כשאני רואה שערה, אני משתגעת

הגעתי לניו יורק עם טראומה קשה ביותר. בתל אביב, הורדתי שערות במשך כשנתיים אצל ס', ליגת על בתחום זה. מה שעשה אותה טובה כל כך במלאכתה היה, ואינני משליכה, האובססיה שלה לשערות, או ליתר דיוק, לתלישת שערות. לא היה מקום בגוף שאליו היססה לפלוש עם השעווה. לאחר כל תלישה נהגה להביט בפיסת השעווה, ולבחון את כמות השערות שהוציאה. לעתים אף שיתפה אותי בכך: "נו, תראי מה זה." מה שלא ירד בשעווה ירד בפינצטה, אפילו שערות סרבניות שגדלו תחת העור.

ס' היתה שם דבר בתחומה, ואנו, לקוחותיה, נהגנו להחליף ביננו אינפורמציה אודותיה, בנסיון לפצח את דמותה. יום אחד, סיפרה לי אחת הלקוחות כי ס' התוודתה בפניה: "כשאני רואה שערה, אני משתגעת." ואכן, דומה כי מראה השערות העביר אותה על דעתה. לעתים, בעודי נאנקת מכאבים, היתה מנסה לשכנע אותי להסיר עוד פיסת שערות. "נו, כולן עושות ככה", היתה מסתכלת אלי בעיניים פראיות, עד שבלית ברירה, הייתי מתרצה. "טוב, בסדר, תורידי". בתום הסרת השערות, שהיתה כרוכה בתנוחות פורנוגרפיות קיצוניות, היתה שולפת מראה משומנת, ותוקעת אותה מול האיבר המרוט, כפי שספר שולף מראה בתום התספורת, מציגה לראווה את עבודתה.

ואולם, קצת לפני הגעתי לניו יורק, קרה אסון. יום אחד, לאחר ביקור אצל ס', גיליתי חצ'קון על הרגל. מכיוון שגברים מפתחים חצ'קונים על כל איזורי הגוף, הרגעתי את עצמי. גם לי מותר, זה בטח עודף הורמונים. ואולם, יום למחרת הופיעו עוד ח'צקונים מבחילים נוספים. תחילה לא קישרתי בין ס' לבין המקרה, אך לצערי, התחלתי לשמוע על לקוחות נוספות שחטפו את המכה מיד לאחר שהיו אצל ס', כולל מישהי עם דלקת בדרכי השתן. אויה. יותר משסבלתי מהפצעים המגעילים, הצטערתי על כך שאיבדת את ס' לעולמים, אחותי לאובססיות.

כשהגעתי לניו יורק, שקעתי בייאוש. הייתי צריכה לחכות עד שהפצעים יעלמו, ולאחר מכן, מרוב טראומה, התחלתי לגלח. חשבתי שלעולם לא אמצא מקום נוסף שבו אזכה להסרה כה טוטאלית. בניו יורק, כמעט בכל מקום של מניקור ופדיקור מורידים גם בשעווה, אבל גם לא הייתי מוכנה להסתכן בשנית, והייתי חייבת המלצה מיד ראשונה. תחקרתי את לורה, שגרה כאן שנים, איפה היא מורידה, ואף שיתפתי אותה בסיפורי. לקח זמן עד שהיא היתה מוכנה לתת לי את שם המקום שאליו היא הולכת בשל האחריות העצומה. "אני לא יודעת", היא מלמלה כששאלתי אותה לראשונה, והתחמקה מהמיילים שלי בנושא. אולם, בסופו של דבר, לאחר שהזמנתי אותה לארוחה ב-Ippudo, המסעדה היפנית עם הראמן הכי טעים בעיר, היא התייעצה בתמורה עם חברותיה, והמליצה לי על Sonia's Waxing Plus.

הגעתי לסלון בפעם הראשונה לאחר שלושה חודשי גילוח. סוניה ואחותה מרסי, במקור מברזיל, מתמחות בבקיני ברזילאי, ומייבאות שעווה מדבש, נעימה במיוחד, מברזיל. אחותה של סוניה טיפלה בי, ועלי לומר שעשתה זאת במסירות ובסבלנות. המשימה לא היתה קלה, מאחר שסבלתי מכאבים בשל הגילוח הממושך. אבל מרסי היא בחורה כלבבי. לא רק ששמעה את הסיפור על ס' ולא הביעה פחד מהידבקות, אלא ששקדה על מלאכתה לאט ובשקדנות מצד אחד, אך בלי אובססיה, מצד שני, ואף השתמשה להפתעתי הרבה בחלק מהתנוחות המפורסמות של ס'. הדבר אפשרי, אמרתי לעצמי, מביטה בה בהשתאות. והשעווה שלהן היא באמת מדהימה. הן מורחות שכבה מאוד עבה, בנדיבות, כך שאין צורך לחזור על הפעולה אלף פעמים.

בפעם הבאה שבאתי לטיפול, שוב טיפלה בי מרסי במקצועיות וברוך. כל כך התלהבתי, שתוך כדי הסרת השיערות מהאיזורים האינטימיים שלפתי את האייפון, והתחלתי לצלם. אבל זה לא היה קל: מרסי התחילה להזיז את הידיים במהירות כל פעם שניסיתי לעשות פוקוס. זה בשביל הבלוג שלי, אמרתי לה. אהה, שור, רייט, ענתה. מה? באמת. יש לי בלוג ואני רוצה להמליץ עליכן. יס, רייט. אני לא יודעת. לא מזמן היתה פה דוגמנית-על שצילמה תמונות של לפני ואחרי בשביל החבר שלה, היא אמרה בספקנות. הו מיי גוד, בשביל מה היא צריכה בכלל לצלם, אמרתי בביטול, הרי הוא ממילא רואה את הלפני ואחרי, וצחקתי בקול גדול. היא ליכסנה אלי מבט, והמשיכה. היו פה גם זוג הומואים, וביקשו להיות ביחד בחדר. הסכמתי, חשבתי, לא יודעת, אולי הם רוצים להיות ביחד. אבל אז הם רצו לצלם. איי ווס לייק, נו, איט איס נוט פוסיבל.

הא, הא, הא, ברור, אמרתי לה, מנסה להרביץ עוד איזה צילום. אבל ראיתי שהיא ממשיכה להתנגד. אני ממש לא בקטע פורנוגרפי, זה באמת בשביל הבלוג, אמרתי לה. אבל היא עדיין לא האמינה. הראיתי לה את הבלוג, ובסופו של דבר היא נאלצה להשתכנע, ואפילו סחטתי ממנה מחמאה: תראי, יש אנשים שאי אפשר לדעת אצלם, אבל לך, רואים שיש לך לב טוב. חבל שלא נתנה גם איזו הנחה.