ילדים, תזונה וחיטה

"אז אתה רוצה לבוא היום בערב?" שאלתי את בן זוגי על פגישת ההורים במשפחתון, הראשונה שנקרתה בדרכינו, בחשש שמא ישיב בחיוב. השנה בתנו בת השנתיים הולכת לגן בפעם הראשונה, וחששתי פן יבוא נרגן לפגישה ויעלה רעיונות שונים ומשונים מנבכי מוחו הקודח. לא מספיק שלבתי רגישויות רבות לאוכל, שבהן אצטרך לדון ארוכות עם הגננת? פחדתי שמא ידרוש מזון על טהרת האורגני והקמת קומפוסט בחצר, בין היתר. ידעתי שאין סיכוי שיכניסו בגן הקטן שינויים כה מרחיקי לכת, וחששתי שהדיונים בסוגיות אלה ילבו את עצבי, ואת עצבי הגננת, שמאוד מצאה חן בעיני. ברגע האחרון הוא הודיע לי שברצונו לבוא. נו, היית צריך להגיד לי קודם, הייתי מוצאת בייביסיטר, הודעתי לו, ומהרתי לצאת לדרך. 

הגננת ביקשה מכל הורה להציג את עצמו ולומר שני דברים על הילד או הילדה שלו. לרגע נבהלתי - מה אומר על עצמי? במיוחד לאחר שנתיים ללא עבודה מסודרת. ומה כדאי להגיד על בתי? מה יהיה אם אסמיק? הרגעתי את עצמי די מהר, וטפחתי לעצמי על השכם. אולי הטיפול הפסיכולוגי רב השנים בכל זאת עוזר?  סיפרתי בקצרה שבתי נכנסת למשפחתון לאחר שנתיים איתי בבית, ודילגתי על החלק של לספר על עצמי. במהרה החלה להתגלגל שיחה רבת משתתפים - שני זוגות, אמא שבאה בלי האבא, הגננת והעוזרת שלה, שבנה אף הוא יצטרף למשפחתון. לפתע לטשה אלי הגננת את עיניה. אוף, חשבתי שהיא כבר תעבור לאמא הבאה. נו, אז תספרי לנו. "מה, מה אני עושה?" קטעתי אותה באגרסיביות מתוחה. לא, לא, היא אמרה בתימהון, תספרי לנו שני דברים על הבת שלך. סיפרתי שהיא אוהבת מוסיקה, במיוחד אופרה, וחיות, והסבב המשיך.

במהרה התברר שכל הילדים אוהבים מוסיקה. ההורים הפליגו בשבחי ילדיהם, והתחלתי להביט בקוצר רוח לשעון. "הרגשנו שהיא מאוד חברותית ומחפשת אינטראקציות, ולכן החלטנו לשלוח אותה לגן", סיפרה אחת האמהות על תינוקתה בת החצי שנה. "אני מאוד חוששת מהפרידה, נוכל להגיע שנינו בשבוע הראשון?" אמרה זו שישבה לידי. הרגשתי שסבלנותי עומדת להתפקע, והתחלתי להצטער שבן זוגי לא הגיע איתי.  

בואו נעבור על הארוחות, עברה הגננת לנושא הבא. כשמשהו לא יסתדר תגידי לי, היא אמרה לי, אפרופו האלרגיות. יא אללה, למה היא מעלה את זה עכשיו? כולם הסתכלו עלי. לבת שלי יש פשוט קצת רגישויות לאוכל, הסברתי באגביות. וואו, איזה קשה, אמרה אחת האימהות באמפתיה. לללאא, הפטרתי. מה היא דוחפת את האף? נראה לי שכדאי שנדבר על זה אחר כך רק שתינו, יריתי לגננת, זה לא קשור לפורום הזה. סבבה, היא ענתה, קולטת את עצביי הרוטטים. 

כמה הורים הציעו לתת לילדים לחם מחיטה מלאה, המשיכה הגננת, מביטה בין היתר עלי. בשיחות המקדימות עימה הצעתי שהלחם והפסטה לא יהיו מלחם לבן. האמא שישבה לידי קבעה: "לחם מלא לא בריא להם". "מממממי אממממממר" סובבתי את ראשי לעברה בזעם.  "אני ביררתי" היא צייצה בשלווה. "אני אשאל את אבא שלי, הוא רופא ילדים," הציע אחד האבות בטון סמכותי. מה הקשר לרופא בכלל, חשבתי לעצמי, אבל מצאתי את עצמי אומרת, "אמא שלי רופאת ילדים, והיא מעולם לא אמרה לי משהו כזה". בת זוגו של הרופא, שתמכה ברעיון הלחם המלא, הציעה שבנה יביא עימו לגן את לחם השיפון מהבית. אבל כשהגננת התנגדה שלכל ילד יהיה לחם אחר, היא חזרה בה. "את יודעת מה", היא אמרה, "אני אשחרר את זה ובבית הוא יקבל את השיפון." "אולי נחפש בגוגל מה אומרים על זה", הציע אחד האבות, פרסומאי במקצועו. כעבור שנייה הוא העלה פיסת מידע והקריא אותה ברוב חשיבות: "קיבת הילדים היא רגישה ואינה יכולה לעכל לחם מלא". אוקיי, זינקה הגננת כמוצאת שלל, אז נשחרר את זה. מה היא גם קופצת עם הלשחרר את זה? עצביי איימו להתפוצץ אבל החלטתי לעזוב את המלחמה הזאת בינתיים עד שאפתור את עניין האלרגיות. בסתר לבי הבנתי גם את מניעיה של הגננת, שבוודאי היו לה עניינים חשובים יותר לעסוק בהם מאשר בסוג הלחם שילדי הגן יאכלו. ואולי בכלל הצייצנית יודעת משהו שאני לא על ילדים, תזונה, וחיטה?

בחזרה בבית, חיכיתי בקוצר רוח לספר לבן זוגי את חוויותיי. חשבתי בתערובת של פליאה, יאוש ותקווה על כך שכשהוא לא באיזור, אני תופסת באופן טבעי את עמדותיו, אותן עמדות אשר נגדן אני מטיפה לו בשצף קצץ כאשר אנו ביחד. בן זוגי נד בראשו בהבנה למשמע חוויותיי. תוך כדי שיטוט בגוגל, הוא הסביר שחיטה, מלאה או לא מלאה, אינה גרגיר בריא במיוחד, זאת בניגוד לשיפון, קינואה, כוסמין וכיוצא בזה. לא חשבתי בכלל על ההבדלים בין הגרגירים השונים, הודיתי. תסבירי את זה לגננת, הוא אמר לי, אני שולח לך כמה לינקים. תשלח לה אתה לינקים. בוא נפתור קודם את עניין האלרגיות, הצלחתי לענות, סרוחה על הספה. מה הקשר? הוא התחיל להקשות,  זה שני עניינים שונים. לחם לבן הוא כמו סוכר, אני לא מוכן שיתנו לה את זה שם. זה משמין את הילדים, זה אוביס, הוא התחיל להתעצבן. זה ממש לא בסדר מצידך.

