אפשר בהחלט להבין אותם

בניו יורק ישנה תופעה שלא נתקלתי בה בתל אביב. אנשים נוטים לפתח רגשות עמוקים, נאמנות ומסירות עיוורת למסעדות ולבתי קפה, כאילו שייכים אלה לאביהם. עוד כשאחותי וביתה הגיעו לביקור, זכור לי ויכוח עם בן זוגי לפני שהזמנו מקום לכולנו במסעדה היפנית האהובה עלינו, קיו יה. "תראה, לא נראה לי שזה מתאים", אמרתי לו. "מה פתאום לא מתאים?" הוא התעקש, "הרי זו אחת המסעדות הכי טובות שהיינו בהן." "לא יודעת, אין שם בדרך כלל סושי וכאלה, ולא נראה לי שזה מתאים לילדה בת 16." "אז, מה, היא לא תוכל להנות מאוכל קצת יותר מיוחד?" בשלב זה כוחותיי אזלו לי ונכנעתי, אם כי הייתי סמוכה ובטוחה שבן זוגי, כמו גם בנות משפחתי, יחמיצו בסוף הערב את פרצופם, כל אחד ואחת וסיבותיו הוא. ואכן, אף על פי שהפולניות ניסו להסתיר את מורת רוחן, הרי שחשדותיי התאמתו למחרת, כאשר השכם בבוקר הציע לי אבי בסקייפ כיודע דבר, "אולי תקחי אותן למסעדות יותר עממיות."

כל עוד הדבר נגע לבן זוגי בלבד, ייחסתי את העניין באופן חלקי לפרפקציוניזם שלו ולעקשנותו - הן לא שמו לב בכלל לניואנסים ולעידון של המקום, הוא התלונן בסוף הערב - ונמנעתי מהסקת מסקנות מרחיקות לכת בדבר קיומה של תופעה אנושית גורפת. אך אירועי יום ראשון הובילו לשינוי בהשקפתי. קבענו עם חברתי האוסטרית ובן זוגה בבית הקפה האהוב עליהם, Tarallucci E Vino. גם אני די מסמפטת את המקום. יש שם סנדוויצ'ים וקפה לא רעים, ואווירה נעימה. אבל בעיקר, חביבים עלי השירותים במקום, שמהווים מקום מקלט בשעות חרום. המכולת הקבועה שלנו, Commodities Natural Market, ממש צמודה לבית הקפה, ומדי פעם אני נראית נוטשת את העגלה לפתע פתאום, מסננת לעבר הקופאית, "אני יכולה להשאיר את זה כאן? כבר אחזור", ורצה לבית הקפה הסמוך. מצד שני, בן זוגי פחות מסמפט את המקום - סתם מקום משעמם, הכול שם זה מוצרלה עם מוצרלה, הוא בדרך כלל טוען. בדרך החוצה הוא הציע לקחת איתנו את יוגלן הכלב. מזג האוויר היה הפכפך, רגע חם ורגע קר, ועם הכלב אפשר לשבת רק בחוץ. איפשהו במעמקי תודעתי קישרתי בין לקיחת הכלב לחוסר אהדתו למקום, אך בסופו של דבר החלטנו לקחת את הסיכון.

הגעתי לקפה מספר דקות אחרי בן זוגי, וראיתי אותו במרחק עומד בחוץ ומצלצל. הרגשתי בעצבים קלים באוויר. "לא יודע, אני מצלצל אליהם והם לא עונים, הם יושבים בפנים". נכנסתי וקראתי לחברתי ובן זוגה החוצה - אה, הבאתם את הכלב? היא ציינה ביובש - והתיישבנו בשולחן לארבעה, מנסים לתפוס את קרני השמש האחרונות. חיכינו במשך דקות ארוכות למלצרים, אך אלה בוששו לבוא, כמו גם הסנדוויץ' של חברתי, שהוזמן לפני עידן ועידים עוד בחמימות של בית הקפה. החלטתי לעשות מעשה, ונכנסתי פנימה. "הי, אנחנו יושבים בחוץ כבר חצי שעה, נוכל לקבל שם שירות או לא?". "כן, אנחנו כבר נגיע." שבתי החוצה ודיווחתי באגביות על השיחה. "אוי לא, אמרת להם את זה?" נבהלה חברתי, "אוי ואבוי, זה המקום היחידי שיש בו קפה טוב בעיר." כעבור רבע שעה נוספת, שוב השתרכתי פנימה. "ומה עם הסנדוויץ שהחברים הזמינו? בדרך?" "תראי," ענו לי המלצרים, "זה אשמתם שהם עברו החוצה. הם הזמינו את הסנדוויץ' בפנים." מרוב הלם, לא הצלחתי לענות, וחזרתי החוצה, אבל שם ציפתה לי הפתעה גדולה יותר. "אוי לא, אסור לנו לבוא איתכם לכאן יותר. "אבל מה הבעיה עם זה שעברנו החוצה?" מלמלתי בהשתאות. "תראי, אני מבינה אותם," היא הפליגה בהסברים במבט אטום, "זה לא מעניין אותם שיש לכם כלב. הם רק רוצים שהכול יעבוד כמו שצריך. מבחינתם, זה לא נוח שבאתם עם כלב."

