Monday, February 15, 2010

העוף המוזר

אף על פי שהג'ינס תמיד היה הפריט הנלבש ביותר בארוני, כיום אני גאה לומר שהאובססיות הכרוכות בו שייכות לעבר מבחינתי. בימים אלה, אני מחזיקה בג'ינסים מכמה סוגים, טועמת מפה ומשם, פתוחה להצעות. בימים אפלים במיוחד, אפשר לתפוס אותי אפילו עם ג'ינס של זארה. טוב, לא צריך להגזים. את ה-Seven כבר זרקתי. וכן נרשמה מעין מהפכה אפיסטמולוגית, כאשר גיליתי שהגזרה הנמוכה שדבקתי בה כל השנים אינה בהכרח מחמיאה לאחוריי. אבל בארוני נמצא כיום מבחר אקלקטי של ג'ינס, מוצלחים יותר ופחות. בין המוצלחים שבהם אפשר למנות ג'ינס כחול ובלתי מתחכם בגזרה ישרה של המותג המוצלח Rag and Bone; סקיני ג'ינס של Cheap Monday וזוג שחור של Chimala, הלייבל היפני שאפשר להשיג ב-Odin. עם זאת, מצב העניינים בהחלט היה שונה באמצע שנות ה-90, שבמהלכן התגוררתי במשך שנתיים בניו יורק. אז, הייתי שקועה מעל לצווארי באובססיות לבד הדנים, שהותירו חללים רבים: ערימה של ג'ינס ליווייס וינטג' Red Line המוטלת בארוני כאבן שאין לה הופכין. אהבתי לומר בימים ההם, בהם הרווחתי את לחמי בעבודת מלצרות קשת יום בקפה ג'יטן, כי הרכוש היחיד שעלה בידי לאגור בימי חיי הם אוסף הליווייס הללו, ששווים כמה מאות דולרים.




הרעיון לא היה רק שלי. אובססיה זו פותחה בגלגולי הקודם בניו יורק עם מי שהיה בימים ההם בן זוגי, עוף מוזר שרחש בין היתר חיבה חולנית לבגדים ספורטיביים בסגנון אמריקנה. יחד, פקדנו באופן קבוע חנויות שהחזיקו בג'ינסים הללו ופרטים נלווים אחרים, ביניהן What goes around Comes Around ו-Cheap Jacks, וכן הלייבל RRL של ראלף לורן, שמציע בגדים ספורטיביים בסגנון אמריקאי, חדשים וישנים. ביקרנו גם בבית החרושת של ליווייס בסן פרנסיסקו וראינו את ההבדלים בין אופני הייצור הישנים והחדשים. גולת הכותרת של מפעל זה היתה רכישת גי'נס BigE (או, כפי שטבע העוף המוזר כמה שנים מאוחר יותר, ליוויס ב-E גדולה), השווה כמה מאות דולרים עבור דולר אחד בלבד. ג'ינס זה נקרה לידינו ביארד סייל של זוג זקנים בעיירה שכוחת אל במהלך טיול מחוף לחוף. ואולם, יש לציין שברוב המקרים, התחביב לא היה זול במיוחד. טווח המחירים נע בין 100 דולר ל-400 דולר לחתיכה. אחד לכל משמרת בקפה ג'יטן (למטה).




אותו עוף מוזר, או בקיצור, העוף, סגד לא רק לבגדים ספורטיביים בסגנון אמריקאי, אלא גם לנספחיהם האירופיים, כגון פריטים ישנים של בנטון ופרוצ'י. זכור לי היום ההיסטורי שבו, קצת אחרי שנפגשנו, הביט בעיניים פראיות על גופיה חומה של פרוצי' שהתגוללה במקרה לארוני. וגם לא שכחתי את האכזבה בעיניו לנוכח ג'ינס הסבן שלבשתי כאשר נצטלבו דרכינו, כעבור שנים. בהחלט, מי היה מאמין שגם אני אתרום למה שכינה שנים מאוחר יותר "מותו של הג'ינס"? ומה היה העוף אומר לו ידע שהסקיני ג'ינס הם פריט שגור בארוני?