Marko, el bambino!

בעודי מפטפטת כמוצאת שלל רב עם אמא פורטוגזית שזכיתי להכיר לאחרונה בחדר המשחקים השכונתי, החלו בתי וביתה של הפורטוגזית לשחק באותו סוס נדנדה. עוד לפני שהספיקו הבנות לפתח משא ומתן בנושא, הגיח לפתע ילד מבוגר יותר בצבע מעורב, הדף את הבנות לצדדים ותפס בעלות על הסוס. מאחוריו הופיעה בצעדים נמרצים אישה לבנה, שצעקה על הילד לרדת מהסוס: "אפולוג'ייז טו דיז גירלס רייט נאו. איף יו וונט, ווי וויל גו הום." הילד דווקא נראה רגוע למדי. הוא התמהמה, סרב להתנצל, ובמהרה נשלף באגרסיביות מהאיזור על ידי הלבנה.

פצחתי בסדרת גלגולי עיניים וכיווצי גבות מוחצנים לעבר גבה של האישה הכעוסה המתרחקת עם הילד המיילל בזרועותיה. הפורטוגזית גם גחכה, אבל ציינה ברוב משמעות: "יו הב טו טיץ' דם האו טו ביהייב". הילד הזה תמיד עושה בעיות, היא ספרה לי כיודעת דבר. הוא תמיד מגיע עם האישה הזו בשעות האלה. השעה היתה מאוחרת, שעה שבה המטפלות כבר היו בדרכן חזרה הביתה מהעבודה. "אולי הוא מאומץ"? הפלתי את הפצצה לאוויר, נזכרת באזהרותיה של הבייביסיטר שלי בדבר ילדים אגרסיביים המסתובבים בחדר המשחקים. "יו האב טו בי קרפול אנד סטיי אווי פרום דיז קידז. דיי אר יוג'ואלי אדופטד". שלחתי מבטים נפחדים לעבר האם המאמצת. זו ישבה בשילוב ידיים בנפרד מבנה, שישב לא רחוק ממנה ב"טיים אאוט", המקבילה האמריקאית של לעמוד בפינה הישראלי, כפי שהסבירה לי הפורטוגזית. זו סיפרה לי שאחיינה תמיד עושה חיים דווקא בזמן ה"טיים אאוט".

כשהתחלתי ללכת לחדר המשחקים כמה חודשים קודם לכן, שמתי לב לתופעה ששלטה בו ללא עוררין. בכל פעם שילד ניסה לגעת בילד אחר, או חטף ממנו צעצוע, זינקה מיד אמו של הילד הסורר וגערה בו תוך שימוש בשני מונחים: gentle ו-share. מלבד אמא איטלקית לשני ילדים מופרעים למראה, כל ההורים, מהגרים ואמריקאים מבטן ומלידה, התנהגו כך, אפילו הפורטוגזית, שעשתה עלי רושם חתרני יותר כשסיפרה שהיא בעלת הבר האירי בסיינט מרקס.

לנגד עיני עמדו שתי פרשנויות להתנהגות ההורים: האם הפחד האובססיבי האמריקאי מתביעות הוא שגורם להורים להתערב? או שמא מדובר בשיטה חינוכית, שאחת מתוצאותיה הוא הנימוס האמריקאי והכבוד למרחב הפרטי של הזולת? הרי לעומתינו הישראלים, האמריקאים ניחנו באיפוק מפורסם; הם לא נדחפים בתורות, הם לא שואלים שאלות אישיות. אולי המעלות הללו נעוצות בחינוך הקפדני הזה, שניתן מגיל צעיר?

כיצד עלי לנהוג עם בתי החברותית בת השנה, שאלתי את עצמי, שרק מתחילה לגלות את העולם ורחוקה מלהבין את הקונספט שלי או שלך? המחשבה להורות לה באנגלית share ,share, עוררה בי חלחלה, בראש ובראשונה ממניעים סגנוניים. הבטחתי לעצמי לבדוק את הסוגייה בספרות המקצועית ולהתייעץ עם אמי למודת הנסיון שעתידה היתה לבקר בעיר בקרוב.

בינתיים מצאתי עצמי נסחפת ללא משים אחר עדר האמהות האמריקאיות. בכל פעם שבתי הקטנה שלחה ידה לצעצוע של ילד אחר, הערתי לה בנימה חינוכית, "לא לקחת צעצועים של ילדים אחרים." כשהתקרבה למשש ילדים פיניתי אותה למקום אחר. כשתגדל בתי, חשבתי לעצמי בגאווה, אוכל להתגאות בגינוניה המעודנים. "תראי, היא בכל זאת לא גדלה בארץ", ראיתי את עצמי בעיני רוחי מציינת בפני אמא ישראלית מזדמנת, המציינת לשבח את הליכותיה של בתי.

כשהגיעה אמי, הצגתי בפניה את התופעה בחדר המשחקים. בתי בדיוק נעמדה ליד סולם של מגלשה שילד אסייתי מבוגר יותר ניסה לעלות עליו. המטפלת שלו, אסייתית אף היא, הורתה לו מרחוק. "תיזהר, זו תינוקת שם. ג'נטל, ג'נטל וויד דה בייבי." "אל תתערבי," פסקה אמי חד משמעית, "תני לה להסתדר לבד. זו מלחמת קיום. מה יהיה אחר כך בגן?" אחרי כמה דקות, הילד פרש מן המקום. "את רואה, היא ניצחה", צהלה אימי. שלחתי מבט נבוך לעבר המטפלת. למראה מבוכתי, אמי הציעה לקרוא לילד ולהציע לו לעמוד לצד בתי. אצתי למשימה, כמהה לפייס את המטפלת היפנית.

למרות המבוכה, הרגשתי שעמדתה של אמי נכונה יותר. איזה טמטום, ללמד תינוקות על אודות שיתוף ועדינות, בזמן שהם עדיין לומדים צעצוע מהו. נהניתי לגחך על האמהות לתינוקות הזוחלים שהזדהו עם השיטה, ולנסות להמיר אמהות טריות. "זה בסדר", לחשתי להן בסמכותיות,"הוא יכול לגעת בה."

שיטתה של אמי גם איפשרה נקמה בילדים הגדולים, בני השלוש ומעלה, שמרובם סלדתי. רוב רובם של הילדים התנהגו בדיוק הפוך מהמצופה. הם סרבו לשחק עם בתי וסילקו אותה מעליהם, לעתים תוך כדי בעיטה חשאית. אחד מהם משך לה בסתר בחולצה, ואחר ניסה להכות אותה במקל בראש. כעת, שלחתי את בתי לעברם, צופה בהנאה בהוריהם גוערים בהם. "מרקו, אל במבינו", צעק אב איטלקי לעברו בנו המעצבן, וזה מהר לפנות את הסוס.

