Monday, June 14, 2010

יא אללה, כל היום מחרבנים פה

כעת, בחודש החמישי להריון, דומני כי למרות כל האובססיות, הפרנויות והאמונות התפלות שאפיינו את החודשיים האחרונים, אין מנוס מלהכריז קבל עם ועדה. אכן, אני בהריון, מצב אובססיבי באופן מובהק מעצם היותו רווי בחוסר ודאות ודאגות פוטנציאליות. אמנם, ישנם שבועות ואפילו חודשים ידידותיים ואף מומלצים לאובסס; מרוב בחילה ועייפות, המוח נמצא במצב של טמטום חושים, ריק ממחשבות. אך בזמנים אחרים, וליתר דיוק בשבועות 11-22, בהם מתבצעות רוב הבדיקות החשובות, ההריון, בשילוב עם מה שקרוי מערכת הבריאות האמריקאית, בהחלט משתלט על כל חלקה טובה ודוחק לשוליים אובססיות אחרות, רבות וטובות. מכירות של ראג אנד בואן, דריל קיי, בארני'ז, מה לא הפסדתי. למזלי, לאחרונה התעוררתי מהקומה ברגע האחרון, בדיוק בזמן למכירה השנתית של סטיבן אלן ואודין.





למרות תופעות אלה, ואולי אף בזכותן, בחודשים אלה רשמתי לעצמי מספר נצחונות היסטורים. אכן, חוש הריח שלי בהחלט מפותח גם במצב לא הריוני. דומני כי הוא מפצה על יכולותיי הפגומות בתחום המוטורי והויזואלי. בן זוגי אוהב לומר שכל כניסה שלי למטבח מלווה מבחינתו במסור חשמלי שקשור לי על המצח ככובע מצחיה. אך מאז ההריון, המצב בהחלט הקצין. לא מזמן, במהלך מסיבה, העולם התגמד לפיות צוחנים של אנשים שעימם שוחחתי. "אתה הרחת את הפה שלה??" שאלתי אותו בלחש, נרעשת. "לא, רק את מריחה את זה", הוא ענה, ממשיך לפטפט עם הפה הרקוב. אולם רוב הזמן, סוגיית הריחות מתגלמת בעיקר בשתי אובססיות מרכזיות. האחת, המוכרת לעייפה משכבר הימים, הלוא היא הקומפוסט, ואילו השנייה היא ארגז החול של החתולות, והחרא שבתוכו.


בימים כתיקונם, לקחתי על עצמי את ניקוי ארגז החתולות ואת הטיפול במכונת הקומפוסט, לא מתוך טוב לב יוצא דופן, אלא מתוך תחושת דחיפות. בן זוגי הפך חסין לריח עם השנים. מבחינתו, ניתן להחליף החול לאחת לשבוע ותו לא. אך בניו יורק הארגז עומד בארון ליד דלת הכניסה, לא רחוק משולחן הכתיבה שלי, ומאז המעבר לדירה, הניחוח החל להתגנב לאפי ולעורר את חרוני. למזלי, בחנות החיות המצוינת Whiskers באיסט וילג' המליצו לי על חול משודרג, שבו כל איזור שחתולים משתינים או מחרבנים לתוכו הופך לגוש קל לאיסוף, וכן על סודה לשתייה ריחנית.


יום אחד, באחד השבועות הראשונים להריון, בעודי מנקה את ארגז החול בקצב רצחני - הניחוח מאז ההריון הפך קשה מנשוא - חדרה למוחי מחשבה שעוררה בי גלי צמרמורת. נזכרתי שיש משהו שקשור בחתולים שעשוי לאיים על העובר. רצתי לאינטרנט, מתעלמת מאזהרותיו החוזרות והנשנות של הרופא שלי - "אני מציע לך לא להסתכל ברשת בזמן ההריון, היא מלאה בשקרים ובהפחדות" - והתחלתי לחפש. עיני חשכו. מסתבר שבחרא של חתולים יכול להסתתר טפיל בשם טוקסופלזמה, שאם נדבקים בו בזמן ההריון יכולים לקרות דברים איומים ונוראים. בקושי הצלחתי לחכות עד הלילה, השעה שבה אמי מתעוררת. בשבע בבוקר שעון ישראל הרמתי את החוגה. "אמא, הערתי אותך?" "אני ממילא צריכה להתעורר, מה את מספרת?" שטחתי בפניה את הצרה. "טל, את תדבקי בזה רק אם תמרחי על עצמך חרא על פצע פתוח." גם הפסיכולוג הרגיע אותי. "תראי, עד כמה שאני יודע הסיכויים שתדבקי בזה הם אפסיים, זו מחלה של חתולי רחוב." בכל זאת, לא נרגעתי כמה ימים, ואמי ניגשה לעיין בספריה. מסקנותיה הפעם היו פחות חד משמעיות, והיא יעצה להטיל על בן זוגי את מלאכת איסוף החרא. מאוחר יותר, המורה לפילטיס והרופא יעצו לי אף הם להתרחק מארגז החול.