המשכנו להמתין והחשש החל לקנן בי: השולחן שלנו מוחרם. כעבור כרבע שעה, הגיעה סוף סוף המלצרית לקחת הזמנה; סנדוויץ בשבילי, ותה ירוק לבן זוגי. התה הגיע אחרי חצי שעה של המתנה. "אני לא יכול לשתות את זה, זה חזק מדי, זה עמד שעות בפנים עד שהיא הביאה את זה", ירה בן זוגי תוך כדי התבוננות בצבע התה. "אני מצטער," הוא אמר למלצרית, "אני לא יכול לשתות את זה." אוי לא, חשבתי לעצמי, הוא באמת חייב להחזיר את זה? זה כבר באמת מוגזם. "אני אברר בפנים", אמרה המלצרית, הותירה את התה על השולחן, והלכה לדרכה. פרצתי בצחוק גדול מרוב מבוכה, ואילו בן זוגי החווה לעברה בסתר אצבע משולשת. הבטתי אחורה לעבר המלצרית, ולפתע שמעתי אותה מסננת לעברינו, "תודה רבה", בעודה מנגבת את אחד השולחנות. "אני לא מאמינה, היא ראתה אותך!" קראתי בחרדה. אולם בן זוגי, שישב עם הפנים אליה, ציין שגבה היה מופנה אליו ושהיא ממש לא ראתה את התנועה המגונה, אלא הגיבה לצחוקי המתגלגל. את הרבע שעה הבאה העברתי בראש מושפל ובזריקת חיוכים מתנצלים כלפי חברינו, בעוד בן זוגי הולך ומתחמם. לפתע החל לשאוג "למה את מגחכת ככה עלי!! מותר לי להחזיר את התה! זה נהיה רעיל כשזה חזק". "איך זה קשור אלייייי?" יללתי, "מה אני עשיתי!" אוף, איזה פדיחות, מה הוא צורח עלי לידם?? אני כבר אראה לו מה זה, חשבתי לעצמי, מתפוצצת מעצבים. אולם, בסתר לבי ידעתי שבעצם נעלב על שכרתתי ברית נסתרת עם חברינו והמקום בהתנגדותי להחזרת התה.

חיסלתי את הסנדוויץ במהירות, כשברקע התנהלה שיחה מתוחה, והזמנו חשבון. נפרדנו מחברינו כשבחוץ כבר החלו לנשב רוחות חזקות.

לאחר התכתשות קצרה בדרך הביתה, הצלחנו איכשהו להבין אחד את השני, וסגרנו גם שלא אקח אותו לשם לעולמים. בן זוגי קיטר על ההתנהגות הקורבנית של חברינו אל מול נציגי בית הקפה. נאלצתי להזכיר לו איך התביישנו כשקרוב משפחה שלו העז להזמין בקיו יה אדממה. תראה, אני יכולה להבין אותם, אנשים מפתחים כאן רגשות לא הגיוניים למקומות. אין מה לעשות.

פאפה רוי בן 40

יומולדת ה-40 של בן זוגי רועי, שחל בשבוע שעבר, תבע יציאה מהשגרה. אני לא מדברת על הצורך לחשוב על מתנה ראויה - מה כבר אפשר לקנות למטורף הזה? הרי בשנה האחרונה רכש לעצמו כל דבר אפשרי - ולאתר מסעדה טבעונית חדשה לערב החגיגי עצמו. היינו צריכים להתכונן לקראת המסיבה שהחלטנו לערוך משום מה בביתינו, אף על פי ששנינו איננו אנשי מסיבות.