גיליתי ששיטתה של אמי גם מאפשרת נקמה בהורים חמוצים במיוחד. בביקור האחרון אצל הרופא שיחקה בתי בחדר ההמתנה עם ילדה אסייתית כת כשנתיים. אמה, שישבה ליד המטפלת, השגיחה מהצד. כאשר הושיטה בתי את כף ידה לעבר כף ידה של האסייתית, היא הזדעקה: no touching! היא כאן לקבל חיסון?? שאלתי מיד, פוחדת שמא הילדה תדביק את בתי במחלה חשוכת מרפא. כן, ענתה האסייתית באנטיפטיות. נשמתי לרווחה. גם הבת שלי לא חולה, הודעתי, היא גם כאן לחיסון. האם לא ענתה, ונראתה עדיין מוטרדת. כששתי הבנות ניגשו לעגלה ריקה של תינוק בן יומו ומשכו בשמיכה, האסייתית לא יכלה יותר. היא הורתה למטפלת לקחת את הדברים ולחכות בחדר פנימי. "זו שמיכה של ניו בורן. לא נוגעים בזה!"

בייביסיטר לבייביסיטר

למה בעצם לא לחפש בחורה ישראלית? שאלה אותי דודתי כשסיפרתי לה שהתחלתי לחפש בייביסיטר במשרה חלקית לבתי. אההה, לא חשבתי על זה. בעיני רוחי ראיתי את בתי, כסקרלט אוהרה, מסתודדת עם אומנת שחורה עבת כרס הרוכסת את שמלתה, או לחילופין עם ספרדיה משולחת רסן עם ררר מתגלגת. גם אינדיאנית שתקלע לה צמות הבאתי בחשבון. אם אנחנו כבר בניו יורק, אמרתי לבן זוגי, למה לא לנצל את זה?

אבל הערתה של דודתי הציתה בי את הספק. אולי באמת כדאי ללכת על מישהי ישראלית? המשימה המפרכת לאתר את הבייביסיטר המושלמת בטח קלה לאין ערוך בעברית. אף על פי שזכרונותיי מהתקופה הקצרה שאני עצמי עבדתי כבייביסיטר בניו יורק לפני 20 שנה לא עודדו אותי - שרוכה על ספה דהויה עם ילד מסכן אי שם במידטאון תוך בהייה אפטית ב"מאסק" עם ג'ים קרי, התפטרות ממשרת נני מלאה עוד בטרם התחלתי בתואנה ש"אני חוזרת לארץ" - החלטתי ללכת בכל זאת על האופציה הזו. הרי יספיקו כמה מילים בשביל להבין עם מי יש לי עסק.

מצאתי שלושה טלפונים דרך Imaleuza, אתר שהמליצו לי לחפש דרכו את הישראליות. המועמדת הראשונה ששוחחתי עימה החלה לראיין אותי בתוקפנות עוד בטרם הצלחתי להשחיל מילה. "לכמה שעות בדיוק את צריכה אותי", היא נהמה עם תחילת השיחה. "אההה, אולי תספרי לי קודם על עצמך". בין סבבה אחד למשנהו, התברר שהיא במקור מתחום ה"ריטייל". הבחורה השנייה, אמא לתינוק שהגיע הזמן לשים אותו ב"דיי קר"', אף היא דרשה לדעת לפני הכול מהו בדיוק היקף המשרה, "כדי שנדע אם יש בכלל על מה לדבר." אחר כך המשיכה להשתלט על השיחה ועוררה בי רגשות אשם: "אני מבינה שהתינוקת שלך ממש קטנטונת, רק בת 3 חודשים". ואילו השלישית, נוכלת ערמומית עם פרצוף תמים ואינטיליגנטי, שעשתה הרושם הטוב ביותר ואף עברה שלב לראיון, הודיעה לי ש"הויזה נגמרה לה והיא חייבת לשוב לארץ".

ואז החלטתי: אני עם הסבבה גמרתי. מה שאני צריכה זו שמרטפית תוצרת חוץ, שלא תשאל אותי שום שאלה, שתשמור על דיסטנס, אולי גם תצדיע, שלא תשתמש במילות סלנג ובעיקר לא במילה סבבה. בכל מה שקשור לבתי אני לא רוצה סבבה, אלא יס מאם.

החלטתי לפרסם מודעה בסיטר סיטי, כפי שהמליצה לי ג', מדריכת הפילטיס הנערצת עלי. אף על פי שהרעיון עורר בי חררה, מסתבר שזו דרך שנהוגה כאן. עם פרסום המודעה קיבלתי 90 פניות מבחורות עם שמות כגון שחרזאד, רנג'יטה וקריציה. התחלתי למיין את הפניות. במהרה, מצאתי עצמי ברגרסיה לימי בהם עמלתי על תרגומים קלוקלים ובדיקת עבודות של סטודנטים שנה א' בחוג לספרות. כאן לא שמים פסיק! מרקרתי, מוחקת רווחים מיותרים, מאריכה מקפים קצרים. ניסוח עילג! ייסרתי את עצמי על כך שלא הצבתי כדרישה תואר שני, וכעבור חמש שעות של שכתוב נמרץ הטלתי על בן זוגי את מלאכת המיון.

תוך עשר דקות הוא הציג בפני 10 נבחרות, כשהקרטריון שהוביל אותו היה אלה שעשו לעצמן בקגראונד צ'ק, בדיקה שמוכיחה שאין להן עבר פלילי ושהן מי שהן טוענות שהן. פסלתי על הסף מספר מועמדות שענו לי בקול מנומנם ב-8 בבוקר ולא זכרו בעל פה את אופי המשרה - הרי סטלניות אני לא צריכה אצלי בבית - ונשארתי עם שלוש.

המועמדת האמריקאית עשתה רושם מצוין על הנייר. לא היו אצלה רווחים מיותרים, ומשפטים התחילו באות גדולה, אף על פי שלא היתה לה השכלה גבוהה. בעברה היא עבדה כמורה לריקוד של ילדים והיתה בעלת חנות ממתקים. בנוסף לכל היא היתה בת 38, ועשתה קורס עזרה ראשונה. לעומת הישראליות, ונסה - כך קראו לה - לא העזה לשאול אותי אף שאלה בטלפון. היא רק סיפרה על עצמה וענתה על שאלות. זו בחורה כלבבי, אמרתי לעצמי, וזימנתי אותה לראיון.

