'סלסלת הפירות: פרק ב

נו, היו תגובות לבלוג?" שאלה אמי מספר ימים לאחר שהעליתי את הפוסט הקודם, שגולל את סיפורה של סלסלת הפירות שקיבלה לכבוד יום הולדתה מקסם הפרי. אכן, עברנו כברת דרך ארוכה, אני ואמי, מאז הימים בהם תהתה למה לכל הרוחות יש בכלל צורך בבלוג הזה. יש להבהיר: בימים כתיקונם, אין סיכוי להתחרות באמי בעניין ובתמיכה שהיא משלחת בילדיה. במגרה בסלון בית הוריי, למשל, מצאתי בביקורי האחרון מתחת לערימת עותקים של כל פרקי "המשרד", הקומיקס השבועי של אחי, תצלום שער של עיתון "ידיעות אחרונות", המתעד בדיעבד את רגעיו האחרונים של אהוד מנור בקרב חבורה צוהלת. אחי נראה בתצלום מחייך חיוך משונה.

אבל במקרה הספציפי של הפורמט האינטרנטי היו לה, איך לומר, השגות מסוימות. "בשביל מה את מפרסמת את זה? מי יקרא את זה?" שאלה אותי יום אחד. מממממ, תודה. "לא, אני מתכוונת, כל השיטוט הזה באינטרנט מבזבז מלא זמן. למי שאין מה לעשות, זה בסדר. אבל את יודעת כמה אני אוהבת לקרוא ולשמוע מוסיקה. ברגע שמתחילים להסתכל במשהו זה אין סופי". האמת, יש דברים בגו. לכן, לא ממש נעלבתי כאשר לאחר כמה חודשי פעילות של הבלוג שאלה אותי איך נכנסים אליו. "תשלחי לי את הלינק לסקייפ," היא פקדה עלי בטון יגע. היה זה בעיצומה של שיחת וידאו עימה ועם אבי בסקייפ. תעשי חיפוש על שם הבלוג בגוגל, השבתי. יש גבול. "איך קוראים לזה?" היא שאלה. אבי הפגין ידע: "מה הבעיה, תלחצי ניו יורק סיטי אובססיב compoolsive!".

כיום, המילה "כתבה" כבר הוחלפה ברוך השם ב"בלוג" (אם כי עדיין ארוכה הדרך ל"פוסט"), ואמי אפילו זיכתה את הקישור בפייסבוק לפוסט שעסק בה בלייק. עדנה אסיף לייקס איט. "נו, אז היו תגובות", היא שאלה אותי כעבור כמה ימים. דקות אחדות לפני כן ראיתי שאדם בשם שלומי דניאל מקסם הפרי הגיב על הפוסט תגובה משעשעת למדי. התגובה נראתה כמו קאט אנד פייסט מאיזה ברושור של החברה ולא כללה שום התייחסות עניינית לביקורתה של אמי: "אלפי לקוחות מרוצים משירותיה של חברת קסם הפרי המספקת פירות באיכות יצוא. מכתבי התודה שאנו מקבלים לא משאירים מקום לספק ומוכיחים כי סלסלת הפירות הנה מתנה מושלמת. מוזמנים להיווכח כי סלסלת הפירות של קסם הפרי היא סלסלה טעימה ובריאה".

"אוי לא, לא נעים לי", נאנחה אמי כשסיפרתי לה על תגובתו של שלומי דניאל. מסתבר שאמי צלצלה יומיים לפני כן לקסם הפרי כדי להזמין את החבילה הנוספת שחיכתה לה שם. היא ביקשה הפעם רק את הפירות שרצתה. "הם יצאו מגדרם כדי שאני אהיה מרוצה הפעם. הם אמרו שהם רוצים שאני אהיה מרוצה, ובנו איתי את הסלסלה שאני רציתי. הם צלצלו למחרת עוד פעם כדי לוודא אילו פירות רציתי. " נו, את רואה, אמרתי. הם קראו והפנימו".

חיכינו בסקרנות לסלסלה הבאה, שהוזמנה כקינוח לארוחת יום ההולדת של אחי. הפעם, שמחנו כולנו לגלות שלא היו בה תמרים כלל וכלל, ולעומת זאת הרבה יותר מהפירות המעניינים, בדיוק כפי שביקשה אמי (למטה דרך הסקייפ). עד כדי כך שהותירה את כולם מרוצים. כמעט. "תראי, עדיין הערך המוסף של הפירות הוא 50 שקל. אולי 70 שקל. והחבילה עולה 250 שקל. אבל טוב, זה מתנה, אז לא חושבים על זה."

סיפורה של סלסלת פירות

ביום הולדת 70 של אמי, שלכבודו הגעתי לביקור בתל אביב, שגרו אליה אחיי משלוח פירות מ"קסם הפרי". מדובר בחברה שמייצרת סלסלות פירות פרוסים "לרגעים קסומים", הכוללות פרות טריים טרופיים חתוכים, ועוד מיני תפנוקים בריאים באופן יחסי. בתמימותם, סברו אחיי שלמשלוח פירות סקסיים יש יתרון על משלוח של פרחים, שאמי בדרך כלל אינה אוהבת. "אל תשלחו לי פרחים", היא מתרה כל שנה לקראת יום ההולדת, "זה מסריח." לעתים היא גם מוסיפה בקשה נוספת: "ואל תקנו לי מתנה. אני לא צריכה כלום, באמת." כאשר נרכשות מתנות גדולות במיוחד, היא מקבלת אותן בקריאות, "יא אללה, מי שילם על זה?", בפנים מכורכמות.

