אכן, דומני כי הגיע העת לספר את סיפורה של מכונת הקומפוסט, אותה מכונה מקוללת שממררת את חיי. תחילתו של סיפור לפני כשנתיים, כשפגשתי את בן זוגי. הכול היה טוב ויפה אלמלא פרט אחד אשר העיב על התמונה. לא רק שבמטבחו רבץ לו פח אשפה גדול מידות, אלא שבתוך הפח רחש לו זבל אורגני מנוקד ברימות. דומני כי מראה זה היה מבהיל כל בר דעת, אך על אחת כמה וכמה בחורה שכמותי. כמאמר הקלישאה, אני גדלתי על מסורת שקיות הפלסטיק הפולנית המוכרת לעייפה. בתוך שקיות הפלסטיק של אמי נאגר לו קורטוב של זבל מסוגים שונים, שהושלך לפח באדיקות מדי יום ביומו, בשעות הבוקר ובשעות הערב. לעתים רחוקות, כאשר השקית עלתה על גדותיה לאחר ארוחת ערב משפחתית גדולה במיוחד, קשרה אמי שקית נוספת לשקית הזבל בצורת ידית, כדי שלא נצטרך לבוא במגע עם השקית הנוזלית. לאורך השנים, המשכתי את המסורת הזו בגאווה ובדעה קדומה. שקיות הזבל נחו להן בכל מקום במטבח בדירותיי; בכיור, על דלתות ארונות המטבח, מוכנות בכל עת לשיגור לחדר הזבל. המחשבה על פח דביק בדירה, שקולט את האדים הנפלטים מהזבל האורגני, עוררה בי חלחלה. עם זאת, ככל שגדלתי נחשפתי גם לזן אחר של יונקים, כזה הדבק בפחים. פיתחתי שיטות להתמודדות עם זן זה, אבל מעולם לא המרתי את דתי.
משום כך, כשביקרתי לראשונה בדירתו של בן זוגי, מראה הפח לא הפיל עלי חרדה. בין דר, דאן דט, אמרתי לעצמי בעייפות, אוגרת כוחות לקראת המערכה. אך עיני חשכו כשראיתי מה מתרחש בתוך הפח. שומו שמים! מסתבר שבגינת הבניין חפר לו בן זוגי בור, שאליו השליך זבל אורגני שנרקח במשך כמה ימים בפח במטבח. מחאותי הקולניות והשלב ההתחלתי של היחסים המריצו אותו להוריד את שקיות הזבל לעתים תכופות יותר ולאטום אותן, כדי להימנע מרימות. אך פתרון זה היה רחוק מלהניח את דעתי. למזלי, הוא עבר להתגורר בדירתי כעבור זמן מה, ועם המעבר חסל סדר הקומפוסט. אותו פח זבל מתכתי, שהדיף ריח של נבלה, הונח לאוורור במשך חודשים ארוכים במחסן האופניים, עתידו מהלך עלי אימה.