אהבתי מייד את האווירה החנפנית שהביאה עימה. אני מאוד אוהבת חיות, היא אמרה איך שנכנסה, למראה פופאי הכלב ושתי החתולות. אחר כך היא אמרה מספיק פעמים כמה בתי יפה, והפצירה בי לתת לה להחזיק אותה. אבל עדיין התלבטתי. לא הרגשתי נוח עם הצחוק הקולני שלה - איי אם ורי לאוד, היא צחקה כשבן זוגי אמר שהוא שומע את השיחה מהמטבח - והרוח האמריקאית הקרתנית שנשבה ממנה. היא הזכירה לי את הקהל שמגיע לניו יורק בשביל לשבת בצילומים של הלייט שואו. "מישיגין, בורן אנד רייזד", היא דיווחה כששאלתי מאיפה היא באה.

לא ידעתי אם לזמן את הטורקיה. לא ראיתי את היתרונות שבהוראת השפה הטורקית לבתי, וגונבו לאוזניי שמועות שלטורקים יש מבטא בלתי חדיר באנגלית. אבל בסופו של חשבון היא זומנה, שכן היתה משכילה יותר מהאחרות - תלמידת תואר שני לחינוך מיוחד והתפתחות ילדים. לקח כמה דקות טובות להתגבר על המראה המבהיל שלה - היא הבחורה הכי מכוערת שראיתי בחיים שלי, אמר בן זוגי. דווקא המבטא היה סביר, והיא אפילו החמיאה לנו שהיא בוחרת מעבידים מאוד בקפידה. אבל כשהיא התחילה לצעוק כשסיפרנו על חופשה עתידית - יו האב טו אנדרסטד, איי ניד מיי אוורז - קיבלנו רגליים קרות.

הארגנטינאית עשתה הרושם הטוב ביותר. אמנם, היא חתמה כל משפט בשלוש נקודות באופן תמוה, אבל היא נראתה שפויה, לא כמו האחרות שהפגינו טרוף קל. בראיון התגלתה כביישנית, שקטה, בעלת הופעה נאה ומסודרת. אמנם, היא לא הסתמנה כאשת שיחה מעניינת מדי - "וואו, זה מרק גזר? לא ידעתי שעושים מרק מגזר" - אבל דמיינתי כֿבר בכליון עיניים את בתי מרביצה את האולה.

כשהתלבטתי בין השלוש באוזניי אמי, סגרנו שת', האמזונה הדרום אמריקאית בעלת החוש השישי שמנקה לנו את הבית, תוריד את ההחלטה. "ת' יודעת בדיוק מה טוב לכן", פסקה אמי. מבושמת מהמחשבה שת' תחליט בשבילי, זימנתי את הארגנטינאית ביום שבו ת' היתה אצלנו, ולשמחתי זו מיד שתפה פעולה. "כן, פעם עבדתי אצל משהי שהבייביסיטר שלה צרחה על הילדים שלה כשלא היתה בבית. כבר בפעם הראשונה שראיתי את הבייביסיטר היתה לי הרגשה מוזרה". סגרנו שארד למטה כדי שת' תוכל להתרשם נכונה. ניצלתי תנומה של בתי, ויצאתי ֿלסיבוב. "היא לא זזה כל הזמן הזה מהמיטה", התרשמה ת' מאוחר יותר. "עשית החלטה נכונה".

בפעמים הראשונות שהיתי במחיצתה, יורה הוראות והסברים מדוקדקים, חוטפת ממנה את בתי מדי פעם כדי לתקן אותה. את ממציאה קונספט חדש, עושה בייביסיטר לבייביסיטר, הטיף לי אחי במהלך ביקור בעיר, כששתינו קפה ב-Eataly. אבל ההתלמדות התחילה ברגל ימין. מצא חן בעיני שהיא עומדת עם ידים שלובות מאחורי גבה, סימן לכבוד. היא גם כתבה דוחות קצרים, עם דיווחים מדויקים על כל פעולה: nap time, changing diaper, וכדומה.

בתום שבוע עבודה עימה, החלטתי שמצאתי מציאה. אמנם, חוסר הכימיה ביננו בהחלט היה טוטאלי, והשיחות הקצרות שהצלחנו לנהל הפילו עלי תרדמה. והיא גם לא צלצלה אחרי שעות העבודה כדי לברר בתום יום של עצירות אם לבתי היתה בסופו של דבר יציאה. אבל גם זה יגיע, הבטיח לי בן זוגי.

בסוף השבוע קיבלתי ממנה הודעה. היי טל, הציעו לי עבודה במשרה מלאה. אני מתחילה התלמדות בשבוע הבא. הפעם המשפט הסתיים בנקודה.

יא אללה, כל היום מחרבנים פה

כעת, בחודש החמישי להריון, דומני כי למרות כל האובססיות, הפרנויות והאמונות התפלות שאפיינו את החודשיים האחרונים, אין מנוס מלהכריז קבל עם ועדה. אכן, אני בהריון, מצב אובססיבי באופן מובהק מעצם היותו רווי בחוסר ודאות ודאגות פוטנציאליות. אמנם, ישנם שבועות ואפילו חודשים ידידותיים ואף מומלצים לאובסס; מרוב בחילה ועייפות, המוח נמצא במצב של טמטום חושים, ריק ממחשבות. אך בזמנים אחרים, וליתר דיוק בשבועות 11-22, בהם מתבצעות רוב הבדיקות החשובות, ההריון, בשילוב עם מה שקרוי מערכת הבריאות האמריקאית, בהחלט משתלט על כל חלקה טובה ודוחק לשוליים אובססיות אחרות, רבות וטובות. מכירות של ראג אנד בואן, דריל קיי, בארני'ז, מה לא הפסדתי. למזלי, לאחרונה התעוררתי מהקומה ברגע האחרון, בדיוק בזמן למכירה השנתית של סטיבן אלן ואודין.

למרות תופעות אלה, ואולי אף בזכותן, בחודשים אלה רשמתי לעצמי מספר נצחונות היסטורים. אכן, חוש הריח שלי בהחלט מפותח גם במצב לא הריוני. דומני כי הוא מפצה על יכולותיי הפגומות בתחום המוטורי והויזואלי. בן זוגי אוהב לומר שכל כניסה שלי למטבח מלווה מבחינתו במסור חשמלי שקשור לי על המצח ככובע מצחיה. אך מאז ההריון, המצב בהחלט הקצין. לא מזמן, במהלך מסיבה, העולם התגמד לפיות צוחנים של אנשים שעימם שוחחתי. "אתה הרחת את הפה שלה??" שאלתי אותו בלחש, נרעשת. "לא, רק את מריחה את זה", הוא ענה, ממשיך לפטפט עם הפה הרקוב. אולם רוב הזמן, סוגיית הריחות מתגלמת בעיקר בשתי אובססיות מרכזיות. האחת, המוכרת לעייפה משכבר הימים, הלוא היא הקומפוסט, ואילו השנייה היא ארגז החול של החתולות, והחרא שבתוכו.