עם קבלתה של החבילה הענקית, נראה היה שהרעיון דווקא הצליח. "הסלסלה עושה רושם יוצא מן הכלל", דיווחה לי אמי בטלפון טראנסטאטלנטי, ערב נסיעתי. הסלסלה כללה מבחר רב של פירות מוכנים לאכילה - תות שדה, קרמבולה, שסק, סברס, פסיפלורה, כדורי אבטיח, קוקוס, ענבים, מלון ואננס - וכן תמרים, תמרים ממולאים באגוזי מלך, ותאנים ממולאות בשקדים. אבל כאשר נחתתי בבית הורי, מצב העניינים כבר קיבל תפנית.

הסלסלה, ששיירים קלושים ממנה רבצו במקרר, עברה דקונסטרוקציה מאז יום אתמול. כל פרי זכה לציון בהתאם לכמות שבו סופק, למידת בשלותו ולמרקמו, ודיאלוג טלפוני מתוח עם אנשי החברה כבר היה בעיצומו. פרצי ההתלהבות ההתחלתיים החלו להתחלף לאט לאט, אבל בטוח, בביקורת בלתי מתפשרת. אבל כמו כל אובססיה, גם זו היתה נעוצה בגרעין של אמת. "תראי", הציגה אמי את תורתה, "האבטיח היה מצוין. היתה בערך כמות של פלח בצורת עיגולים קטנים, כמו של גלידה. גם הסברס - היו ארבעה - והפסיפלורה היו מצוינים. אבל השסק לא היה בשל, וגם היו רק ארבעה. הקוקוס היה חתוך לחתיכות מאוד דקות וקשות כמו קרש ובטעם של קרש. הקרבמולה בסדר, אבל אני פשוט לא כל כך אוהבת קרמבולה. הם נתנו המון תמרים וענבים אבל זאת לא בעיה בשבילם, אלה הרי פירות זולים."

אמי לא נשארה חייבת. כשקיבלה טלפון מאחד מעובדי החברה - "הוא אמר שהם תמיד מצלצלים לשאול איך הסלסלה", סיפרה לי בטון ספקני מאוחר יותר - הקפידה לשטוח בפניו את ביקורתה. בדיוק כאשר חשבה שהשיבה לקסם הפרי מנה אחת אפיים, הסתבר שאלה שלפו מהכובע בשורת איוב ששוב טרפה את הקלפים. שומו שמים, התברר שמחכה לאמי משלוח נוסף של סלסלה זהה! ולא רק זה: המוענת היתה דמות מפורסמת שאינה קשורה לאמי בשום צורה. "לא יכול להיות", פסקה אמי, "זו טעות". "אבל זה מה שקיבלנו", מלמל האיש בחוסר אונים. טענות הושמעו לכאן ולכאן, אבל ברגע האחרון היתה לאמי הארה. קרובי משפחה מחו"ל המקושרים לגברת המפורסמת הם ששלחו את המשלוח באמצעותה! "אוי לא, אל תעשה לי את זה", התחננה אמי, "מספיקה לי סלסלה אחת". לאחר דיונים מרתוניים, נסגר שהמשלוח ישלח במועד אחר, ככל הנראה ביומולדת של אחי, שחל באותו שבוע.

למחרת, הופתעתי לגלות שקסם הפרי שוב היו על הקו. הפעם אמי היא זו שיזמה את השיחה, וכעת היא כבר כעסה. בסלסלה נמצאו ממצאים מרשיע: שתי צנצנות שהכילו מעין רוטב פרות, ולא היה כתוב עליהן דבר. "תראי", אמרה אמי לבחורה המנומנמת שענתה לה בקסם הפרי, "אני לא מכניסה לפה שום דבר בלתי מזוהה. אסור לי לאכול סוכר". מיותר לציין שלאמי דווקא מותר לאכול סוכר. הבחורה לא ידעה מה מכילות הצנצנות החשודות, והבטיחה לחזור לאמי עם תשובה מוסמכת. מאוחר יותר צלצלה לבשר שהצנצנות מכילות סוכר, אם כי לא ברור מה יש בהן מעבר לכך. בשלב זה ידעתי שדינם של קסם הפרי נגזר לעולמים.

נוכח שלל הכשלים הנ"ל, אמי הגיעה למסקנה נחרצת: יש להחליף את סלסלת הפירות הנוספת בבקבוק יין איכותי. היד שוב הושטה אל החוגה. אבל גם כאן נכונה לאמי הפתעה. כששאלה אילו יינות מחזיקים קסם הפרי, ענתה אותה הבחורה: יש לנו כל מיני, מרלו, סוביניון בלאן, קברנה. "ללללאאא, התכוונתי איזה יקבים!!!" "מממ, רק רגע, אני אברר". וכעבור מספר דקות: "יקב יתיר, קריית ארבע". אלוהים, אז גם יין המתנחלים אינו בא בחשבון, חשבה לה אמי בייאוש. בניסיון אחרון, היא החליטה בכל זאת לשאול באילו שמפניות הם מחזיקים. "סוג כלשהו שמפניה ספרדית", ענתה הבחורה. אבי, שישב עם אמי במטבח באותה שעה, הקים קול זעקה. "כל בר דעת יודע ששמפנייה זה צרפתי. מה שיש להם זה קאווה!!!".

