פאפה רוי בן 40

יומולדת ה-40 של בן זוגי רועי, שחל בשבוע שעבר, תבע יציאה מהשגרה. אני לא מדברת על הצורך לחשוב על מתנה ראויה - מה כבר אפשר לקנות למטורף הזה? הרי בשנה האחרונה רכש לעצמו כל דבר אפשרי - ולאתר מסעדה טבעונית חדשה לערב החגיגי עצמו. היינו צריכים להתכונן לקראת המסיבה שהחלטנו לערוך משום מה בביתינו, אף על פי ששנינו איננו אנשי מסיבות.

חגיגות יום ההולדת התחילו ב-Kajitsu, המסעדה היפנית הטבעונית שגילתה לורה, חברתינו בעלת האובססיה למסעדות אסיאתיות, עליהן היא מדווחת ב-New York Slop, הבלוג המוצלח שלה לענייני אוכל בעיר. זו בהחלט המסעדה היפנית הטובה ביותר שביקרנו בה עד כה, כולל Kyo Ya, שזכתה בדומה לקאג'יטסו לכוכב אחד במישלן הניו יורקרי. האוכל היה כל כך טעים, שהתקשיתי להאמין שהמנות עשויות רק מירקות עונתיים, עשבי תיבול, זרעים ודגנים. "יא אללה, והכול רק מירקות!", חזרתי שוב ושוב בקול בס בסגנון אבי, בעוד בן זוגי שולח מבטים נבוכים לצדדים ותובע ממני להנמיך את הווליום. בחרנו בתפריט הגדול יותר - שמונה מנות, ביניהן סטיקי רייס עם פטריות, אומבושי, שיסו, קישוא יפני וטופו בגריל בתוך ענף במבו (חח, למטה), ועוד כל מיני תוספות ביניים על חשבון הבית. האווירה היתה כה טובה, שמספר ההערות שהשמיע בן זוגי במהלך הערב הגיע למינימום: הערה אחת אודות התמהמהות בת דקה בחיפוש המסעדה, בעודינו שוהים במונית החמימה.

למחרת בצהריים, יום המסיבה, בו ירד גם השלג הראשון של השנה, יצאנו לקניות. מכייון שהוחלט לרכוש גם אוכל, בנוסף למשקאות, סרנו ל-Whole Foods, הרשת הגדולה שמספקת ומייצרת מוצרים טבעיים ואורגניים. אף על פי שחוויית הקניות שם היא מפוקפקת - תור משתרך גם בדוכני הטעימות - הול פודס היא אחד המקומות השווים בעיר לארוחה בריאה, טעימה וזולה. העמסנו מיני תבשילים, ביניהם לביבות בטטה ותפו"א, מלפפונים חמוצים בוואסבי, סאג פניר (התבשיל ההודי עם התרד והגבינה), קינואה בלימון עם ירקות, דאמפלינגס ואנטיפסטי. כשרמת הנרווז התחילה לעלות - "בואי נגמור קודם עם הלחם!" העיר לי כשהעזתי לסטות מהמסלול שהתווה - החלטנו לרכוש שם גם את המשקאות, ובחרנו כל מיני בירות ארומטיות מבלגיה וצפון צרפת, ובירת שיפון מהחבית. משם סרנו בגשם שוטף ל-Babycakes בלואר איסט סייד, כדי לקנות את הקאפקייקס הטבעוניים שלהם העשויים מקמח כוסמין, וחופן מעוגיות מכריכי העוגיות המפתים.

הנוכחות במסיבה היתה מפתיעה. בשלב כלשהו נהרו אל ביתינו פרצופים שלא היכרתי, שברכו אותי בשלום חמקמק ונעלמו במעמקי הדירה. הדירה היתה מפוצצת באנשים עד כדי כך שהמוסיקה לא נשמעה. במהלך המסיבה שמתי לב לתופעה מטרידה למדי. האורחים אמרו לי כל הזמן "וואו, יו לוק גרייט!", ונראו מופתעים מהצלחת האירוע. "אוסום פררררטי". אני לא מבינה, איך אני נראית בדרך כלל? שאלתי את בן זוגי בדאגה. מוחי היה כמרקחה. כאשר במהלך הערב הוזמנו לכמה מסיבות ואירועים די נוצצים - ביניהם הקרנה של הסרט החדש של תום פורד - לא היה מנוס מכדי להגיע למסקנה המרה. נראה שחלק נכבד מהנוכחים היו תחת הרושם שאנו צמד חנונים משעממים, ומשום כך הופתעו מהלוק הטוב של הדירה ושל הקרואים, ביניהם האחיות הבלונדיניות אנה ולורה לבית וגינלי (למטה) - האחת עובדת במשרד אדריכלים שמעצב את החנויות של מרק ג'ייקובס, והשנייה מושקעת היטב בעולם האפנה - שטבעו את הכינוי "פאפה רוי" לבן זוגי; ג'יי ג'יי, המוסיקאי בעל תספורת האפרו, העובד במחלקת הכספים בחברת פרסום (תמונה שנייה למטה) וכ', הדוקטורנט החובב האופנה, שהגיע במחלצות חושפניות. ההיפותיזה שלי אוששה כעבור מספר ימים, כאשר דיווח בן זוגי על נחמדות מוגזמת אליו מצידם של עמיתיו לעבודה שנכחו למסיבה.