בימים כתיקונם, לקחתי על עצמי את ניקוי ארגז החתולות ואת הטיפול במכונת הקומפוסט, לא מתוך טוב לב יוצא דופן, אלא מתוך תחושת דחיפות. בן זוגי הפך חסין לריח עם השנים. מבחינתו, ניתן להחליף החול לאחת לשבוע ותו לא. אך בניו יורק הארגז עומד בארון ליד דלת הכניסה, לא רחוק משולחן הכתיבה שלי, ומאז המעבר לדירה, הניחוח החל להתגנב לאפי ולעורר את חרוני. למזלי, בחנות החיות המצוינת Whiskers באיסט וילג' המליצו לי על חול משודרג, שבו כל איזור שחתולים משתינים או מחרבנים לתוכו הופך לגוש קל לאיסוף, וכן על סודה לשתייה ריחנית.

יום אחד, באחד השבועות הראשונים להריון, בעודי מנקה את ארגז החול בקצב רצחני - הניחוח מאז ההריון הפך קשה מנשוא - חדרה למוחי מחשבה שעוררה בי גלי צמרמורת. נזכרתי שיש משהו שקשור בחתולים שעשוי לאיים על העובר. רצתי לאינטרנט, מתעלמת מאזהרותיו החוזרות והנשנות של הרופא שלי - "אני מציע לך לא להסתכל ברשת בזמן ההריון, היא מלאה בשקרים ובהפחדות" - והתחלתי לחפש. עיני חשכו. מסתבר שבחרא של חתולים יכול להסתתר טפיל בשם טוקסופלזמה, שאם נדבקים בו בזמן ההריון יכולים לקרות דברים איומים ונוראים. בקושי הצלחתי לחכות עד הלילה, השעה שבה אמי מתעוררת. בשבע בבוקר שעון ישראל הרמתי את החוגה. "אמא, הערתי אותך?" "אני ממילא צריכה להתעורר, מה את מספרת?" שטחתי בפניה את הצרה. "טל, את תדבקי בזה רק אם תמרחי על עצמך חרא על פצע פתוח." גם הפסיכולוג הרגיע אותי. "תראי, עד כמה שאני יודע הסיכויים שתדבקי בזה הם אפסיים, זו מחלה של חתולי רחוב." בכל זאת, לא נרגעתי כמה ימים, ואמי ניגשה לעיין בספריה. מסקנותיה הפעם היו פחות חד משמעיות, והיא יעצה להטיל על בן זוגי את מלאכת איסוף החרא. מאוחר יותר, המורה לפילטיס והרופא יעצו לי אף הם להתרחק מארגז החול.

ימים אחדים לאחר מכן, חזרה על עצמה אותה האובססיה, רק הפעם סבבה סביב מכונת הקומפוסט הזכורה לטובה. לאחרונה המכונה החלה לקרוס, ולאחר הטלת הזבל לתוכה השתרר בבית ניחוח של מזבלה. מאז ההריון, בן זוגי ניסה להקל עלי בצורות שונות. הוא העלים עין במשך שבוע שבמהלכו מלאתי את הבית במעין תכשיר שמילא את הבית בריח "לימון" של שירותים ציבוריים. רכשנו ביחד סוגים שונים של קטורת ב-Dual Speciality, הסופר ההודי המצוין ברחוב שש והשדרה הראשונה. הסטטוס קוו העדין החזיק מעמד עד שיום אחד, הותקפתי על ידי מחשבה אובססיבית נוספת. מה עם כל החיידקים הרוחשים בתוך הזבל שאני מטילה לקומפוסט? האם אינם מסכנים את העובר? "למה את מתעסקת בזה בכלל?" פיהקה אמי מבעד לאפרכסת, "הרי זה שגעון שלו. שהוא יטפל בזה". באותו הערב, מונעת על ידי קוקטייל חריף של זעם והורמונים - קריזות ועצבים גבוהים אף הן סימפטום הריוני שכיח - הודעתי לבן זוגי שהוא יטפל במכונה ובחול מעתה והלאה. "ורק שתדע, אני לא רואה את עצמי מתעסקת בזה כשהילדה תיוולד. יש גבול. אם אתה רוצה, נעבור לגור ליד קומופוסט קהילתי".

לאט לאט, הפך עולמי צר כעולם החול והקומפוסט. במהלך היום, מצאתי את עצמי מהלכת בבית ומסננת לעצמי, "יא אללה, כל היום מחרבנים פה". מדי ערב, בעודו חוזר מותש מהעבודה, התייצבתי כרס"ר ליד ארגז החול והכרזתי בנוקשות באוזני בן זוגי על מסדר. הדבר הפך לדיבוק. לזכותי יאמר שבימים הראשונים לטירונות, בן זוגי עוד לא הפנים את רוע הגזרה, ונזקק לתזכורת. לעתים היה מתמרד ודוחה את המשימה ביום יומיים. אז, ניחוח בלתי נסבל התפשט בבית. יום אחד התפרץ, "אני לא יכול יותר עם המשטר הזה, מה יהיה כשיהיו ילדים, וחיתולים?? את לא תרפי. יהיו ארבעה נושאים שירוצו כל הזמן בלופ!!!" "אתה לא זוכר לבד, אני תמיד צריכה להזכיר לך", מלמלתי. אבל עד כמה שהריחות הטריפו את דעתי, ידעתי שיש צדק בדבריו. אכן, גם לטובתי כדאי שארפה מהעיסוק בריחות לטובת עיסוקים אחרים. החלטתי לא לדבר על הקומפוסט במשך מספר ימים, אף על פי שבמכונה החלה להתפתח סתימה קטלנית.

סבלתי בשקט במשך אותם ימים, מציתה קטורות בשלשות. הרחתי אדי צחנה, אך כבר לא ידעתי אם הם פרי דמיוני. ערב אחד, נכנסתי למטבח ומלמלתי לעצמי, "יש כאן ריח מסריח, מה קורה כאן?" בן זוגי בדיוק נכנס למטבח, אך נכונה לי הפתעה. "כן זה הקומפוסט, משהו לא בסדר". "גם אתה מריח???" נשמתי לרווחה. "כן, המכונה התקלקלה, אכלנו אותה".

היה זה היום המאושר בחיי. סוף סוף הגיע הרגע המיוחל, שבו אוכל לשוב ולבצע את אותה הפעולה הפשוטה אך האהובה כל כך - הורדת שקית זבל לפח. סוף סוף אפשר יהיה לנשום בבית. המכונה מתה. אך בעודי חוגגת על שקיות זבל, נכמרו לפתע רחמיי על בן זוגי. כשראיתי את פניו העגומות למראה השקיות המושלכות לפח, מצאתי את עצמי מבטיחה לבדוק אם יש מקומות שמקבלים זבל לקומפוסט שכונתי.

