הגנאולוגיה של הלופ

אין דבר מהנה יותר מלגלות אדם אובססיבי בסביבתך, שלא לדבר על אדם אובססיבי יותר ממך - אז האושר עולה על גדותיו. ואין דבר קל יותר מלגלות את האובססיה אצל האחר. חוסר החלטיות, דיסקרטיות קיצונית והתנצלויות חוזרות ונשנות על דברים של מה שבכך, הם בדרך כלל שם המשחק. כשהכרתי את חברתי הווינאית החדשה, חשבתי שמדובר בדמות אוסטרית קשוחה והחלטית, שלעולם לא תתיר למחשבות טורדניות לפלוש לתוכה. אך לאט לאט נוספו עוד ועוד ראיות מרשיעות לטובת ההיפותזה ההפוכה. זה התחיל כשהיא ובן זוגה, שבדרך כלל מאחרים לכל פגישה בשעתיים, הקדימו בשעה למסיבת היומולדת של בן זוגי. על רקע האווירה הקלילה, הרשיתי לעצמי לזרוק הערה על חשבונם, "אז או שאתם מאחרים בשעתיים לכל מקום, או שאתם מקדמים בשעה". בן זוגה של חברתי צחקק ומזג לעצמו כוס יין, אבל זו החלה לשקוע בביצה הטובענית של הלופ. רגע, אז אולי נלך ונחזור? מה פתאום אמרתי, זה היה בצחוק. את כתבת שהמסיבה מתחילה עכשיו ולא בעוד שעה, אני יכולה להראות לך את המייל, היא טענה בלהט, אף על פי שהבית היה ריק מאנשים. בנקודה זו התחלתי גם אני להיסחף לסרחרה. לא, לא, זה ממש מעולה שהקדמתם, אתם יכולים לעזור לנו בהכנות. לא, בוא נלך ונחזור, היא המשיכה להטריד את בן זוגה, בעודה תרה אחר המחשב. לאחר עשר דקות של פינג פונג, הצלחנו בסופו של דבר להחליף נושא.

כעבור מספר ימים, הווינאית ואני איתגרנו את עצמינו בהישרכות בברודוויי ברשתות הגדולות. אני חיפשתי זה זמן מה "סוודרים מחממים לחורף", וחברתי חשקה בג'ינס "אפור בהיר". התמקדנו ברשת היפנית המוצלחת Uniqulo. לעומת רשתות אחרות, בסגנון איי'ץ אנד אם ואורבן אאוטפיטרס, יוניקלו אינם נכנעים לטרנדים ומייצרים בגדי קז'ואל איכותיים יחסית שדינם אינו נגזר למוות אחרי עונה אחת בלבד. שלפתי סוודר גולף אדום מקשמיר, אף על פי שיום קודם לכן חרגתי ממנהגי והזמנתי ברשת סוודר קשמיר אדום עם צווארון עגול מ-J.Crew, שדווקא מפתיעים מדי פעם לטובה בגזרות בסיסיות נקיות. מאז שהמליצו לי להצטייד בפריטי קשמיר לקראת החורף, תרתי אחריהם בסתר בחוסר הצלחה. אבל נאלצתי להסגיר את עצמי, כי לא יכולתי להתמודד לבדי עם הדילמה. "אני תמיד יכולה להחזיר את הסוודר של ג'יי קרו, הוא יותר יקר והגולף נראה ממש טוב על הגוף", התלבטתי אל מול מבטה החודר. "זה פשוט מוזר בעיני ששוב בחרת דווקא באדום." אפשר לחשוב, חשבתי לעצמי, צדיקה יותר מהאפיפיור. אך מעז יצא מתוק, והיא סתמה את הגולל על הרכישה. "מי יודע אם את יכולה להחזיר את הסוודר של ג'יי קרו, יכול להיות שעוד תתקעי עם שניהם." לא הייתי יכולה לנסח זאת טוב יותר.

יצאנו מותשות מיוניקלו, וסרנו לבית הקפה האיטלקי האהוב על שתינו, Tarallucci e Vino (למטה), כדי להירגע מהמערכה. חברתי דיווחה לי כי בן זוגה הפיל בטעות עדשת מצלמה שרכשו זה עתה בהון עתק. בן זוגי אף הוא רכש לא מזמן מצלמה מסוג דומה, שניצבת במרכז הבית ומעוררת את אימתי ואת אימתן של החיות. יא אללה, צהלתי, מחכה בקוצר רוח לספר לבן זוגי על התקרית.

משם המשכנו למסעדה היפנית האהובה עליה, Sappuro East (למטה), שבה עוד לא הזדמן לי לאכול. החמאתי לאוכל הבינוני כדי לא להצית בקירבה לופ, אך בסתר לבי ידעתי שלא אשוב למסעדה, במיוחד לא עם בן זוגי האובססיבי לאוכל יפני, הנוהג להטריד את הסביבה בכל פעם שהנושא עולה לדיון באמירות מסוג "אוכל יפני הוא הרבה יותר מסושי".

בסופשבוע נפגשנו עם חברתי הווינאית ובן זוגה בקפה OST. נאלצנו לנוס מן המקום במהרה כשלשיחה נדחף אמריקאי אחד שהציג עצמו כתסריטאי, עיתונאי, ובמאי, והחל למנות את מגוון הפרויקטים המשמימים שלו. חברתי הציעה לסור בשנית לספורו איסט. אבל אמרת שלא טעים שם, חשף בן זוגי בנונשלנטיות. חברתי הביטה עלי בתדהמה. לא, אמרתי פשוט שהסושי לא היה כזה טעים, מלמלתי. אה, טוב אני אוהבת את המסעדה, אבל אני לא רוצה ללכת אם יהיו טענות, היא התחילה. בן זוגה הריח לופ באוויר, ומיד הודיע שאינו מתכוון להשתתף בדיון. בואו נלך לאן שהיא רוצה, ניסיתי להרגיע את האווירה. אבל בן זוגי ניסה למשוך ל-Takahachi, היפנית הזולה והמעולה שאנחנו אוכלים בה מדי פעם (למטה). הלכנו חמוצים לאורך מספר בלוקים, וכל אחד חזר על אמרות השפר שלו. למרבה המזל, ספורו איסט היתה בהכנות של טרום משמרת, ומצאנו עצמינו בטקהשי, מתענגים על מגוון המנות הצמחוניות שלהם - טופו בקארי (למטה), סטייק טופו עם פטריות, תרד בסומסום, וטמפורה ירקות. על הסעודה שרתה אווירת נכאים, בין השאר בשל התבדחות של בן זוגי על הפלת המצלמה היקרה. איך שכחתי לתת לו בריף לפני המפגש, גערתי בעצמי, חוששת מפני התפתחויות נוספות.

מצטערת שלא אכלנו בסוף בספורו איסט, אמרתי לחברתי בראש מושפל בתום הסעודה, דווקא נורא טעים שם. היא חתכה את דברי, ודרשה: "אל תכתבי בבלוג על המצלמה."