העוף הקפיד באורח נוקדני על סוגי הבדים ועל התפרים. כך למשל, אסף סווצ'רטים אמריקאים אוריגינאליים עם תפרים הפוכים (למטה), שכיום זוכים לחיקויים רבים (אמריקן אפרל, אברקורמבי, ואפילו פוקס וקסטרו); חולצות בייסבול; חולצות טריקו "משופשפות", כפי שכינה אותן, עם צווארונים דקים, וטרנינגים עם שרוכים, שהיום נמכרים גם בשוק הכרמל. אבל העוף בהחלט מחזיק בזכויות היוצרים. וכאשר שם ידיו על פריט מוצלח במיוחד, כמו למשל חולצות הטריקו של RRL, אהב במיוחד לבצע רכישות כפולות ואף משולשות - לרכוש את אותו הפריט בשלוש מידות שונות. לעתים אני שואלת את עצמי האם היה העוף מכריז כיום, בנוסף על מותו של הג'ינס, גם על מותם של חולצת הטריקו ושל הסווצ'רטים?




וכך יצא שבשלב מסוים בסוף שנות ה-20, מצאתי את עצמי עם ארון מלא עד אפס מקום בחולצות טריקו מפוררות, ג'ינסים לאספנים בגזרות משונות, וחולצות בייסבול שכבר מזמן לא התאימו לגילי. אלוהים אדירים! חברותיי היו לבושות במיטב המחלצות - חצאיות מיני סקסיות, גרבוניונים מרהיבים, חולצות שובביות - ורק אני נידונתי להתהלך עם בגדים ספורטיביים משופשפים כהלכה ורפויים. אבל הרגע הנורא מכול היה כשלפתע הבחנתי שאחייניתי בת ה-15 לובשת שלל של חיקויים של מלתחתי המשופשפת, שלצערי לא ממש ביישו את המקור. שערותיי סמרו. הבנתי שמהפכה צריכה להתרחש בארוני בהקדם האפשרי. זימנתי את אחייניתי לשיחה, והורשתי לה ברוב טקס את אחד הליוויסים המוצלחים, שבשלב זה כבר לא נסגר עלי. אלה מאוד יקרים, אמרתי לה בחומרה, מנסה לתפוס את מבטה, שנע כל הזמן לעבר הסללולרי. סבבה, תודה רבה, חחחח, היא אמרה בחטף, מנסה להחניק צחקוק. אני לא מתלוצצת, קניתי את הג'ינס הללו בכמה מאות דולרים! אני סומכת עליך, ילדה. בסדר, אין בעיה, היא ענתה ושעטה מהחדר. כעבור זמן מה לקחתי בחזרה את הסחורה מפאת חוסר הכבוד שאליו זכתה.


מדי פעם, שבים ותוקפים אותי הדים רחוקים מתקופה זו. בסיבוב קניות כזה או אחר, אתעכב לפתע על פינת הטריקו והסווצ'רטים, אשלוף חולצת טריקו עם צווארון דקיק ואציין אותה לשבח, לתדהמת הסובבים. כך למשל, במהלך מסע קניות עם אחותו של בן זוגי, הסטייליסטית המבריקה, נתקלתי בחומה כאשר התעכבתי במשך כחצי שעה על אגף הטריקו של בננה רפבליק, בחיפוש אחר הבד והתפירה הנכונה. זה בייסיק, משעמם, היא אמרה, מושכת אותי לעבר היציאה. כאשר ביקרתי לאחרונה עם בן זוגי ביריד הוינטג' המדהים (ראו תמונות למטה), שליתי מערימה כלשהי סווצ'רט סגול מרופט עם תפרים כתומים. תראה איזה יפה, אמרתי לבן זוגי המפהק, מוקסמת מהצבע המשופשף ואופי התפירה. אבל אז מהרתי חיש קל לדוכן הבא, ושליתי משם מציאה: סוודר סבתא בסגנון הרשל, ומטפחת משי מדהימה. כיאה לאישה בשלה.








5 comments:

  1. איפה הסוודר????
    תמונה דחוףף

    ReplyDelete
  2. טקס דומה מאוד היה כשהעברתי בסופו של דבר את הג'ינס ההוא לשלי אחרי שגם עליי הוא לא נסגר..

    ReplyDelete
  3. אוי ואבוי, איפה הג'ינס עכשיו???

    ReplyDelete
  4. חחחחחחחחחחחחחח שרידיו של לופ? כנראה יועבר בסופו של דבר לבת של שלי

    ReplyDelete