למחרת בצהריים, בעודי מתנמנמת על הספה ומהרהרת בבעיות התדמיתיות הכרוכות בהגירה, זחל בן זוגי מהמיטה תוך השמעת טרוניות על ניקוי הפנים והמסאג' שהזמנתי לו ב-Tamago Skincare. "למה מגיע לי העונש הזה?" הוא קיטר, בעודו לובש את מעיל הברבור שרכשתי לו לכבוד היומולדת. אך בשובו נאלץ לחזור בו, ואף לשלם על כך בהזמנה לטיפול פנים ומסאג' עבורי, עם אופציה למעיל ברבור.

מעיל הנסיכה

היה זה יום סגרירי, ובדיוק רכשתי בברני'ז, לאחר לא מעט חיפושים, מעיל של דיאן פון פירסטנברג, ששורשיי הפולניים אינם מתירים לי לנקוב במחירו. זכיתי בו לאחר חודשים רבים של טענות ומאנות שהשמעתי באוזני בן זוגי מבוקר עד ליל, מאז העז לשוב יום אחד הביתה כשבאמתחתו ארבעה פריטים של רוברט גלר (Robert Geller), שרכש בשליש מחיר בסמפל סייל בשנה שעברה, והגיעו רק עתה. צמד המעילים המקסימים ששלף מהשקית - האחד מעיל מלחים מצמר כחול, ראו למטה בתמונות, והשני מכותנה עם קפוצ'ון) - עוררו בי פרץ רגשות מודחקים מחורף אשתקד, שבסופו מצאתי את עצמי עם מעיל בסגנון שמיכת פוך וז'קט בלתי לביש של הלמוט לאנג (על אודות פרשייה עגומה זו קראו כאן). אף על פי שבבית נערמו השקיות ונערכו מדידות חוזרות ונשנות של הסחורה הנוצצת, בן זוגי היה שקוע בניסיונות לעבוד עלי שלא מדובר בקנייה שערורייתית, מתוך חשש שאדרוש להשוות תנאים: "טוב, קניתי את זה בשליש מחיר, וחוץ מזה, אני בחיים לא אקנה עכשיו בגדים במאות דולרים. בניו יורק צריך לקנות רק בסיילים." אינטרסטינג.

כשהמעלות המשיכו לצנוח, תיבלתי את הטענות בפרצופים אבלים-חמצמצים, ולבסוף השגתי את מבוקשי: "תקני מה שאת רוצה, גם ז'קט וגם מעיל, רק תעזבי אותי בשקט." בן זוגי משך לכיוון רכישה ב-Barbour, המותג האנגלי הוותיק עם בגדי הקאנטרי הקלאסיים, אך עמדתי בפרץ, שכן נפשי חשקה במעיל צמר שחור נשי ואיכותי. כמו כן, התגנב חשד ללבי שמדובר בעצם ברכישה בשביל עצמו - זה זמן רב השתוקק לרכוש מעיל בברבור, אך לא הרשה לעצמו בעקבו פרשיית רוברט גלר.

החלטתי לרכז את חיפושיי בברני'ז משיקולי נוחות. הביקור הראשון בכלבו היוקרתי הניב שתי אופציות: מעיל פעמון של APC, ומעיל ארוך שחור של מארק ג'ייקובס, עם כפתורי זהב. אך מעיל הפעמון היה מעט רחב, ולזה של מארק ג'ייקובס היתה בעיה רצינית, שנתקלתי בה בעבר ללא פתרון. האקסטרה סמול נראה מדהים, אבל לא השאיר מקום לכלום מתחתיו מלבד סודר דקיק. ואילו הסמול היה טיפ טיפה גדול מדי. האם יהיה מוגזם לרכוש את שתי המידות גם יחד? לאחר סדרת מדידות סהרורית של הסמול והאקסטרה סמול לסירוגין מול אחת המראות הצדדיות - "שוד איי אופן א דרסינג רום פור יו??" שאלה אחת המוכרות בתמהון - נטשתי את זוג המעילים על אחד המדפים ונסתי מן המקום, חסרת כל יכולת להכריע.