אז מה תעשי עם החבילה הנוספת, שאלתי את אמי בסוף היום, מביטה בתמרים המסכנים שנחו להם בדד על צלחת הפירות החבוטה. "ביין שלהם אני לא נוגעת. אם הם יסכימו לארוז לי רק את הפירות שאני מבקשת - פסיפלורה, סברס, אבטיח - אקח עוד חבילה. אם לא אני ממש לא יודעת מה אעשה. כואב הלב שהלכו מאתיים חמישים שקל על סברס ואבטיח". 

מכונת האימה

אכן, דומני כי הגיע העת לספר את סיפורה של מכונת הקומפוסט, אותה מכונה מקוללת שממררת את חיי. תחילתו של סיפור לפני כשנתיים, כשפגשתי את בן זוגי. הכול היה טוב ויפה אלמלא פרט אחד אשר העיב על התמונה. לא רק שבמטבחו רבץ לו פח אשפה גדול מידות, אלא שבתוך הפח רחש לו זבל אורגני מנוקד ברימות. דומני כי מראה זה היה מבהיל כל בר דעת, אך על אחת כמה וכמה בחורה שכמותי. כמאמר הקלישאה, אני גדלתי על מסורת שקיות הפלסטיק הפולנית המוכרת לעייפה. בתוך שקיות הפלסטיק של אמי נאגר לו קורטוב של זבל מסוגים שונים, שהושלך לפח באדיקות מדי יום ביומו, בשעות הבוקר ובשעות הערב. לעתים רחוקות, כאשר השקית עלתה על גדותיה לאחר ארוחת ערב משפחתית גדולה במיוחד, קשרה אמי שקית נוספת לשקית הזבל בצורת ידית, כדי שלא נצטרך לבוא במגע עם השקית הנוזלית. לאורך השנים, המשכתי את המסורת הזו בגאווה ובדעה קדומה. שקיות הזבל נחו להן בכל מקום במטבח בדירותיי; בכיור, על דלתות ארונות המטבח, מוכנות בכל עת לשיגור לחדר הזבל. המחשבה על פח דביק בדירה, שקולט את האדים הנפלטים מהזבל האורגני, עוררה בי חלחלה. עם זאת, ככל שגדלתי נחשפתי גם לזן אחר של יונקים, כזה הדבק בפחים. פיתחתי שיטות להתמודדות עם זן זה, אבל מעולם לא המרתי את דתי.

משום כך, כשביקרתי לראשונה בדירתו של בן זוגי, מראה הפח לא הפיל עלי חרדה. בין דר, דאן דט, אמרתי לעצמי בעייפות, אוגרת כוחות לקראת המערכה. אך עיני חשכו כשראיתי מה מתרחש בתוך הפח. שומו שמים! מסתבר שבגינת הבניין חפר לו בן זוגי בור, שאליו השליך זבל אורגני שנרקח במשך כמה ימים בפח במטבח. מחאותי הקולניות והשלב ההתחלתי של היחסים המריצו אותו להוריד את שקיות הזבל לעתים תכופות יותר ולאטום אותן, כדי להימנע מרימות. אך פתרון זה היה רחוק מלהניח את דעתי. למזלי, הוא עבר להתגורר בדירתי כעבור זמן מה, ועם המעבר חסל סדר הקומפוסט. אותו פח זבל מתכתי, שהדיף ריח של נבלה, הונח לאוורור במשך חודשים ארוכים במחסן האופניים, עתידו מהלך עלי אימה.

כשהגעתי לניו יורק קצת אחריו, גיליתי שהנ"ל רכש מאחורי גבי מכונת קומפוסט ביתית בכמה מאות דולרים (למטה). זה לא יסריח, הוא הבטיח לי, הנסורת והסודה לשתייה מונעים ריחות, ובכלל הזבל יהיה אטום בתוך המכונה, והרימות לא יופיעו כשהכול סגור ומסוגר. לא האמנתי שזה קורה לי, אבל לרגע התגעגעתי לימים הרחוקים של הקומפוסט בחצר הבניין. על מנת לשמור על שלום בית, הדחקתי את קיומה של המכונה המתמהמהת בדואר וחגגתי על שקיות הזבל כל עוד ניתן. כשהמכונה הגיע, תרגלתי את התורה שלמדתי במדיטציה, וניסיתי לעכל את המכה. אכן, חיי זימנו לי אתגרים מסוגים שונים; מעבר ליבשת אחרת, בפעם השלישית בחיי; פרידה נוספת ממשפחתי האהובה; בנייה של קריירה חדשה ונעלמה. אבל מעולם, מעולם לא נאלצתי להתמודד עם בעיה מסדר גדול כזה. מילא, אם אפשר היה להשליך את כל הזבל לתוך המכונה בבת אחת, ולסגור את המכסה לכל הרוחות. אבל הסתבר שמדובר במכונה אנינה, שמקבלת רק פיסות זבל קטנות. ישנם סוגי זבל שאסור להכניס לתוכה, כגון תפוזים ועגבניות, ולמעשה כל דבר שהוא חומצי או נוקשה מדי עבורה. עלי חסה, סלרי, גבעולי ברוקולי, ולמעשה כל דבר עולה על גודל עגבניה, צריך לעבור חיתוך לפני החדירה למכונה. כאשר מכניסים חתיכות גדולות מדי, המכונה נתקעת, וזוהי צרה צרורה. במקרה כזה, יש לפתוח את המכסה, לנבור בנזיד, לאתר את הסתימה ולפתוח אותה על ידי הוצאת גלעין או סיב שלא נחתך בקפידה. אם שוכחים חס וחלילה להוסיף מספיק נסורת וסודה לשתייה, בבית מתפשט לו ניחוח שיכול להעיר מתים מקברם. וזה עוד לא הכול. לאחר שהקומפוסט מוכן, יש להפטר ממנו במקום הולם, כגון אחד הגנים הקהילתיים הממלאים את האיסט וילג', שבהם תושבי העיר מטפחים חלקות אדמה וחולקים קומפוסט (למטה, גנים על רחוב שש בחורף. בקיץ הגנים פורחים ויפים). במטבח החלו להיערם לא רק שקיות הנייר והפלסטיק המיועדות למחזור, אלא גם שתי שקיות נוספות: אחת המיועדת לקומפוסט ואחרת, המיועדת לפח האשפה הרגיל שבבניין. מלחמות על מידת התאמתם של פיסות זבל מסוגים שונים - נייר, פילטרים, שערות - הפכו לדבר שבשגרה.

