Friday, April 9, 2010

'סלסלת הפירות: פרק ב  

נו, היו תגובות לבלוג?" שאלה אמי מספר ימים לאחר שהעליתי את הפוסט הקודם, שגולל את סיפורה של סלסלת הפירות שקיבלה לכבוד יום הולדתה מקסם הפרי. אכן, עברנו כברת דרך ארוכה, אני ואמי, מאז הימים בהם תהתה למה לכל הרוחות יש בכלל צורך בבלוג הזה. יש להבהיר: בימים כתיקונם, אין סיכוי להתחרות באמי בעניין ובתמיכה שהיא משלחת בילדיה. במגרה בסלון בית הוריי, למשל, מצאתי בביקורי האחרון מתחת לערימת עותקים של כל פרקי "המשרד", הקומיקס השבועי של אחי, תצלום שער של עיתון "ידיעות אחרונות", המתעד בדיעבד את רגעיו האחרונים של אהוד מנור בקרב חבורה צוהלת. אחי נראה בתצלום מחייך חיוך משונה.


אבל במקרה הספציפי של הפורמט האינטרנטי היו לה, איך לומר, השגות מסוימות. "בשביל מה את מפרסמת את זה? מי יקרא את זה?" שאלה אותי יום אחד. מממממ, תודה. "לא, אני מתכוונת, כל השיטוט הזה באינטרנט מבזבז מלא זמן. למי שאין מה לעשות, זה בסדר. אבל את יודעת כמה אני אוהבת לקרוא ולשמוע מוסיקה. ברגע שמתחילים להסתכל במשהו זה אין סופי". האמת, יש דברים בגו. לכן, לא ממש נעלבתי כאשר לאחר כמה חודשי פעילות של הבלוג שאלה אותי איך נכנסים אליו. "תשלחי לי את הלינק לסקייפ," היא פקדה עלי בטון יגע. היה זה בעיצומה של שיחת וידאו עימה ועם אבי בסקייפ. תעשי חיפוש על שם הבלוג בגוגל, השבתי. יש גבול. "איך קוראים לזה?" היא שאלה. אבי הפגין ידע: "מה הבעיה, תלחצי ניו יורק סיטי אובססיב compoolsive!".


כיום, המילה "כתבה" כבר הוחלפה ברוך השם ב"בלוג" (אם כי עדיין ארוכה הדרך ל"פוסט"), ואמי אפילו זיכתה את הקישור בפייסבוק לפוסט שעסק בה בלייק. עדנה אסיף לייקס איט. "נו, אז היו תגובות", היא שאלה אותי כעבור כמה ימים. דקות אחדות לפני כן ראיתי שאדם בשם שלומי דניאל מקסם הפרי הגיב על הפוסט תגובה משעשעת למדי. התגובה נראתה כמו קאט אנד פייסט מאיזה ברושור של החברה ולא כללה שום התייחסות עניינית לביקורתה של אמי: "אלפי לקוחות מרוצים משירותיה של חברת קסם הפרי המספקת פירות באיכות יצוא. מכתבי התודה שאנו מקבלים לא משאירים מקום לספק ומוכיחים כי סלסלת הפירות הנה מתנה מושלמת. מוזמנים להיווכח כי סלסלת הפירות של קסם הפרי היא סלסלה טעימה ובריאה".


"אוי לא, לא נעים לי", נאנחה אמי כשסיפרתי לה על תגובתו של שלומי דניאל. מסתבר שאמי צלצלה יומיים לפני כן לקסם הפרי כדי להזמין את החבילה הנוספת שחיכתה לה שם. היא ביקשה הפעם רק את הפירות שרצתה. "הם יצאו מגדרם כדי שאני אהיה מרוצה הפעם. הם אמרו שהם רוצים שאני אהיה מרוצה, ובנו איתי את הסלסלה שאני רציתי. הם צלצלו למחרת עוד פעם כדי לוודא אילו פירות רציתי. " נו, את רואה, אמרתי. הם קראו והפנימו".


חיכינו בסקרנות לסלסלה הבאה, שהוזמנה כקינוח לארוחת יום ההולדת של אחי. הפעם, שמחנו כולנו לגלות שלא היו בה תמרים כלל וכלל, ולעומת זאת הרבה יותר מהפירות המעניינים, בדיוק כפי שביקשה אמי (למטה דרך הסקייפ). עד כדי כך שהותירה את כולם מרוצים. כמעט. "תראי, עדיין הערך המוסף של הפירות הוא 50 שקל. אולי 70 שקל. והחבילה עולה 250 שקל. אבל טוב, זה מתנה, אז לא חושבים על זה."




3 comments:

  1. ובכן עדנה, לא בדיוק. מהצצה בסלסלה אפשר לדמיין איך הם היו יכולים לצאת מגדרם, ולא יצאו. הפירות יכולים היו להיות יותר בשלים, והיה אפשר להוסיף פירות אקזוטים. אם זה מה שהם מסוגלים כאשר הם עומדים בעין סערה תקשורתית, וכאשר שמם הטוב מונח על כפות המאזניים, מה הם יעשו בזמנים רגילים?
    ט.פ.

    ReplyDelete
  2. מצאתי את הבלוג שלך היום.
    שילוב המילים
    NYC
    וOCD
    שווה אותי לחלוטין מאחר ואני אובססיבית קשות על ני יורק סיטי. אבל חסר לי קצת מידע. איך הגעת לשם? במה את עוסקת שם? איך בכלל מישהו יכול לגור בניו יורק!? זה נראה לי כמו חלום בלתי אפשרי אלא אם כן לבנאדם יש קרן נאמנות
    or something along those lines.
    בכל מקרה, אשמח לשמוע איך הגעת לגור בניו יורק.
    -יעל

    ReplyDelete