חגיגות יום ההולדת התחילו ב-Kajitsu, המסעדה היפנית הטבעונית שגילתה לורה, חברתינו בעלת האובססיה למסעדות אסיאתיות, עליהן היא מדווחת ב-New York Slop, הבלוג המוצלח שלה לענייני אוכל בעיר. זו בהחלט המסעדה היפנית הטובה ביותר שביקרנו בה עד כה, כולל Kyo Ya, שזכתה בדומה לקאג'יטסו לכוכב אחד במישלן הניו יורקרי. האוכל היה כל כך טעים, שהתקשיתי להאמין שהמנות עשויות רק מירקות עונתיים, עשבי תיבול, זרעים ודגנים. "יא אללה, והכול רק מירקות!", חזרתי שוב ושוב בקול בס בסגנון אבי, בעוד בן זוגי שולח מבטים נבוכים לצדדים ותובע ממני להנמיך את הווליום. בחרנו בתפריט הגדול יותר - שמונה מנות, ביניהן סטיקי רייס עם פטריות, אומבושי, שיסו, קישוא יפני וטופו בגריל בתוך ענף במבו (חח, למטה), ועוד כל מיני תוספות ביניים על חשבון הבית. האווירה היתה כה טובה, שמספר ההערות שהשמיע בן זוגי במהלך הערב הגיע למינימום: הערה אחת אודות התמהמהות בת דקה בחיפוש המסעדה, בעודינו שוהים במונית החמימה.

למחרת בצהריים, יום המסיבה, בו ירד גם השלג הראשון של השנה, יצאנו לקניות. מכייון שהוחלט לרכוש גם אוכל, בנוסף למשקאות, סרנו ל-Whole Foods, הרשת הגדולה שמספקת ומייצרת מוצרים טבעיים ואורגניים. אף על פי שחוויית הקניות שם היא מפוקפקת - תור משתרך גם בדוכני הטעימות - הול פודס היא אחד המקומות השווים בעיר לארוחה בריאה, טעימה וזולה. העמסנו מיני תבשילים, ביניהם לביבות בטטה ותפו"א, מלפפונים חמוצים בוואסבי, סאג פניר (התבשיל ההודי עם התרד והגבינה), קינואה בלימון עם ירקות, דאמפלינגס ואנטיפסטי. כשרמת הנרווז התחילה לעלות - "בואי נגמור קודם עם הלחם!" העיר לי כשהעזתי לסטות מהמסלול שהתווה - החלטנו לרכוש שם גם את המשקאות, ובחרנו כל מיני בירות ארומטיות מבלגיה וצפון צרפת, ובירת שיפון מהחבית. משם סרנו בגשם שוטף ל-Babycakes בלואר איסט סייד, כדי לקנות את הקאפקייקס הטבעוניים שלהם העשויים מקמח כוסמין, וחופן מעוגיות מכריכי העוגיות המפתים.

הנוכחות במסיבה היתה מפתיעה. בשלב כלשהו נהרו אל ביתינו פרצופים שלא היכרתי, שברכו אותי בשלום חמקמק ונעלמו במעמקי הדירה. הדירה היתה מפוצצת באנשים עד כדי כך שהמוסיקה לא נשמעה. במהלך המסיבה שמתי לב לתופעה מטרידה למדי. האורחים אמרו לי כל הזמן "וואו, יו לוק גרייט!", ונראו מופתעים מהצלחת האירוע. "אוסום פררררטי". אני לא מבינה, איך אני נראית בדרך כלל? שאלתי את בן זוגי בדאגה. מוחי היה כמרקחה. כאשר במהלך הערב הוזמנו לכמה מסיבות ואירועים די נוצצים - ביניהם הקרנה של הסרט החדש של תום פורד - לא היה מנוס מכדי להגיע למסקנה המרה. נראה שחלק נכבד מהנוכחים היו תחת הרושם שאנו צמד חנונים משעממים, ומשום כך הופתעו מהלוק הטוב של הדירה ושל הקרואים, ביניהם האחיות הבלונדיניות אנה ולורה לבית וגינלי (למטה) - האחת עובדת במשרד אדריכלים שמעצב את החנויות של מרק ג'ייקובס, והשנייה מושקעת היטב בעולם האפנה - שטבעו את הכינוי "פאפה רוי" לבן זוגי; ג'יי ג'יי, המוסיקאי בעל תספורת האפרו, העובד במחלקת הכספים בחברת פרסום (תמונה שנייה למטה) וכ', הדוקטורנט החובב האופנה, שהגיע במחלצות חושפניות. ההיפותיזה שלי אוששה כעבור מספר ימים, כאשר דיווח בן זוגי על נחמדות מוגזמת אליו מצידם של עמיתיו לעבודה שנכחו למסיבה.

למחרת בצהריים, בעודי מתנמנמת על הספה ומהרהרת בבעיות התדמיתיות הכרוכות בהגירה, זחל בן זוגי מהמיטה תוך השמעת טרוניות על ניקוי הפנים והמסאג' שהזמנתי לו ב-Tamago Skincare. "למה מגיע לי העונש הזה?" הוא קיטר, בעודו לובש את מעיל הברבור שרכשתי לו לכבוד היומולדת. אך בשובו נאלץ לחזור בו, ואף לשלם על כך בהזמנה לטיפול פנים ומסאג' עבורי, עם אופציה למעיל ברבור.