זעקתי אל האלים. קללתי את יום היוולדי. איימתי לשים קץ לחיי. הכרזתי על שביתה. בשלב מסוים, ניסיתי אפילו להשתלט על מחוז המכונה, לשלוט ברזיה, על מנת למזער נזקים. אבל עם הזמן נאלצתי לקבל את רוע הגזירה. שמרי את המאבקים לזירות אחרות, אמר לי הפסיכולוג בפנים חתומות. מדי פעם, כששכחנו להוסיף סודה לשתייה, חטפתי התקפות זעם, פותחת את כל חלונות הבית בכפור הנורא. הטלתי איסור מוחלט על הכנסת חומרים ניסיוניים למכונה. מסרתי את הקומפוסט המוכן לגן סמוך, אך במהרה התחלתי להטיל אותו בחצר הבניין, על האדמה. מדי פעם השלכתי זבל המיועד לקומפוסט לשקית האשפה מאחורי גבו של בן זוגי, מקללת אותו בסתר לבי. חיסלתי גלונים שלמים של נסורת וסודה לשתייה. לזכותו יאמר שכאשר העמסתי כמויות, הריח אכן היה מינימלי. הרימות לא הופיעו, ואדמת הקומפוסט אפילו הבריאה את אחד העציצים הגוססים שלנו.

הסטטוס קוו נשמר על חוט השערה, אולם לפני מספר ימים, העיר אותי בן זוגי בזעקות שבר. מה החסה עושה בשקית האשפה!?איזו בגידה! לילה קודם, ערכנו ארוחה גדולה, ובסוף היום הגנבתי את כל התוצרים האורגניים לשקית האשפה הרגילה. הבית היה כמרקחה. השכנים נכנסו, לשאול מה קרה. בסופו של יום נאלצתי להכריז על סיומה של התרמית הגדולה. אבל כשכלי ההנבטה הגיעו הביתה, הייתי כבר מוכנה: תהנה, חביבי, אמרתי לבן זוגי, הנבטה נעימה. אני מחוץ לתמונה.

העוף המוזר

אף על פי שהג'ינס תמיד היה הפריט הנלבש ביותר בארוני, כיום אני גאה לומר שהאובססיות הכרוכות בו שייכות לעבר מבחינתי. בימים אלה, אני מחזיקה בג'ינסים מכמה סוגים, טועמת מפה ומשם, פתוחה להצעות. בימים אפלים במיוחד, אפשר לתפוס אותי אפילו עם ג'ינס של זארה. טוב, לא צריך להגזים. את ה-Seven כבר זרקתי. וכן נרשמה מעין מהפכה אפיסטמולוגית, כאשר גיליתי שהגזרה הנמוכה שדבקתי בה כל השנים אינה בהכרח מחמיאה לאחוריי. אבל בארוני נמצא כיום מבחר אקלקטי של ג'ינס, מוצלחים יותר ופחות. בין המוצלחים שבהם אפשר למנות ג'ינס כחול ובלתי מתחכם בגזרה ישרה של המותג המוצלח Rag and Bone; סקיני ג'ינס של Cheap Monday וזוג שחור של Chimala, הלייבל היפני שאפשר להשיג ב-Odin. עם זאת, מצב העניינים בהחלט היה שונה באמצע שנות ה-90, שבמהלכן התגוררתי במשך שנתיים בניו יורק. אז, הייתי שקועה מעל לצווארי באובססיות לבד הדנים, שהותירו חללים רבים: ערימה של ג'ינס ליווייס וינטג' Red Line המוטלת בארוני כאבן שאין לה הופכין. אהבתי לומר בימים ההם, בהם הרווחתי את לחמי בעבודת מלצרות קשת יום בקפה ג'יטן, כי הרכוש היחיד שעלה בידי לאגור בימי חיי הם אוסף הליווייס הללו, ששווים כמה מאות דולרים.