ביקור בחנות של APC בסוהו, הפעם בלוויית רחלי, חברתי בעלת כושר ההחלטה המרשים, ומדידה חוזרת ונשנית של מעיל הפעמון אף הם לא הולידו קנייה. על אף התעקשותה שהמעיל מקסים, החשש שהוא משווה לי לוק של מורה יגעה בחורף, שנכנסת לכיתה כשעל כתפיה מונח ברישול מעיל צמר גדול מידות, צבר תאוצה. בביקור השני בברני'ז, שאליו גררתי גם את בן זוגי, הייתי נחושה להכריע. בעודו יושב הלום על ספת ההמתנה, כאבי בשעתו בעת מסעי קניות משפחתיים, סרקתי את קומות שבע ושמונה, שם מוצגת הסחורה האנושית יותר בברני'ז. בקומות האחרות יש כל מיני איב סאן לורנים וכריסטיאן דיורים בהון עתק שמפחיד להתקרב אליהם. אחת המוכרות, שהריחה ריח של טרף, התלוותה אלי. בדרך כלל אינני מתקשרת עם מוכרים, אך הייתי כבר מותשת. ראינו ביחד מעילים מקסימים של Rag and Bone ו-Acne, אבל אף אחד מהם לא היה מושלם. ברגע האחרון היא הגיחה עם "מעיל הנסיכה" של דיאן פון פירסטנברג - שחור וארוך, מצמר טוויל עם שורת כפתורים מזהב מלוכלך. מדדתי אותו בחוסר אמונה אך לפתע אורו עיניי. זה היה המעיל שחיפשתי. הוא היה בדיוק במידה שלי, צמוד במקומות הנכונים, אלגנטי אבל גם קצת זרוק (ראו למטה). בן זוגי הוזעק מספת ההמתנה, ולא נותרה לו ברירה אלא לשלוף את הכרטיס למרות המחיר חסר התקדים, שזיכה אותנו בשובר מתנה של 50 דולר.

בדיוק באותו הערב קבענו עם כ', אחד האנשים המקסימים שפגשתי בניו יורק - הומו מצרי-קנדי חובב אופנה, שעושה דוקטורט ב-NYU ואף על פי כן אינו מתאפיין בנוירוטיות עוכרת שמחה. הצטרפו אלינו עוד שני חברים הומואים שלו, שאף הם יודעים דבר או שניים על עיצוב ואופנה. בדרך לשם התרגשתי מעצם האפשרות להציג לראווה את הרכישה החדשה בפני יודעי דבר. אבל כשנכנסנו לדירה, לא נשמעו שום תגובות. התמהמהתי מעט, אך בסופו של דבר כמעט נשרפתי מהחימום, ונאלצתי להורידו.

הערב היה מהנה ביותר. היין פוגג מעט את המחשבות הטורדניות על אודות המעיל, השיחה קלחה, וצפינו ביחד ב-Chic Point, הוידאו המוצלח של שריף ואכד. לפתע אמר לי י': אגב, הג'ינס שלך מהמם. אכן, אמרתי בחוסר התלהבות, קניתי אותו בחורף שעבר ב-Pas de Deux. וגם הנעליים מהממות. כן, הן מאורבן אאוטפיטרס, עלו גרושים, המשכתי באדישות. אבל מה עם המעיל? חשבתי, חוזרת לרקום מזימות כיצד לשוב ולהציגו.

בסוף הערב, כשנפרדנו לשלום, לבשתי את המעיל בטקסיות. וואו, ממש קר בחוץ, הפטרתי, אני מקווה שהמעיל הזה מספיק מחמם. הרגע שחיכיתי לו הגיע. כל העיניים הופנו אל המעיל. אבל בדיוק באותו רגע שאל אותי כ': אגב, למה לא אישרת אותי בפייסבוק? ליבי החל להלום במהירות. הבנתי שבטעות חסמתי את הצעתו. בעבר, מסיבה עלומה כשלהי, שלחו לי עשרות בחורים מאיזור השבר הסורי אפריקאי הצעות חברות בפייסבוק. תחילה קיבלתי את כולן בהתלהבות, אך בשלב מסוים גיליתי שחלק מהאנשים הללו משויכים לקבוצות בסגנון I Hate Israel. לא יכולתי להרשות לעצמי להיות משויכת לקבוצות שכאלה, גם כי עבדתי על האתר של רופאים לזכויות אדם ועל עמוד הפייסבוק של הארגון, וגם בכלל, ולכן התחלתי לסנן שמות ערביים שלא היכרתי. כשכ' שלח לי הצעת חברות, לא שמתי לב שמדובר בו, והוא סורב מתוך הרגל. הייתי כה נבוכה כשהעלה את הסוגייה, שלאחר התנצלות ומלמולים חסרי פשר, זינקתי לעבר הדלת ויצאתי בבושת פנים, מותירה את אובססיית המעיל הרחק מאחור לטובת זו החדשה, לכל הפחות לעת עתה.