולא לרכוש מאומה. שבתי במהירות לחנות, ורכשתי במקום את משקפי השמש המקסימים שהם מוכרים - משקפי טייסים אמיתיים של חברת RE, שמייצרת משקפי שמש לצבא האמריקני - ב-135$. הפעם, המוכרים קיבלו את פני בנימוס מהול בפחד, ששמור לדעתי למטורפים מבני העיר.

הנבואה הגשימה את עצמה. לפתע הגיעו לאוזני שמועות זדוניות שהחנות שבה ניו יורקרים אמיתיים קונים משקפיים היא החנות הוותיקה Moscot. דהרתי לחנות, וגיליתי אוסף של משקפיים מדהימים. חלק מהדגמים דומים לאלה שפביולס פאני'ז מייצרים, אבל די ברור שמוסקוט הם ליגה גבוהה יותר, ושבמוסקוט מעניקים תשומת לב גדולה יותר לפרטים.

מוסקוט התחילו למכור משקפיים בניו יורק כבר ב-1899, השנה שבה הגיע היימן מוסקוט ממזרח אירופה לניו יורק ומכר משקפיים בעגלה. מאז כל המשפוחה נכנסה לעסק, והיום מנהלים את החנות בני הדור הרביעי. יש למוסקוט שני ליינים מרכזיים. הראשון משחזר את הדגמים הקלאסיים של מוסקוט משנות ה-30 עד שנות ה-70, שלכל אחד מהם מוצמד כינוי: ה"יוקל", בסגנון מלקולם אקס, ה-"וילדה", בסגנון פרנקלין רוזוולט, ה"מילצן", בסגנון אנדי וורהול. הליין השני משלב אלמנטים מהדגמים הקלאסיים עם סטייל יותר עכשווי. ברור שהליין הראשון מוצלח בהרבה יותר.

לאווירה במוסקוט יש ניחוח משפחתי-יהודי-ציוני מוכר. ג'ואל, הבוס בן הדור השלישי, קשיש חרמן מאוד שמבלה בחנות רק את ימי ראשון, קיבל את פניי בצהלות (פורטרט של ג'ואל למטה). ברגע שגילה שאני ישראלית, הוא התחיל להפריח מילים ביידיש ולשאול מתי אני מתכננת לעשות ילדים. תוך כדי שבחנתי את המשקפיים העלה סוגיות פוליטיות מייבשות ("הם רוצים לזרוק אותנו לים, אל תשכחי את זה"), ותיבל בגערה על כך שלא צלצלתי לברך את אמא שלי לרגל יום האם, שחל בדיוק באותו יום.

אחרי שעברתי על כל הדגמים בחנות, הסתבר שלגודל הפנים שלי מתאימה בעיקר ה-Nebb, מסגרת מלבנית קלאסית. בחרתי בצבע הזית, שהיה פחות אגרסיבי ורווח מהצבע השחור, ויותר התאים לי לצבע הפנים (229$). המוכרת הוותיקה שעמדה לצידו של בעל הבית הריחה ממרום שנות ניסיונה את אווירת האובסס שהבאתי עימי לחנות. בזמן שמדדתי את המשקפיים ושאלתי אותם שוב ושוב אם המסגרת לא גדולה מידי, היא הרגיעה אותי במבט אלכסוני משועשע, ואמרה: "בטר סייף ד'אן סורי".

אמרתי לעצמי, על החיים ועל המוות, ושילמתי על המשקפיים והעדשות. החלטתי לא לעשות בדיקת ראייה, אלא להשתמש במרשם שהבאתי עמי מישראל, והעזתי להזמין גם עדשות מתחלפות, כאלה שהופכות למשקפי שמש באור (בתמונות למטה). שילמתי ונסתי מהחנות, לפני שתהיה לי אופציה להתחרט. כעבור שבועיים, צלצלו אליי מהחנות להודיע שהמשקפיים מוכנים. ג'ואל קיבל את פני בהתלהבות, ושאל אם משהו התחדש בתחום הילדים. הרכבתי את המשקפיים, ומיד התחיל לכרסם בי החשד שמשהו בעדשות משובש, אבל ג'ואל הרגיע אותי, והבטיח שתוך שעה לא אשים לב בכלל שהמשקפיים עלי. אבל בדרך הביתה השתכנעתי שאני לא רואה טוב, ושעלי לברר את הסוגייה עם מוסקוט בדחיפות.

איך שחזרתי הביתה הרמתי טלפון למוסקוט. הזדהיתי, וביקשתי לדבר עם המוכרת הוותיקה. לאחר המתנה קלה על הקו אמרו לי שהיא עסוקה. א-הא, מתחמקת, סיננתי לעצמי בחשדנות. ממני היא לא תצליח לחמוק. החלטתי לשוב כלעומת שבאתי, כשבאמתחתי משקפיי הישנים והחדשים גם יחד, ולפתוח בחקירה צולבת. אחד המוכרים, אופטומטריסט במקצועו, נלכד בחכתי. האם יש דרך חזרה? האם אוכל לחליף את המשקפיים? שאלתי אותו בפאניקה, הבל פי מריח מקפה ועשרות סיגריות. "טייק איט איזי", הוא ענה ונרתע לאחור בחומרה. הוא ניגש למכשיר לבדוק את המספרים, ומיד בישר לי שמדובר בדיוק באותו מספר, ושייקח לי יומיים להתרגל למשקפיים החדשים. מניאק שקרן, קיללתי בלבי, ושבתי על עקבותי.

בבית, הכיתי על חטא. אלוהים, איפה טעיתי? כל זה היה נחסך אם הייתי נשארת עם המשקפיים הישנים. ובכלל, אולי המשקפיים החדשים בכלל לא מתאימים לי? הרי את הסוגיה הזו לא ביררתי עד הסוף. בניסיון להשקיט את עצביי, ביליתי את החודש הבא באיסוף מידע ביחס למשקפיים ובניסיון להתרגל לעדשות החדשות, תוך כדי הרהורים נוסטאלגיים על פביולס פאני'ז. הדעות היו חלוקות. מחד, קיבלתי תגובות חריפות, בעיקר מן העבר השני של האוקיינוס האטלנטי, כגון: "מה זה המשקפיים המחרידים האלה? הם משנים לך את האישיות. אנחנו אוהבים אותך יותר עם הקטנות." מאידך, חברים ומכרים מתחום האפנה החמיאו לי, ואמרו שעשיתי את הבחירה הנכונה. לאחר שלב איסוף הנתונים, ניסיתי להגיע למסקנות, אבל נשארתי עם סדרה של שאלות פתוחות, ומספר כיוונים למחקר עתידי. האם המספר של המשקפיים זהה לזה של הקודמים, או שמא יש הבדל בין השניים? האם המסגרת שקניתי הולמת אותי? האם המשקפיים משנים לי את האישיות? אולי, כפי ששר דני ליטני בשעתו, עד סוף הקיץ אדע את התשובה, אפתור את כל הפחדים.