Friday, November 27, 2009

הבלינג בלינג של הפיקסי


מאז איבדתי מגבעת עדינה מצמר לבן יפהפה שרכשתי ב-APC במכירה, הייתי בדיכאון. לא רק שמחירה היה מגוחך, אלא היא גם התאימה במיוחד למשקפי השמש שקניתי שם. לא הצלחתי לגייס כוחות למצוא כובע חדש. רציתי משהו יפה ומחמם, אבל לא התחשק לי להוציא על כך סכום אסטרונומי, וכל הכובעים הזולים שראיתי לא השתוו לאותו כובע אבוד.


כשרחלי סיפרה לי על חנות הכובעים של ברברה פיינמן באיסט וילג', שבה מכינים כובעים בעבודת יד בהזמנה, הבעתי הסתייגות. לא בא לי להוציא 200 דולר על כובע, אמרתי לה במבט נוגה. אבל יום אחד התנדבתי לעבור בחנות השוכנת לא רחוק מביתי "כדי לאסוף את הכובע של רחלי", כובע לבד רחב שוליים בצבע בורדו, שחזר מתיקון (ראו למטה). כשנכנסתי לחנות החסרתי פעימה. היו שם כובעים מדהימים מכל הסוגים - כובעי קלושה בסגנון לואיז ברוקס, כובעי פדורה בסגנון וינאי ופריזאי, כובעים רחבי שוליים בסגנון אינגריד ברגמן ועוד עשרות אחרים. היו לי חמש דקות, כי בדיוק הייתי בדרך לשיעור פילטיס ב-Body Evolution, אבל בכל זאת הצלחתי לאתר כובע קלושה שחור שמצא חן בעיני. למרות מידתו הקטנה הבטיחה לי ברברה בכבודה ובעצמה שאין בעיה להכין חדש במידה שלי. אבל היה מוקדם מכדי להתחייב.





חזרתי הביתה תחת השפעה. סיפרתי לבן זוגי בטון אגבי-צדקני על החנות, בעודי שוקדת על שטיפת כלים. "הייתי היום בחנות כובעים שלא תאמן, אבל זה ממש טירוף, כל כובע עולה 200 דולר ומעלה." הגשתי לו בירה צוננת, והמשכתי באיבוק המדפים. '"נו, ככה עולים כובעים", ענה. לא יכולתי לצפות לתשובה טובה מזו. "באמת?", שאלתי במתק שפתיים, וליתר ביטחון הוספתי בטון מתחנחן, "אבל הכובעים שאתה קנית ב-Outlier עלו 70" (למטה). "כן, אבל שלי הם לאופניים." אה, נכון. זינקתי לטלפון וצלצלתי לרחלי, וקבענו להיפגש בחנות של ברברה פיינמן למחרת אחה"צ.







למחרת, בוקר יום שבת שמשי, ישבנו ב-OST, בית הקפה האהוב עלי - לא רק שהקפה איכותי והלקוחות מתלבשים יפה, אלא שאפשר לשבת שם שעות עם הלפטופ מבלי שינדנדו לך להזמין. חבל רק שהפסיקו להרשות להכניס לשם כלבים. בביקורי האחרון עם הכלב פנה אלי אחד המוכרים בכינוי "מאם" והודיע לי שמאחר שהתקבלו הרבה תלונות לאחרונה מעתה והלאה אסור להכניס לשם כלבים. "התלוננו עליו??", שאלתי בתדהמה והצבעתי על כלבי, נזכרת בפעם ההיא שבה שלפתי קרציות מגופו לעיני אחת היושבות, או לחילופין בפעם שבה רחרח להנאתי קרואסון של אורח זעפן הישר מהצלחת. העובד הבטיח שלא התלוננו על הכלב שלי, אך משום מה חשדתי שהוא משקר, והבטחתי לעצמי לברר את הסוגייה לעומק. בעודי מעלעלת בעיתון, הציע בן זוגי ללכת למכירה בחנות האופניים Chari and Co. החמצתי את פני. מה יש לי לעשות במכירה שכזו? הלוא רק לאחרונה הצלחתי להדוף את האובססיה שלו לאופני הפיקסי - אופניים אימתניים שמחייבים את הרוכש לדווש כל הזמן - שניסה להדביק בה גם אותי. על האובססיה הזו עוד ארחיב את הדיבור - שיאה הקומי היה תאונה שבמסגרתה נקעתי את הרגל, וסיפקה לי תרוץ מושלם להפרד מהפיקסי ללא נקיפות מצפון. אבל אז הוא ציין שהחנות היא אחת היחידות שמוכרת בגדים של Outlier, חברה שמייצרת בגדי רכיבה מקסימים עם גזרות מושלמות, לצערי רק לגברים. הם גובים מכירים מטורפים כי הבגדים נעשים בעבודת יד, עמידים לגשם ולא מתקמטים. ובכלל, האופנה שהתפתחה סביב הפיקסי, אופניים יפים באופן יוצא דופן (ראו למטה), גם בגרסאות הפחות מוקפדות, היא מוצלחת במיוחד, אנטיתיזה לאופנה המכוערת של הלייקרה ונספחיה המקושרת בדרך כלל לרכיבת אופניים.








קפצתי על המציאה. שארי אנד קו (ראו למטה) מייבאים מוצרי פיקסי מיפן, והם נחשבים לבלינג בלינג של הפיקסי. בכניסה לחנות ניצבו פריטי Outlier, כולל הקפוצ'ון שחשקתי בו זה זמן רב, ב-10 אחוז הנחה. חחח, תודה רבה.אבל מלבדם היו עוד הרבה פרטים מקסימים: מעילים של פן פילד והמון כובעים מוצלחים. ואוו, תראי את הכובע הזה, הציע זוגי באגביות. היה זה כובע צמר מושלם בעבודת יד של פיפוסייקל בעל ניחוח וינטג'י צבאי, בול במידה שלי, רק 28 דולר (למטה). זנקתי מיד על המציאה, ללא היסוסים, בעוד בן זוגי משמיע קריאות עידוד נמרצות.


רק ביציאה מהחנות, בעוד בן זוגי שורק בהתלהבות, הבנתי: נפלתי בפח. כובע הקלושה של ברברה פיינמן יאלץ לחכות לחורף הבא.








3 comments:

  1. הכובע קולי. אני חושבת שנפלת לפח מוצלח

    ReplyDelete
  2. האהאאאא
    אבל הכובע מעולההה מה את מתלבטת!!!!!
    את תמיד יכולה לשלוח אותו לכאן אם את מתחרטת(:

    ReplyDelete