הסתבר שבשוק האיכרים של יוניון סקוור יש דוכן שמקבל זבל טרי. הבטחתי לבן זוגי לבדוק את הסוגייה. מה אכפת לי, אקח את פומה הכלב לטיול, אקנה איזו עגבניה אורגנית ב-7 דולר, אבדוק בהזדמנות אם יש מציאות בכולבו פיילינ'ס בייסמנט. יש דברים גרועים מאלה. המציאות עלתה על כל דמיון. בין דוכני הסחורה - הגיעה עונת האפונה המתוקה והדובדבנים - מצאתי דוכן עם מספר פחי אשפה המיועדים לקומפוסט. אשה גזוזת שיער בעלת מראה קשוח דיווחה כי הם נמצאים שם ארבעה ימים בשבוע. הראיתי לה את השקית. "מה אני אמורה לעשות עם זה?" שאלתי בחשש. רק שלא תכריח אותי לפתוח את השקית. היא לקחה את השקית ורוקנה אותה לפח, מסבירה לי את הנהלים. ומאז, פעמיים-שלוש בשבוע, אני יוצאת לטיול עם פומה, עושה כאילו אני שם בפעם הראשונה, זורקת עליה את שקית הזבל, וממשיכה בדרכי, שמחה וטובת לב.

Urgggg, you motherfucking doochebag

מאז ומתמיד היתה לי חולשה לשימוש בשפה ולאופני התנסחות. בעוד שאנשים שמתנסחים בצורה רהוטה, חכמה, נקייה ומקורית, ובו בזמן חפה מהתחכמויות, תמיד שבו את לבי, הרי שמצאתי את עצמי מתחלחלת ממאן דהו אשר השמיע התנסחות מתחכמת כזו או אחרת. זכור לי שהיכרתי פעם בחור שבתום יציאה משותפת קרקע אותי בכפולה: yalle, layla. אף על פי שאוזניי הצטלצלו, המשכתי לראותו גם לאחר הברכה חסרת התקדים. לזכותי ייאמר שהרומן לא נמשך זמן רב מדי.

אכן, ישנן מילים שאפילו אם קורט קוביין היה משתמש בהן לא היו ניצלות, כמו למשל בוקר (במקום בוקר טוב), לילה (במקום לילה טוב), יאלה ואלן (yalle, allen במקום אהלן ו-yalla). כשאהלן ויאללה, מילים שמקורן בערבית, הופכות לסגוליות, ל-allen ו-yalle, מוציאים מהם למעשה את כל המיץ, והופכים אותו למלים אשכנזיות-פולניות. זה כמו סבבי. ולגבי בוקר ואחותה לילה, למי יש כוח להתבדחויות בשעות הבוקר, או בלילה? גם ככה ברכות הן לפעמים דבר מעיק ומאולץ, אז למה להקשות עוד יותר על העניינים? גזר דינם של מלים ומשתמשים אחרים תלוי קונטקסט: אופי המשתמש, הנמען, אופן ההגייה וההקשר בהחלט משפיעים על לגיטימיות השימוש.

בצעירותי, אהבתי לייחס לעצמי המצאת מטבעות לשון, ולבחור את סובביי על פי יכולותיהם בתחום. זכור לי שבתיכון טענתי בתוקף, ביחד עם מי שהיתה אז חברתי הטובה, להטמעת השימוש ב"ברור" ו"הדבר הכי x". אכן, קשה לדמיין זאת, אבל בימים הרחוקים ההם זה היה אוונגרדי. כשראיתי את הפרק ב"תרגיע" שבו ריצ'ארד לואיס טען שהמציא את הביטוי ה-x מהגיהנום, הזדהיתי (מסתבר שהוא באמת ובתמים סבור שהוא המציא את הביטוי, ושבספר הציטוטים של ייל הביטוי רשום על שמו).

שרבוב מילים באנגלית בישראל הוא כמעט תמיד בלתי נסלח. זכור לי מלצר בקפה נחמה וחצי בתל אביב שלקח את הז'אנר לקצה. זה התחיל בכך שהיה מברך ב"היי, סיסטה" ושואל אם אנחנו רוצים את הבירה "דראפט", הכול במבטא אנגלי כבד מאוד. למרות זאת, לא ניכר היה ששלט בשפה. יום אחד, אמר לי שאני מזכירה לו את ג'סיקה לאנג'. לקח לי זמן להבין על מי הוא מדבר. בסופו של דבר הסתבר שהתכוון לג'סיקה לאנג. צהלתי מאושר מהמחמאה, אם כי ידעתי שאין בה ממש ("את מזכירה אותה בשנים המאוחרות שלה", נתן בן זוגי פרשנות משלו); כבר לא פנטזתי יותר על שדרוג מג'יימי לי קרטיס, לה אמרו לי שאני דומה בעבר (כולן למטה). בהמשך המלצר עבר פשוט לנהל את רוב השיחה באנגלית. אף על פי שבהתחלה התפלצנו מהתופעה, אני מוכרחה להודות שבהמשך התחבב עלינו אותו מלצר, וקיווינו בסתר ליבינו שהמשמרת שלו תיפול על הביקור שלנו. חיינו בציפייה לדבריו, מ"צ'ירז מייט" אחד למשנהו.

בניו יורק, כמובן, הסיטואציה שונה לחלוטין ודורשת היערכות גבוהה יותר. אף על פי שאין לי בעיה עם השפה האנגלית כלל וכלל, השימוש בשפה זרה בארץ זרה בהחלט גורם לבעיה תדמיתית מסוימת. עוד בשנות התשעים, בגלגולי הקודם בניו יורק, עמדתי על גודל הבעיה. חוסר השליטה בניואנסים של השפה ושל הסלנג גרם למשבר זהות חמור. במבט לאחור, אולי זה מה שהאיץ את האובססיה לבגדים להתפרץ. זכור לי גם השלב שבו החלטתי לחדול מהנסיון הפתטי לאמץ לעצמי מבטא אמריקאי. לפתע היתה לי הארה: אני מבזבזת 80 אחוז מהאנרגיות שלי על הקפדה על המבטא, אולי כאן טמונה הבעיה?! הרגעת המבטא הכאילו אמריקאי לטובת הגייה מעט ישראלית בהחלט גרמה לי להישמע בהרבה יותר קול, לפחות בעיני עצמי ובהשוואה ישראלים אחרים. בימים ההם, עבדתי בקפה יפה, בית קפה בבעלות ישראלית. הברמן אף הוא היה ישראלי, וכל משמרת בסופ"ש הייתי חוטפת צמרמורת. בשלב מסוים היה עליו להודיע שאין יותר בראנץ' למלצרים. אז הוא היה פורץ בתרועה שהחרידה אותי בכל פעם מחדש: Yo brunch is over, yo! . מה שהטריד אותי במיוחד היה המבטא הכבד שבו השתמש, חיקוי של הגייה של שחורים. יו, בארנץ' איז אאאאוובבבבה, יו.