ימים אחדים לאחר מכן, חזרה על עצמה אותה האובססיה, רק הפעם סבבה סביב מכונת הקומפוסט הזכורה לטובה. לאחרונה המכונה החלה לקרוס, ולאחר הטלת הזבל לתוכה השתרר בבית ניחוח של מזבלה. מאז ההריון, בן זוגי ניסה להקל עלי בצורות שונות. הוא העלים עין במשך שבוע שבמהלכו מלאתי את הבית במעין תכשיר שמילא את הבית בריח "לימון" של שירותים ציבוריים. רכשנו ביחד סוגים שונים של קטורת ב-Dual Speciality, הסופר ההודי המצוין ברחוב שש והשדרה הראשונה. הסטטוס קוו העדין החזיק מעמד עד שיום אחד, הותקפתי על ידי מחשבה אובססיבית נוספת. מה עם כל החיידקים הרוחשים בתוך הזבל שאני מטילה לקומפוסט? האם אינם מסכנים את העובר? "למה את מתעסקת בזה בכלל?" פיהקה אמי מבעד לאפרכסת, "הרי זה שגעון שלו. שהוא יטפל בזה". באותו הערב, מונעת על ידי קוקטייל חריף של זעם והורמונים - קריזות ועצבים גבוהים אף הן סימפטום הריוני שכיח - הודעתי לבן זוגי שהוא יטפל במכונה ובחול מעתה והלאה. "ורק שתדע, אני לא רואה את עצמי מתעסקת בזה כשהילדה תיוולד. יש גבול. אם אתה רוצה, נעבור לגור ליד קומופוסט קהילתי".


לאט לאט, הפך עולמי צר כעולם החול והקומפוסט. במהלך היום, מצאתי את עצמי מהלכת בבית ומסננת לעצמי, "יא אללה, כל היום מחרבנים פה". מדי ערב, בעודו חוזר מותש מהעבודה, התייצבתי כרס"ר ליד ארגז החול והכרזתי בנוקשות באוזני בן זוגי על מסדר. הדבר הפך לדיבוק. לזכותי יאמר שבימים הראשונים לטירונות, בן זוגי עוד לא הפנים את רוע הגזרה, ונזקק לתזכורת. לעתים היה מתמרד ודוחה את המשימה ביום יומיים. אז, ניחוח בלתי נסבל התפשט בבית. יום אחד התפרץ, "אני לא יכול יותר עם המשטר הזה, מה יהיה כשיהיו ילדים, וחיתולים?? את לא תרפי. יהיו ארבעה נושאים שירוצו כל הזמן בלופ!!!" "אתה לא זוכר לבד, אני תמיד צריכה להזכיר לך", מלמלתי. אבל עד כמה שהריחות הטריפו את דעתי, ידעתי שיש צדק בדבריו. אכן, גם לטובתי כדאי שארפה מהעיסוק בריחות לטובת עיסוקים אחרים. החלטתי לא לדבר על הקומפוסט במשך מספר ימים, אף על פי שבמכונה החלה להתפתח סתימה קטלנית.


סבלתי בשקט במשך אותם ימים, מציתה קטורות בשלשות. הרחתי אדי צחנה, אך כבר לא ידעתי אם הם פרי דמיוני. ערב אחד, נכנסתי למטבח ומלמלתי לעצמי, "יש כאן ריח מסריח, מה קורה כאן?" בן זוגי בדיוק נכנס למטבח, אך נכונה לי הפתעה. "כן זה הקומפוסט, משהו לא בסדר". "גם אתה מריח???" נשמתי לרווחה. "כן, המכונה התקלקלה, אכלנו אותה".


היה זה היום המאושר בחיי. סוף סוף הגיע הרגע המיוחל, שבו אוכל לשוב ולבצע את אותה הפעולה הפשוטה אך האהובה כל כך - הורדת שקית זבל לפח. סוף סוף אפשר יהיה לנשום בבית. המכונה מתה. אך בעודי חוגגת על שקיות זבל, נכמרו לפתע רחמיי על בן זוגי. כשראיתי את פניו העגומות למראה השקיות המושלכות לפח, מצאתי את עצמי מבטיחה לבדוק אם יש מקומות שמקבלים זבל לקומפוסט שכונתי.


הסתבר שבשוק האיכרים של יוניון סקוור יש דוכן שמקבל זבל טרי. הבטחתי לבן זוגי לבדוק את הסוגייה. מה אכפת לי, אקח את פומה הכלב לטיול, אקנה איזו עגבניה אורגנית ב-7 דולר, אבדוק בהזדמנות אם יש מציאות בכולבו פיילינ'ס בייסמנט. יש דברים גרועים מאלה. המציאות עלתה על כל דמיון. בין דוכני הסחורה - הגיעה עונת האפונה המתוקה והדובדבנים - מצאתי דוכן עם מספר פחי אשפה המיועדים לקומפוסט. אשה גזוזת שיער בעלת מראה קשוח דיווחה כי הם נמצאים שם ארבעה ימים בשבוע. הראיתי לה את השקית. "מה אני אמורה לעשות עם זה?" שאלתי בחשש. רק שלא תכריח אותי לפתוח את השקית. היא לקחה את השקית ורוקנה אותה לפח, מסבירה לי את הנהלים. ומאז, פעמיים-שלוש בשבוע, אני יוצאת לטיול עם פומה, עושה כאילו אני שם בפעם הראשונה, זורקת עליה את שקית הזבל, וממשיכה בדרכי, שמחה וטובת לב.
















6 comments:

  1. גורגיוס!!!
    הפלאת לכתוב, צחוקיי העירו את השכנים בכל הסביבה, והכל בגללך,
    ישרי כוח
    T.P.

    ReplyDelete
  2. איזה גדולה. יוצא מהכלל ומצחיק בטרוף

    ReplyDelete
  3. מזל טוב על ההריון, מהקוראת האובססיבית והאנונימית הנוספת

    ReplyDelete
  4. After looking at a handful of the blog articles on your web site, I seriously appreciate your way of writing a blog. I added it to my bookmark website list and will be checking back in the near future. Please visit my web site as well and let me know how you feel.
    Buy Best Bully sticks

    ReplyDelete