הרעיון לא היה רק שלי. אובססיה זו פותחה בגלגולי הקודם בניו יורק עם מי שהיה בימים ההם בן זוגי, עוף מוזר שרחש בין היתר חיבה חולנית לבגדים ספורטיביים בסגנון אמריקנה. יחד, פקדנו באופן קבוע חנויות שהחזיקו בג'ינסים הללו ופרטים נלווים אחרים, ביניהן What goes around Comes Around ו-Cheap Jacks, וכן הלייבל RRL של ראלף לורן, שמציע בגדים ספורטיביים בסגנון אמריקאי, חדשים וישנים. ביקרנו גם בבית החרושת של ליווייס בסן פרנסיסקו וראינו את ההבדלים בין אופני הייצור הישנים והחדשים. גולת הכותרת של מפעל זה היתה רכישת גי'נס BigE (או, כפי שטבע העוף המוזר כמה שנים מאוחר יותר, ליוויס ב-E גדולה), השווה כמה מאות דולרים עבור דולר אחד בלבד. ג'ינס זה נקרה לידינו ביארד סייל של זוג זקנים בעיירה שכוחת אל במהלך טיול מחוף לחוף. ואולם, יש לציין שברוב המקרים, התחביב לא היה זול במיוחד. טווח המחירים נע בין 100 דולר ל-400 דולר לחתיכה. אחד לכל משמרת בקפה ג'יטן (למטה).

אותו עוף מוזר, או בקיצור, העוף, סגד לא רק לבגדים ספורטיביים בסגנון אמריקאי, אלא גם לנספחיהם האירופיים, כגון פריטים ישנים של בנטון ופרוצ'י. זכור לי היום ההיסטורי שבו, קצת אחרי שנפגשנו, הביט בעיניים פראיות על גופיה חומה של פרוצי' שהתגוללה במקרה לארוני. וגם לא שכחתי את האכזבה בעיניו לנוכח ג'ינס הסבן שלבשתי כאשר נצטלבו דרכינו, כעבור שנים. בהחלט, מי היה מאמין שגם אני אתרום למה שכינה שנים מאוחר יותר "מותו של הג'ינס"? ומה היה העוף אומר לו ידע שהסקיני ג'ינס הם פריט שגור בארוני?

העוף הקפיד באורח נוקדני על סוגי הבדים ועל התפרים. כך למשל, אסף סווצ'רטים אמריקאים אוריגינאליים עם תפרים הפוכים (למטה), שכיום זוכים לחיקויים רבים (אמריקן אפרל, אברקורמבי, ואפילו פוקס וקסטרו); חולצות בייסבול; חולצות טריקו "משופשפות", כפי שכינה אותן, עם צווארונים דקים, וטרנינגים עם שרוכים, שהיום נמכרים גם בשוק הכרמל. אבל העוף בהחלט מחזיק בזכויות היוצרים. וכאשר שם ידיו על פריט מוצלח במיוחד, כמו למשל חולצות הטריקו של RRL, אהב במיוחד לבצע רכישות כפולות ואף משולשות - לרכוש את אותו הפריט בשלוש מידות שונות. לעתים אני שואלת את עצמי האם היה העוף מכריז כיום, בנוסף על מותו של הג'ינס, גם על מותם של חולצת הטריקו ושל הסווצ'רטים?

וכך יצא שבשלב מסוים בסוף שנות ה-20, מצאתי את עצמי עם ארון מלא עד אפס מקום בחולצות טריקו מפוררות, ג'ינסים לאספנים בגזרות משונות, וחולצות בייסבול שכבר מזמן לא התאימו לגילי. אלוהים אדירים! חברותיי היו לבושות במיטב המחלצות - חצאיות מיני סקסיות, גרבוניונים מרהיבים, חולצות שובביות - ורק אני נידונתי להתהלך עם בגדים ספורטיביים משופשפים כהלכה ורפויים. אבל הרגע הנורא מכול היה כשלפתע הבחנתי שאחייניתי בת ה-15 לובשת שלל של חיקויים של מלתחתי המשופשפת, שלצערי לא ממש ביישו את המקור. שערותיי סמרו. הבנתי שמהפכה צריכה להתרחש בארוני בהקדם האפשרי. זימנתי את אחייניתי לשיחה, והורשתי לה ברוב טקס את אחד הליוויסים המוצלחים, שבשלב זה כבר לא נסגר עלי. אלה מאוד יקרים, אמרתי לה בחומרה, מנסה לתפוס את מבטה, שנע כל הזמן לעבר הסללולרי. סבבה, תודה רבה, חחחח, היא אמרה בחטף, מנסה להחניק צחקוק. אני לא מתלוצצת, קניתי את הג'ינס הללו בכמה מאות דולרים! אני סומכת עליך, ילדה. בסדר, אין בעיה, היא ענתה ושעטה מהחדר. כעבור זמן מה לקחתי בחזרה את הסחורה מפאת חוסר הכבוד שאליו זכתה.

מדי פעם, שבים ותוקפים אותי הדים רחוקים מתקופה זו. בסיבוב קניות כזה או אחר, אתעכב לפתע על פינת הטריקו והסווצ'רטים, אשלוף חולצת טריקו עם צווארון דקיק ואציין אותה לשבח, לתדהמת הסובבים. כך למשל, במהלך מסע קניות עם אחותו של בן זוגי, הסטייליסטית המבריקה, נתקלתי בחומה כאשר התעכבתי במשך כחצי שעה על אגף הטריקו של בננה רפבליק, בחיפוש אחר הבד והתפירה הנכונה. זה בייסיק, משעמם, היא אמרה, מושכת אותי לעבר היציאה. כאשר ביקרתי לאחרונה עם בן זוגי ביריד הוינטג' המדהים (ראו תמונות למטה), שליתי מערימה כלשהי סווצ'רט סגול מרופט עם תפרים כתומים. תראה איזה יפה, אמרתי לבן זוגי המפהק, מוקסמת מהצבע המשופשף ואופי התפירה. אבל אז מהרתי חיש קל לדוכן הבא, ושליתי משם מציאה: סוודר סבתא בסגנון הרשל, ומטפחת משי מדהימה. כיאה לאישה בשלה.