כשהגעתי לניו יורק קצת אחריו, גיליתי שהנ"ל רכש מאחורי גבי מכונת קומפוסט ביתית בכמה מאות דולרים (למטה). זה לא יסריח, הוא הבטיח לי, הנסורת והסודה לשתייה מונעים ריחות, ובכלל הזבל יהיה אטום בתוך המכונה, והרימות לא יופיעו כשהכול סגור ומסוגר. לא האמנתי שזה קורה לי, אבל לרגע התגעגעתי לימים הרחוקים של הקומפוסט בחצר הבניין. על מנת לשמור על שלום בית, הדחקתי את קיומה של המכונה המתמהמהת בדואר וחגגתי על שקיות הזבל כל עוד ניתן. כשהמכונה הגיע, תרגלתי את התורה שלמדתי במדיטציה, וניסיתי לעכל את המכה. אכן, חיי זימנו לי אתגרים מסוגים שונים; מעבר ליבשת אחרת, בפעם השלישית בחיי; פרידה נוספת ממשפחתי האהובה; בנייה של קריירה חדשה ונעלמה. אבל מעולם, מעולם לא נאלצתי להתמודד עם בעיה מסדר גדול כזה. מילא, אם אפשר היה להשליך את כל הזבל לתוך המכונה בבת אחת, ולסגור את המכסה לכל הרוחות. אבל הסתבר שמדובר במכונה אנינה, שמקבלת רק פיסות זבל קטנות. ישנם סוגי זבל שאסור להכניס לתוכה, כגון תפוזים ועגבניות, ולמעשה כל דבר שהוא חומצי או נוקשה מדי עבורה. עלי חסה, סלרי, גבעולי ברוקולי, ולמעשה כל דבר עולה על גודל עגבניה, צריך לעבור חיתוך לפני החדירה למכונה. כאשר מכניסים חתיכות גדולות מדי, המכונה נתקעת, וזוהי צרה צרורה. במקרה כזה, יש לפתוח את המכסה, לנבור בנזיד, לאתר את הסתימה ולפתוח אותה על ידי הוצאת גלעין או סיב שלא נחתך בקפידה. אם שוכחים חס וחלילה להוסיף מספיק נסורת וסודה לשתייה, בבית מתפשט לו ניחוח שיכול להעיר מתים מקברם. וזה עוד לא הכול. לאחר שהקומפוסט מוכן, יש להפטר ממנו במקום הולם, כגון אחד הגנים הקהילתיים הממלאים את האיסט וילג', שבהם תושבי העיר מטפחים חלקות אדמה וחולקים קומפוסט (למטה, גנים על רחוב שש בחורף. בקיץ הגנים פורחים ויפים). במטבח החלו להיערם לא רק שקיות הנייר והפלסטיק המיועדות למחזור, אלא גם שתי שקיות נוספות: אחת המיועדת לקומפוסט ואחרת, המיועדת לפח האשפה הרגיל שבבניין. מלחמות על מידת התאמתם של פיסות זבל מסוגים שונים - נייר, פילטרים, שערות - הפכו לדבר שבשגרה.
זעקתי אל האלים. קללתי את יום היוולדי. איימתי לשים קץ לחיי. הכרזתי על שביתה. בשלב מסוים, ניסיתי אפילו להשתלט על מחוז המכונה, לשלוט ברזיה, על מנת למזער נזקים. אבל עם הזמן נאלצתי לקבל את רוע הגזירה. שמרי את המאבקים לזירות אחרות, אמר לי הפסיכולוג בפנים חתומות. מדי פעם, כששכחנו להוסיף סודה לשתייה, חטפתי התקפות זעם, פותחת את כל חלונות הבית בכפור הנורא. הטלתי איסור מוחלט על הכנסת חומרים ניסיוניים למכונה. מסרתי את הקומפוסט המוכן לגן סמוך, אך במהרה התחלתי להטיל אותו בחצר הבניין, על האדמה. מדי פעם השלכתי זבל המיועד לקומפוסט לשקית האשפה מאחורי גבו של בן זוגי, מקללת אותו בסתר לבי. חיסלתי גלונים שלמים של נסורת וסודה לשתייה. לזכותו יאמר שכאשר העמסתי כמויות, הריח אכן היה מינימלי. הרימות לא הופיעו, ואדמת הקומפוסט אפילו הבריאה את אחד העציצים הגוססים שלנו.
הסטטוס קוו נשמר על חוט השערה, אולם לפני מספר ימים, העיר אותי בן זוגי בזעקות שבר. מה החסה עושה בשקית האשפה!?איזו בגידה! לילה קודם, ערכנו ארוחה גדולה, ובסוף היום הגנבתי את כל התוצרים האורגניים לשקית האשפה הרגילה. הבית היה כמרקחה. השכנים נכנסו, לשאול מה קרה. בסופו של יום נאלצתי להכריז על סיומה של התרמית הגדולה. אבל כשכלי ההנבטה הגיעו הביתה, הייתי כבר מוכנה: תהנה, חביבי, אמרתי לבן זוגי, הנבטה נעימה. אני מחוץ לתמונה.
Posts