כיום, עם המעבר לניו יורק, בעיית הזהות הכרוכה בשפה נראית לי פחות אקוטית. התקשורת המשמעותית נעשית ממילא בעברית או עם זרים. אולם עדיין, דומני כי ישנם גבולות שלא כדאי לחצות, במיוחד לא לישראלים בני יורק, במיוחד לא בתקשורת בין ישראלים. כך, נראה לי שרוב רובן של מילות הסלנג בעייתיות במידה רבה. ממילא השימוש בסלנג הוא עניין עדין, גם בעברית. ההצלחה שלו תלויה בכל כך הרבה גורמים, שכמעט שאין סכוי לשלוט בהם באנגלית. לרוב, סלנג באנגלית מפיו של ישראלי (ולעתים קרובות גם מטעם אמריקאי) ישמע מאומץ, צורם ולא טבעי. כך גם אנחות ואנקות למיניהן באמריקאית, כמו למשל urgggggg. גם דינם של קיצורים למיניהם חמור:

Congrats (congratulations)

LOL (laughing out loud)

Ridic (ridiculous)

Rad (radical)

Tnx (Thanks)

הרי הקיצורים מתאימים לאלה שהשימוש בשפה טבעי עבורם, ולא לאלה שבאים מהחוץ. מה רע במאזאל טוב? הלוא ממילא חצי מניו יורק היא יהודים.

אפשר בהחלט להבין אותם

בניו יורק ישנה תופעה שלא נתקלתי בה בתל אביב. אנשים נוטים לפתח רגשות עמוקים, נאמנות ומסירות עיוורת למסעדות ולבתי קפה, כאילו שייכים אלה לאביהם. עוד כשאחותי וביתה הגיעו לביקור, זכור לי ויכוח עם בן זוגי לפני שהזמנו מקום לכולנו במסעדה היפנית האהובה עלינו, קיו יה. "תראה, לא נראה לי שזה מתאים", אמרתי לו. "מה פתאום לא מתאים?" הוא התעקש, "הרי זו אחת המסעדות הכי טובות שהיינו בהן." "לא יודעת, אין שם בדרך כלל סושי וכאלה, ולא נראה לי שזה מתאים לילדה בת 16." "אז, מה, היא לא תוכל להנות מאוכל קצת יותר מיוחד?" בשלב זה כוחותיי אזלו לי ונכנעתי, אם כי הייתי סמוכה ובטוחה שבן זוגי, כמו גם בנות משפחתי, יחמיצו בסוף הערב את פרצופם, כל אחד ואחת וסיבותיו הוא. ואכן, אף על פי שהפולניות ניסו להסתיר את מורת רוחן, הרי שחשדותיי התאמתו למחרת, כאשר השכם בבוקר הציע לי אבי בסקייפ כיודע דבר, "אולי תקחי אותן למסעדות יותר עממיות."

כל עוד הדבר נגע לבן זוגי בלבד, ייחסתי את העניין באופן חלקי לפרפקציוניזם שלו ולעקשנותו - הן לא שמו לב בכלל לניואנסים ולעידון של המקום, הוא התלונן בסוף הערב - ונמנעתי מהסקת מסקנות מרחיקות לכת בדבר קיומה של תופעה אנושית גורפת. אך אירועי יום ראשון הובילו לשינוי בהשקפתי. קבענו עם חברתי האוסטרית ובן זוגה בבית הקפה האהוב עליהם, Tarallucci E Vino. גם אני די מסמפטת את המקום. יש שם סנדוויצ'ים וקפה לא רעים, ואווירה נעימה. אבל בעיקר, חביבים עלי השירותים במקום, שמהווים מקום מקלט בשעות חרום. המכולת הקבועה שלנו, Commodities Natural Market, ממש צמודה לבית הקפה, ומדי פעם אני נראית נוטשת את העגלה לפתע פתאום, מסננת לעבר הקופאית, "אני יכולה להשאיר את זה כאן? כבר אחזור", ורצה לבית הקפה הסמוך. מצד שני, בן זוגי פחות מסמפט את המקום - סתם מקום משעמם, הכול שם זה מוצרלה עם מוצרלה, הוא בדרך כלל טוען. בדרך החוצה הוא הציע לקחת איתנו את יוגלן הכלב. מזג האוויר היה הפכפך, רגע חם ורגע קר, ועם הכלב אפשר לשבת רק בחוץ. איפשהו במעמקי תודעתי קישרתי בין לקיחת הכלב לחוסר אהדתו למקום, אך בסופו של דבר החלטנו לקחת את הסיכון.

הגעתי לקפה מספר דקות אחרי בן זוגי, וראיתי אותו במרחק עומד בחוץ ומצלצל. הרגשתי בעצבים קלים באוויר. "לא יודע, אני מצלצל אליהם והם לא עונים, הם יושבים בפנים". נכנסתי וקראתי לחברתי ובן זוגה החוצה - אה, הבאתם את הכלב? היא ציינה ביובש - והתיישבנו בשולחן לארבעה, מנסים לתפוס את קרני השמש האחרונות. חיכינו במשך דקות ארוכות למלצרים, אך אלה בוששו לבוא, כמו גם הסנדוויץ' של חברתי, שהוזמן לפני עידן ועידים עוד בחמימות של בית הקפה. החלטתי לעשות מעשה, ונכנסתי פנימה. "הי, אנחנו יושבים בחוץ כבר חצי שעה, נוכל לקבל שם שירות או לא?". "כן, אנחנו כבר נגיע." שבתי החוצה ודיווחתי באגביות על השיחה. "אוי לא, אמרת להם את זה?" נבהלה חברתי, "אוי ואבוי, זה המקום היחידי שיש בו קפה טוב בעיר." כעבור רבע שעה נוספת, שוב השתרכתי פנימה. "ומה עם הסנדוויץ שהחברים הזמינו? בדרך?" "תראי," ענו לי המלצרים, "זה אשמתם שהם עברו החוצה. הם הזמינו את הסנדוויץ' בפנים." מרוב הלם, לא הצלחתי לענות, וחזרתי החוצה, אבל שם ציפתה לי הפתעה גדולה יותר. "אוי לא, אסור לנו לבוא איתכם לכאן יותר. "אבל מה הבעיה עם זה שעברנו החוצה?" מלמלתי בהשתאות. "תראי, אני מבינה אותם," היא הפליגה בהסברים במבט אטום, "זה לא מעניין אותם שיש לכם כלב. הם רק רוצים שהכול יעבוד כמו שצריך. מבחינתם, זה לא נוח שבאתם עם כלב."