החטא ועונשו

אכן, חוששתני כי שבוע הוא הקאטאוף טיים לאירוח בביתנו הקט. מאז שרבץ בין כתלינו במשך שלושה שבועות תמימים חבר מימי הלימודים של בן זוגי, אנו מקפידים להודיע לאורחינו על הקאטאוף טיים טרם בואם: שבוע, בבקשה, לא יותר. ישנם סוגים רבים של אורחים, כך גיליתי. נעימים יותר ונעימים פחות, קמצנים יותר וקמצנים עוד יותר. אבל הזן המעניין והמפתיע ביותר הוא הזן החמוץ-ממורמר. על קטגוריה זו, הזוכה לתפוצה רחבה ביותר, נמנים אלה הרובצים בבית שעות ארוכות ללא מעש ונהנים משירות לקוחות טוב יותר משל זאפו'ס, אך בכל זאת מעיזים לשחרר הערות עוקצניות על חשבון המארחים. כך למשל אותו חבר של בן זוגי, מעין נווד ארטיסט הנוהג לצנוח בסלונם של קורבנות תמימים במשך חודשים ולעתים אף שנים, אהב לשרבב הערות אודות אורח חיינו הקפיטליסטי, בעודו נוגס מהתרד האורגני שהוגש לו מדי יום לשולחן. אורח אחר שטעם אף הוא מהקדרה, החמיץ פניו למשמע יללות החתולות עם שחר, ואחרת סבלה בקולניות מריחה של מכונת הקופסוט. חברתי האמריקאית, המתעללת בסביבתה בעיסוק כפייתי בענייני פלסטין כפי שרק בת להורים ציונים מפלורידה יכולה, הגיעה במצב רוח לוחמני במיוחד. היא שפכה על בן זוגי קיטון של צוננים בגין שרותו הצבאי הקצרצר והתמים. "אני לא יודעת מה עשית שם", אמרה לו כיודעת דבר, בעודה נוברת בטמפה המוקפץ. אפילו הרשל, שהביאה עימה משב רוח רענן בימים הראשונים לבואה, לא טמנה ידה בצלחת. לא רק שחיסלה גלונים שלמים של נייר טואלט בשעות בוקר קריטיות, אלא שבשלב מסוים החלה להטיל עלי משימות אדמיניסטרטיביות מסוגים שונים. תוכלי לרשום לי איפה זה אורבן אאוטפיטרס, ביקשה ממני במתק שפתיים בעודה משוטטת באיטרנט, וצריך גם לכתוב אסמס לענבל. אכן, מטר הטלפונים שקיבלתי מחבריה הניו יורקים אף הוא הוסיף שמן למדורה. אותם חברים אומללים, בהחלט חטפו את הכתף הארקטית על לא עוול בכפם.

בכוחותיי הדלים, ניסיתי להשיב מלחמה שערה. על הנווד הטלתי מדי פעם משימות מסוגים שונים. כך למשל, נאלץ לסחוב את שקית הקומפוסט המהבילה לגן הסמוך, ולרדת עם פומה הכלב לטיולים ארוכים בשכונה. אבל עם הרשל בהחלט הגעתי להישגים גדולים יותר: הוספתי למלתחתי שני סוודרי וינטג' מוצלחים, חפים מכל ייסורי נבירה.

בעברי הרחוק ביקרתי באדיקות בחנויות וינטג' ויד שנייה. זכורים לי שיטוטים אינסופיים בכוכים מחניקים, בחיפוש אחר פריטים אקראיים כאלה ואחרים. אך ככל שהזדקנתי, התחלתי לסלוד מהריח ולהתעייף מהחיפושים. לא אכחד, גם התפשטותו של מראה הוינטג' השבלוני בתל אביב עשתה בי שמות. וכך, עם המעבר לניו יורק, הסתפקתי בביקורים אגביים בחנויות אנינות שבוררות את סחורתן בקפידה, כדוגמת Duo ו-INA, אך גם מהן יצאתי לרוב במהרה, מותשת ושמנונית.

אבל כשהרשל הגיעה ובאמתחתה מבחר סוודרי סבתא יפהפיים, השתנתה התמונה. החלטתי לעשות מעשה, ולהציץ שוב לתוכה של ארץ קשוחה זו, בתקווה שלא אכווה. יצאנו למסע בחנויות הוינטג' של העיר שהתחיל ברחוב עשרים ושלוש, העמוס לאורכו במיני חנויות מסתוריות. לאחר אתנתחה קומית במעין מספרה-סנלריה-חנות תכשיטים מעופשת שהרשל התעקשה משום מה להיכנס אליה (תמונה ראשונה למטה) - בעליה התגלה כישראלי כרסתן - גילינו שרוב החנויות באיזור מלאות בעיקר בבגדי יד שנייה עבשים. ב-Housing Works, החנות המוצלחת ביותר באיזור, מצאה הרשל נעלי עקב ירוקות עם פס זהב דהוי ב-3 דולר (למטה). איך שיצאנו מהחנות, התווספה משימה מייגעת למסעינו שכמעט שברה את רוחי: חיפוש קדחתני אחר טוש זהב לצורך הדגשת הפס הדהוי, שאת עקבותיו מצאתי לתדהמתי על המחשב שלי לאחר עזיבתה.

