ביום שבת בצהריים קבענו עם ד' לברנץ' בקנדל קפה, מסעדה אורגנית-טבעונית שעוד לא ניסינו. ד', חברה חדשה יחסית, עדיין לא נחשפה לנוירוזות המשפחתיות, ונהניתי להציג בפניה מפגן שווא של שפיות. יום אחד, נידברנו להיפגש, אבל לאף אחת לא היה נעים להודות שאין לה חשק. נקטתי בטריק ידוע: "תתקשרי אלי כשאת יוצאת מהעבודה, ואז נראה." היה לי ברור שהקביעה לא תצא אל הפועל. ואכן, לא רק שהשגתי את מטרתי, אלא חילצתי ממנה תגובה שלא הייתי יכולה להעלות בחלומותי המתוקים ביותר: "את כל כך רגועה, אני אוהבת את זה."
ד' לא פגשה עדיין את בן זוגי, וניצלנו את סוף השבוע כדי לערוך מפגש הכרות. הגעתי לפני בן זוגי, שאיחר כהרגלו בכמה דקות טובות, והספקתי לנהל שיחת חולין נירוואנית עם ד', תוך הדגשת ניסיוני במדיטציה. לפתע הבחנתי בו קושר את אופניו בחוץ כשעל פניו הבעה נזעמת מהרגיל. אוי לא, אמרתי לעצמי, מה עשיתי? שוב לא קשרתי כשורה את אופניי הפיקסי? ניסיתי לדלות מזכרוני את מהלכיי מאז היציאה מהבית. אבל אז נזכרתי. שלפתי את האייפון מהתיק וראיתי שלוש שיחות שלא נענו מבן זוגי. שוב לא שמעתי את הצלצול.
לסוגיית האייפון ורכישתו היסטוריה ארוכה. בן זוגי תבע ממני לקנות אותו במשך חודשים, אבל אני הבעתי התנגדות נחרצת בסגנון פלמחניקי. טענתי שאין לי צורך במכשיר שכזה, שהוא יקר מדי, אבל למעשה חששתי שיהפוך לסלע מחלוקת עקב חוסר הכישרון הטכנולוגי שלי, שעבר בתורשה כנראה מאמי, והתקפות הטירוף כתגובה לכך של בן זוגי, המזכירות לי לעתים קרובות את אבי. כל פעם שאני מדלגת לעבר מכשיר חשמלי כלשהו, ושולחת את אצבעות האימה להפעילו, הוא מזדעק - "אל תגעי בכפתור הזה!". רק בקושי הצלחתי לשרוד את המעבר שכפה עלי מהפי סי, ידידי משכבר הימים, למאק חדש - שלא תעיזי להביא את הפיסי שלך לניו יורק, ציווה עלי טרם הנסיעה - ולהתגבר על הייסורים שבמציאת תוכנה שעובדת בו בעברית. המלצתי לו באיזשהו שלב לעשות הסבה לאיש שיווק של אפל, אך זו לא נתקבלה בברכה. בסופו של דבר, כשהבנתי שהמכשיר ישרת אותי נאמנה באיתור ספונטני של חנויות, נכנעתי ורכשנו אותו, בתנאי שלא אנזף על אופן השימוש בו. וכך היה. אך לפתע צצה לה בעיה חדשה: התנגדותי למכשיר התגלמה בחרשות פרודיאנית: כל פעם שבן זוגי התקשר אלי, לא שמעתי את הצלצול. "אני לא מבין את זה. איפה הטלפון? את צריכה להיות איתו כל הזמן בכיס!", קולו הרעים כל פעם שקיבל את פניו המענה הקולי. אבל עד כמה שניסיתי, לא הצלחתי לשמוע את הצלצול.
בן זוגי נכנס בסערה למסעדה. מסתבר ששוטט ברחובות בחיפושים אחר הכתובת. סליחה, לא שמעתי, מלמלתי במתיקות שוב ושוב. התנצלותי נופלת על אוזניים ערלות. "חיפשתי את המסעדה רבע שעה. איפה הטלפון?" הנרווז הרקיע שחקים. הגנבתי מבט אל ד'. "הוא לא אוהב שאני לא עונה לטלפון", נתתי לה חומר רקע, שולחת אליה חיוכים מוגזמים. ד' ניסתה להרגיע את האווירה, אבל רק הוסיפה שמן למדורה. "יש אנשים שפשוט לא עונים לטלפון, ואי אפשר לשנות אותם." במהלך הארוחה נותר בן זוגי בעצביו, מעיר הערות על ימין ועל שמאל, חרף האוכל הנהדר שהוגש לשולחן: לזניה טבעונית עם טופו וסייטן, סייטן צ'ימיצ'ורי וקישוא ממולא באורז פרא, טופו וירקות.
והגילוי היה מרעיש, שכן עד עתה מצאנו רק שתי מסעדות אורגניות-טבעוניות שסיפקו אותנו: Kates Joint ו-Caravan of dreams באיסט וילג'. קייט'ס ג'ויינט (למטה) היא חצי בר חצי פונדק, ומציעה מנות עממיות, גדולות וזולות, שלא מנסות לחקות נובל קוויזין בסלסול קישואים כמו חלק מהמסעדות האורגניות בעיר. יש שם למשל טופו ברוטב דיז'ון עם פירה, סטיק טופו ברוטב פלפל ופטריות, וקציצות טופו.
קרוון אוף דרימס (למטה) הפכה למסעדת הבית שלנו, והצליחה לרגש אפילו זוג ישראלים מתחום הנדל"ן שאוכלים קבב גם לארוחת בוקר. יש שם גם אוכל נא, המים מהברז מסוננים, וגם בערב יש לפעמים הופעות חמודות. במיוחד חביבה עלינו עוגת הגבינה הטבעונית עם התותים, ולפעמים אנחנו מזמינים רק אותה הביתה לקינוח. אפילו כלי הטייק אווי של המסעדה לא חורגים מהאידיאולוגיה שלה, ועשויים מתירס ותפוחי אדמה.
כשנפרדנו מד' קיטרתי במשך יומיים ברציפות על מופע הטירוף שהפגנו במסעדה. "עד שמצאתי חברה נורמאלית חדשה הרסת לי את הכול. היא בחיים לא תרצה להיפגש איתי עוד פעם." אבל בן זוגי הגיש לי קונטרה מעניינת. לדעתו כל העניין דווקא מצא חן בעיני ד', או ליתר דיוק, הוא עצמו. "ממש, בחלומות הלילה", עניתי. אך הוא היה בשלו.
לא שמעתי מד' מספר ימים. יום אחד היא השאירה לי הודעה. "בואו ניפגש, אני ממש רוצה לראות אתכם." לא יכול להיות, אמרתי לעצמי. היא בטח צריכה משהו. צלצלתי אליה לרחרח. אנחנו לא יכולים להיפגש השבוע. מה עם שבוע הבא? היא שאלה. שבוע הבא רק אני פנויה, עניתי, אז נוכל להיפגש רק שתינו.
לאחר שתיקה קלה, אמרה לי ד', "אז בואי נדבר שבוע הבא, ואז נראה."
Posts
No comments:
Post a Comment