המשכנו להמתין והחשש החל לקנן בי: השולחן שלנו מוחרם. כעבור כרבע שעה, הגיעה סוף סוף המלצרית לקחת הזמנה; סנדוויץ בשבילי, ותה ירוק לבן זוגי. התה הגיע אחרי חצי שעה של המתנה. "אני לא יכול לשתות את זה, זה חזק מדי, זה עמד שעות בפנים עד שהיא הביאה את זה", ירה בן זוגי תוך כדי התבוננות בצבע התה. "אני מצטער," הוא אמר למלצרית, "אני לא יכול לשתות את זה." אוי לא, חשבתי לעצמי, הוא באמת חייב להחזיר את זה? זה כבר באמת מוגזם. "אני אברר בפנים", אמרה המלצרית, הותירה את התה על השולחן, והלכה לדרכה. פרצתי בצחוק גדול מרוב מבוכה, ואילו בן זוגי החווה לעברה בסתר אצבע משולשת. הבטתי אחורה לעבר המלצרית, ולפתע שמעתי אותה מסננת לעברינו, "תודה רבה", בעודה מנגבת את אחד השולחנות. "אני לא מאמינה, היא ראתה אותך!" קראתי בחרדה. אולם בן זוגי, שישב עם הפנים אליה, ציין שגבה היה מופנה אליו ושהיא ממש לא ראתה את התנועה המגונה, אלא הגיבה לצחוקי המתגלגל. את הרבע שעה הבאה העברתי בראש מושפל ובזריקת חיוכים מתנצלים כלפי חברינו, בעוד בן זוגי הולך ומתחמם. לפתע החל לשאוג "למה את מגחכת ככה עלי!! מותר לי להחזיר את התה! זה נהיה רעיל כשזה חזק". "איך זה קשור אלייייי?" יללתי, "מה אני עשיתי!" אוף, איזה פדיחות, מה הוא צורח עלי לידם?? אני כבר אראה לו מה זה, חשבתי לעצמי, מתפוצצת מעצבים. אולם, בסתר לבי ידעתי שבעצם נעלב על שכרתתי ברית נסתרת עם חברינו והמקום בהתנגדותי להחזרת התה.

חיסלתי את הסנדוויץ במהירות, כשברקע התנהלה שיחה מתוחה, והזמנו חשבון. נפרדנו מחברינו כשבחוץ כבר החלו לנשב רוחות חזקות.

לאחר התכתשות קצרה בדרך הביתה, הצלחנו איכשהו להבין אחד את השני, וסגרנו גם שלא אקח אותו לשם לעולמים. בן זוגי קיטר על ההתנהגות הקורבנית של חברינו אל מול נציגי בית הקפה. נאלצתי להזכיר לו איך התביישנו כשקרוב משפחה שלו העז להזמין בקיו יה אדממה. תראה, אני יכולה להבין אותם, אנשים מפתחים כאן רגשות לא הגיוניים למקומות. אין מה לעשות.

'סלסלת הפירות: פרק ב

נו, היו תגובות לבלוג?" שאלה אמי מספר ימים לאחר שהעליתי את הפוסט הקודם, שגולל את סיפורה של סלסלת הפירות שקיבלה לכבוד יום הולדתה מקסם הפרי. אכן, עברנו כברת דרך ארוכה, אני ואמי, מאז הימים בהם תהתה למה לכל הרוחות יש בכלל צורך בבלוג הזה. יש להבהיר: בימים כתיקונם, אין סיכוי להתחרות באמי בעניין ובתמיכה שהיא משלחת בילדיה. במגרה בסלון בית הוריי, למשל, מצאתי בביקורי האחרון מתחת לערימת עותקים של כל פרקי "המשרד", הקומיקס השבועי של אחי, תצלום שער של עיתון "ידיעות אחרונות", המתעד בדיעבד את רגעיו האחרונים של אהוד מנור בקרב חבורה צוהלת. אחי נראה בתצלום מחייך חיוך משונה.

אבל במקרה הספציפי של הפורמט האינטרנטי היו לה, איך לומר, השגות מסוימות. "בשביל מה את מפרסמת את זה? מי יקרא את זה?" שאלה אותי יום אחד. מממממ, תודה. "לא, אני מתכוונת, כל השיטוט הזה באינטרנט מבזבז מלא זמן. למי שאין מה לעשות, זה בסדר. אבל את יודעת כמה אני אוהבת לקרוא ולשמוע מוסיקה. ברגע שמתחילים להסתכל במשהו זה אין סופי". האמת, יש דברים בגו. לכן, לא ממש נעלבתי כאשר לאחר כמה חודשי פעילות של הבלוג שאלה אותי איך נכנסים אליו. "תשלחי לי את הלינק לסקייפ," היא פקדה עלי בטון יגע. היה זה בעיצומה של שיחת וידאו עימה ועם אבי בסקייפ. תעשי חיפוש על שם הבלוג בגוגל, השבתי. יש גבול. "איך קוראים לזה?" היא שאלה. אבי הפגין ידע: "מה הבעיה, תלחצי ניו יורק סיטי אובססיב compoolsive!".

כיום, המילה "כתבה" כבר הוחלפה ברוך השם ב"בלוג" (אם כי עדיין ארוכה הדרך ל"פוסט"), ואמי אפילו זיכתה את הקישור בפייסבוק לפוסט שעסק בה בלייק. עדנה אסיף לייקס איט. "נו, אז היו תגובות", היא שאלה אותי כעבור כמה ימים. דקות אחדות לפני כן ראיתי שאדם בשם שלומי דניאל מקסם הפרי הגיב על הפוסט תגובה משעשעת למדי. התגובה נראתה כמו קאט אנד פייסט מאיזה ברושור של החברה ולא כללה שום התייחסות עניינית לביקורתה של אמי: "אלפי לקוחות מרוצים משירותיה של חברת קסם הפרי המספקת פירות באיכות יצוא. מכתבי התודה שאנו מקבלים לא משאירים מקום לספק ומוכיחים כי סלסלת הפירות הנה מתנה מושלמת. מוזמנים להיווכח כי סלסלת הפירות של קסם הפרי היא סלסלה טעימה ובריאה".

"אוי לא, לא נעים לי", נאנחה אמי כשסיפרתי לה על תגובתו של שלומי דניאל. מסתבר שאמי צלצלה יומיים לפני כן לקסם הפרי כדי להזמין את החבילה הנוספת שחיכתה לה שם. היא ביקשה הפעם רק את הפירות שרצתה. "הם יצאו מגדרם כדי שאני אהיה מרוצה הפעם. הם אמרו שהם רוצים שאני אהיה מרוצה, ובנו איתי את הסלסלה שאני רציתי. הם צלצלו למחרת עוד פעם כדי לוודא אילו פירות רציתי. " נו, את רואה, אמרתי. הם קראו והפנימו".

חיכינו בסקרנות לסלסלה הבאה, שהוזמנה כקינוח לארוחת יום ההולדת של אחי. הפעם, שמחנו כולנו לגלות שלא היו בה תמרים כלל וכלל, ולעומת זאת הרבה יותר מהפירות המעניינים, בדיוק כפי שביקשה אמי (למטה דרך הסקייפ). עד כדי כך שהותירה את כולם מרוצים. כמעט. "תראי, עדיין הערך המוסף של הפירות הוא 50 שקל. אולי 70 שקל. והחבילה עולה 250 שקל. אבל טוב, זה מתנה, אז לא חושבים על זה."