כשהגענו לאיסט וילג' כבר כאבו לי הפרקים. שפתי היו מלוחות, ובגדי הפכו דביקים. אבל הייתי נחושה למצוא לי כמה סוודרי סבתא בסגנון הרשל, ויהי מה. כשהתעשתתי, ביקרנו במספר חנויות. מ-Tokio7 המוכרת יצאנו כלעומת שבאנו (ראשונה למטה). מלבד אוסף מרשים של מעילי שאנל, היא לא סיפקה את הסחורה. אבל ב-Physical Graffiti מצאה הרש מבחר שמלות וינטג' אמיתיות ומוצלחות במיוחד (שנייה ושלישית למטה) וב-Limited Supply תיק זהב (שלישית למטה, התיק הנוסף נרכש ב-Vice Versa, ראו למטה).

התחנה הבאה היתה וויליאמסבורג, ובעיקר החנות הענקית Beacon's Closet, ששמעתי עליה גדולות ונצורות (ראשונה למטה). התעתדנו לצאת לשם בהרכב מלא - בנות משפחתי, הרשל ואנוכי. אך לאחר שמצאנו עצמינו מחכות להרשל הגבירה במשך שעה, יצאנו לדרך לבדינו, תאבות נקמה. שהות בת כשעה ב-Beacon's Closet העצומה וחיטוטים אינסופיים בסחורה לא הניבו דבר, מלבד שאיפה מאסיבית של אדי אמוניה. השתרכנו הלומות לכיוון הסאבווי, אך לפתע גילינו חנות וינטג' קטנה וסימפטית יותר, Vice Versa שמה. ואת מי מצאנו בתוכה אם לא את הרשל בכבודה ובעצמה, נוברת בעיני הנץ שלה בסחורה. דקה לפני שכרכמתי את פניי נוכח זכרון ההברזה, עלה במוחי רעיון גאוני. אטיל על הרשל, הסטייליסטית המחוננת מבטן ומלידה, את משימת הנבירה! נו, יש כאן משהו מעניין, זרקתי לעברה באגביות. אם תראי איזה סוודר יפה תגידי לי. לזכותה של הרש יאמר שהמסר הופנם כהלכה. מכאן והלאה, מצאתי את עצמי נופשת לי בחנויות, רגל פה רגל שם, חופשייה כציפור, בעוד הרשל סורקת את הקולבים העמוסים כחמור עבודה. ואכן, כבר בווייס ורסה נרשמה רכישה ראשונה: סוודר לבן ומלאכי בשבילי, וגם חצאית מזהב בשבילה (שנייה ושלישית למטה).

לא היתה ברירה אלא לשוב למחרת ל-Beacon's Closet, מצוידת בהרשל. איך שפלטתי את מילות הקוד - אם תראי משהו יפה - היא החלה לנבור במרץ בסחורה. גם הפעם האסטרטגיה הוכחה כהצלחה: יצאתי מהחנות כשבאמתחתי סוודר אדום יד שנייה של היסטריקס, עם כפתורים ורודים חד פעמיים.

לאחר שובה של הרש הייתי עדיין תחת השפעה. לפרקים הגחתי ל-No Relation, חנות הוינטג' הסמוכה לביתי, מפשפשת בסוודרים ומדי פעם דולה איזו מציאה. ל-Ellen, החנות המוצלחת בלואר איסט סייד כנראה לא תהיה ברירה אלא לשוב במהרה, שכן קיבלתי משימה טרנס-אטלנטית מענגת במיוחד- לשוב לשם ולרכוש נעלי פרגמו, שאותן הרש החליטה לפתע שהיא רוצה.

אימרו לא לתלישה

אחד מהכלים החשובים ביותר בביתנו הוא הפינצטה. היא והמראה המגדילה המתנוססת לראווה בחדר האמבטיה. אודה ולא אבוש, מבחינתי אין תענוג גדול יותר משליפת שערה סרבנית לאחר מאבק ממושך, בעיקר כשזו קוצנית במרקמה. בן זוגי אף הוא אינו טומן ידו בצלחת, ומידי ערב מתייחד לו עם הפינצטה מול המראה. לפרקים, אני מתחננת כי יזרוק לי איזו עצם לפני השינה, אך בדרך כלל הוא שומר את העונג רק לעצמו.

אינני מסתפקת, כמובן, בשימוש בפינצטה. כפי שדיווחתי, מדי חודש אני סרה ל-Sonia's Waxing Salon לעינוי החודשי: ברזילאי+רגל תחתונה. אכן, הנני קורבן מוחלט של השיטה. כשעבדתי ברופאים לזכויות אדם, הבטתי בהערצה בבנות השירות האזרחי האנרכיסטיות, שגידלו להן בתי שחי לתפארת. אך לעולם לא היה לי אומץ לומר לא לתלישה.

