Testing Yourself

אכן, נעדרתי מהשטח במשך זמן רב מכדי להתעלם מהעניין באלגנטיות. מלבד מטר של אובססיות שעסקתי בהן השכם והערב - ביניהן מכירת חיסול עצומה של המותג האהוב עלי APC (ראו כובע גשם ומשקפי שמש למטה); מבצע רכישת מעיל וזוג ז'קטים לקראת החורף, כולל ביקור בחנות הוינטג' המוצלחת INA ובחנות Refromation, שמשדרגת פרטי וינטג' בצורה מעניינת, פלוס מכירת הוינטג' הענקית השנתית (ראו כוסות למטה) - הייתי גם שקועה במספר קורסים שנרשמתי אליהם במטרה לפתור מספר אניגמות שהטרידו אותי מאז ומתמיד.

מאז שאני זוכרת את עצמי, הטרידה אותי השאלה מה ארצה לעשות עם חיי, ומעולם לא הגעתי לתשובה מספקת. אף על פי שהספקתי לעשות לא מעט דברים, ביניהם מספר תארים בתחום המבטיח "ספרות השוואתית", החרדה שאגמור כעוזרת בית חד הורית, שנאלצת לזרוק את ילדיה במעון של נעמ"ת בעודה מקרצפת רצפות, מסרבת להרפות. סוג החרדה הזה הוא כנראה עוד נוירוזה שמאפיינת אנשי אקדמיה - חברתי הטובה, שקיבלה כל אות הצטיינות אפשרי בתחום, אמרה לי שגם אחרי קבלת הדוקטורט היא עדיין בטוחה שביום מן הימים תאלץ למלצר להשלמת הכנסה. אבל כשלאחרונה שקלתי אילוף כלבים כאופציה רצינית לקריירה, החלטתי שאולי הגיע הזמן לפתור את הסוגייה הזו אחת ואחת ולתמיד, ונרשמתי למעין סדנה בשם Testing Yourself ב-NYU, שמטרתה לספק לאנשים מבולבלים מעט הכוונה בסוגיות אלה.

מסתבר שב-NYU יש מבחר מטורף של קורסים בבית ספר ללימודי המשך - סדנאות בכתיבת תסריטים וכתיבת ביוגרפיות, קורסים בעריכת סרטים דוקומנטאריים, וסדנאות בסגנון Speaking with Confidence ו-Pitch Yourself in 60 Seconds. גם בניו סקול יש מבחר קורסים לא רע, במיוחד בתחום Food Studies, ואת חלקם אפשר לעשות און ליין.

אף על פי שהייתי די נרגשת מ-Testing Yourself, הקורס שמתמקד בהכוונה מקצועית, התחלתי להרגיש חרדה קלה לקראת מועד התחלתו. למה אני צריכה בכלל לדוש בשאלות המתישות האלה? הלוא תמיד אוכל לחזור לעבוד כפיקולו. החרדה התעצמה עם תחילת השיעור הראשון, כשהמרצה נתנה לכיתה מעין משימת הכרות. היא ציירה טבלה על הלוח וחילקה אותה לחמישה טורים: "ילדות 0-12, נעורים 13-21, התבגרות 22-30, בגרות 31-40, והטור האחרון - 40 והלאה. כל אחד היה צריך לכתוב מה רצה לעשות בכל הגילאים האלה. מאז ומתמיד סלדתי ממשימות שנוחתות באופן מפתיע בפורום קבוצתי, שבהן צריך לחלוק מידע אינטימי עם האחרים. אבל המשימה הזאת היתה מסובכת במיוחד. לא היה לי מושג מה רציתי לעשות בכל הגילאים האלה, ובמיוחד לא ב-0-12. מילא, אם המרצה היתה נותנת את המשימה הביתה, והייתי יכולה לשקוד עליה עם אמי. אבל ככה, במפתיע? כל המשתתפים התחילו לכתוב במרץ, ורק אני בהיתי בדף. ליבי התחיל להלום בפראות. ניסיתי להציץ לדף של השכנה לידי. איזו משימה מטומטמת, לחשתי לה. מה הקשר לקורס בכלל?? אם אני הייתי המרצה, הייתי מחלקת אותנו לקבוצות קטנות, ונותנת לנו להציג משהו ביחד. אבל החרשנית הזאת הסתירה את הדף והמשיכה לכתוב במחברת שלה.

עד כמה שניסיתי להעלות איזה פרור מהשנים האלה, לא הצלחתי להיזכר בכלום. הדבר היחיד שזכרתי הוא סיפור שאמא שלי אוהבת לספר. כשהייתי קטנה, בערך בת 5, אהבתי ללכת לבריכה לבד עם ערימת ספרים, ולהעמיד פנים שאני קוראת, למרות שלא ידעתי לקרוא. הדבר היחיד שמרשים בסיפור הזה הוא שהלכתי לבריכה לבד. נזכרתי גם שאהבתי לשחק הקפות, אבל לא הצלחתי לפתח את זה לשום דבר.

אחרי ניסיון הצצה נוסף בדף של החרשנית - למרבה הפלצות הטור הימני היה כבר די מלא במיני מקצועות בכתב חנפני מסולסל: מורה, רקדנית, ארכיטקטית - החלטתי לנסות את מזלי עם 13-21. לפתע היתה לי הארה. נזכרתי שבגיל 16 רציתי להיות דוגמנית. השיא של הקריירה היה כשצלם פלמוני מעיתון "העיר" צילם אותי עם איזו מגבעת כעורה מתחת לבית של ההורים, בעוד אמי צופה במתרחש בחשש מהמרפסת. אבל בעצם אין סיכוי שאכתוב שמה דוגמנית. הם יחשבו שאני מפגרת. אם היה לי עוד משהו להוסיף, למשל רופאה, הייתי יכולה אולי לכתוב את זה. אבל לא היה לי כלום.

בזמן שמלאתי את הטורים הנותרים - שם היתה לי פחות בעיה - המרצה רצתה כבר להתחילֿ, וחיפשה מתנדבים. השתמשתי בטכניקה מוכרת, ששימשה אותי הרבה בימי התיכון: השפלתי את עיני, והעמדתי פנים שאני עדיין כותבת. למזלי, איזה מטורף התנדב. הוא התחיל להקריא מהטור הראשון רשימה ארוכה באופן מחשיד: "0-12: אסטרונאוט. איש פעלולים, צלם".

מרוב לחץ, לא הצלחתי להקשיב למה שהקריא, ונראה היה שאני לא היחידה. כל המשתתפים נראו מודאגים, מוחקים וכותבים מחדש כל מיני דברים במחברות שלהם. כבר חשבתי להמציא משהו וזהו, אבל אז שמעתי את המרצה שואלת את הכיתה "איזה קונטיניואיטי ניתן לראות בין השלבים השונים?" אוי ואבוי. צריך בנוסף לכל להראות גם המשכיות? את זה בחיים לא אצליח לייצר עכשיו. מיד נשלחתי לפער הלא ברור בין 13-21 לבין 22-30. ב-13-21 שרבטתי שרציתי להיות פסיכולוגית ורופאת שיניים בעקבות אבי, וב-22-30 עסקתי במיני מקצועות השייכים לתחום ההומאני, כגון ספרות השוואתית ותחום נהדר נוסף - עריכה. איך אני אסביר את הפער הזה? לפתע פילחה אותי שאלה שהצלחתי איכשהו להדחיק לאורך השנים: למה בכלל הלכתי ללמוד ספרות באוניברסיטה? הרי בתיכון בכלל הייתי במגמה ביולוגית, ולא זכור לי כלל שהייתי תולעת ספרים.

חוסר היכולת לענות על השאלות האלה זרק אותי להתקף פניקה די חמור. שקלתי לנוס מהמקום, אבל לפתע התרחש נס בסגנון הצלצול. ראיתי שנשארה רק רבע שעה עד סוף השיעור, והמשתתף הראשון עוד לא גמר לברבר. התור שלי בחיים לא יגיע. חחח. אאלץ לדחות את העניין לשיעור הבא.

עוד באותו לילה, לאחר שפיציתי את עצמי בדים סאם המעולים ב-Dim Sum Go Go (יש מבחר מדהים של דים סאם צמחוני, והטוב מכולם הוא במילוי פטרוזיליה) תפסתי את אמי בסקייפ. למרות שעדיין הייתה בשרעפיה, היא מייד ידעה להעריך את גודל הצרה. "אה, כן, איתך זו באמת בעיה." "נו באמת, אף פעם לא היו לי איזה שאיפות?" אמי פרצה בצחוק גדול. "לא. הדבר היחידי שרצית בגיל קטן זה להיות בן. את לא זוכרת שקינאת באחיך ורצית ללבוש תחתונים של בנים?" אוף, רק זה חסר לי. לופ מוחץ על אודות זהותי המינית. "אבל למה בכלל הלכתי ללמוד ספרות, את זוכרת? אלוהים". "טוב, את תמיד אהבת לקרוא". נשמתי לרווחה. בכל זאת היה איזה שביב להיאחז בו.

במהלך השבועות הבאים היה לי עוד המון זמן לחשוב על הסוגיה. המרצה, הסתבר, לימדה בקצב של צב, וכל פעם תורי נדחה לשיעור הבא. במהלך הזמן הזה נזכרתי שכשהייתי קטנה הערצתי את זמרת הילדים לילך גליקסמן, ורציתי לשיר כמוה בפסטיבל הילדים. מהרתי להוסיף "זמרת" לטור הראשון, שבו כבר היה כתוב: "wanted to be a boy". המציאה הזו כל כך הרגיעה אותי, שוויתרתי על הנסיון לייצר קוהרנטיות בטבלת חיי המקצועיים.

לבסוף, הגיע תורי. יש להודות שהתשתי את עצמי כל כך בעיסוק בנושא, שלמרבה התדהמה, מצאתי את עצמי מקריאה את הרשימה באדישות גמורה, ואפילו חושפת את סוגיית הדוגמנות בנונשלנטיות. בדיון שהתפתח סביב הרשימה שלי, מצאו המשתתפים, וגם המרצה, המון עקביות בין השלבים השונים מסיבות שונות ומשונות. הסתכלתי עליהם בתהמה. "כן, אצלך איט אול מייקס סנס", אמרה שכנתי בקנאה, "אצלי הכול מבורדק".