כשסיפרה לי רחלי על סלע המחלוקת העומד בינה לבין בן זוגה, הערצתי אליה רק הלכה וגדלה. רחלי, מסתבר, איננה מספרת את מבושיה, בעיקר מטעמים אסתטיים. היא מעדיפה את המראה הטבעי, ומשייכת את המראה המרוט לפורנוגרפיה ונספחיה (אם כי אין לה בעיה עם פורנו משנות ה-70). דא עקא, רצה המקרה ובימים אלה רחלי חובקת בן זוג צעיר מכדי להעריך את נועזותה. הלז גדל על ברכי מסורת התלישה. הוא אינו מכיר במראה המתולתל, ומשום כך ממאן להעניק לה שירותים מסוימים המצויים תחת אחריותו. רחלי ניסתה לחנך את העולל, ואפילו הצביעה בפניו על אמהות רוחניות איקוניות. כך למשל, חשפה אותו לצילומי עירום של הציירת ג'ורג'יה אוקיף שהוצגו לאחרונה בתערוכה מוצלחת בוויטני. בתמונות אלה, שצולמו על ידי אלפרד שטיגליץ, מככב בין היתר השיח המטפס של אוקיף (ראו דוגמא למטה). אבל משום מה, בן זוגה של חברתי טרם הכריז על סיומה של השביתה.

באותו שבוע קיבלתי תזכורת נוספת למנהגי הסקסיסטי. נפגשנו לצהרים עם זוג חברים חדשים, שאחד מהם הוא הצייר רוברט גרין. גרין הוא צייר די ידוע, מסתבר, וציוריו תלויים להם בין היתר במטרופוליטן. הוא אחד האנשים היחידים שהכרתי, לא כל שכן אמנים, שחפים מכל התחכמות, ומסוגלים להציג את עבודתם בצורה מלהיבה, אם כי קלילה ובלתי מעיקה. ישבנו בבית הקפה enid's שבוויליאמסבורג, אבל החלק המהנה יותר של הבילוי היה הביקור בביתם, שבמהלכו נחשפנו לאובססיות של גרין עצמו. גרין אוהב מאוד שיער באופן כללי, ואנשים שעירים, באופן ספציפי. גם כלבים שעירים אוהב גרין, ומאז ותמיד גידל פודלים מתולתלים. עוד בארוחת הצהרים הוא ציין לטובה את השיער השופע של מדריכת הפילטיס שלו לשעבר מימיו באל איי, ישראלית בעלת מחלפות מתולתלות. שי הז גרייט הר, הוא חזר שוב ושוב, ואפילו הציג לראווה את עטרת ראשה במספר צילומים שאגר באייפון.

לאורך השנים נהג גרין לתעד גברים שעירים שבהם נתקל, כולל בן זוגו, עליו הוא אוסר להסיר את תלתליו; כלבים, בעיקר מגזע הפודל, המופיעים לרוב גם בציוריו, ונופים שעירים. בשלב מסוים הוא גילה שיש לו אוסף מכובד של תצלומים שכאלה, וקיבץ אותם בספר מקסים ששמו Hairy.

אף על פי שהספר כולל תמונות רבות של ישבנים, הוא כלל אינו פורנוגרפי ברוחו. כשעלעלתי בספר ונתקלתי באיבר זכרי אנטימי, קראתי לעבר בן זוגו של גרין, "איז דיס יו, איז דיס יו?", מנסה לנחש מה מבין האיברים הוא איברו.

אבל בסופה של הפגישה הוקל לי מעט בתוך גופי המרוט לעייפה, ולא רק בגלל לוק, הפודל המקסים, שהשתובב לו בדירה. לתדהמתי גיליתי שיש לפעמים גבול לאובססיות, או לכל הפחות לאובססיות של גרין. במהלך השיחה, הוא שאב מאיתנו טיפים לא רק על אוכל טבעוני - איי וויל האב ווט הי איז האבינג, הוא אמר למלצר לאחר שבן זוגי הזמין מנה כלשהי ללא ביצים וגבינה - אלא גם על מריטת שערות מאזור האזניים. לפני שהלכנו לדרכינו, הוא אפילו הודיע כי בכוונתו לרכוש בעקבותינו פינצטה, או מה שנקרא טוויזרז, בהקדם האפשרי.

ידידותיים לאובסס

לאחר שהעברתי את שיאו של החורף כשלרגליי נעלי סירה דקיקות, הייתי מוכרחה לנקוט בפעולה. "לא משנה מה, העיקר שתבחרי במשהו", הדהדו במוחי ראשי הדיברות של הפסיכולוג שלי. הבחירה היתה קשה וכואבת. לא רק שהיו לי מספיק התלבטויות משלי, כולל חוסר ודאות לגבי המידה של עצמי, אלא שגם לבן זוגי היו דעות מוצקות על הסוגייה. בכל פעם שהראיתי לו זוג ראוי, הוא אמר בארשת פנים חמורת סבר: "אבל הן מעור." מאז שהפך לטבעוני, הוא מעורר בי רגשות אשם כשאני רוכשת דבר מה העשוי מחיה. והצדק עימו. הוא הציע לי לסור ל-Sustainable, החנות האיסט וילג'אית המוצלחת, ולבחון את ההיצע. בססטיינבל הכול ממוחזר וידידותי לסביבה, הן הסחורה והן החנות עצמה. יש אלבומי תמונות שעטיפתם עשוייה מתקליטים של סטרדיי נייט פיבר (שנייה למטה); תיקי לפטופ מחליפות צלילה, וארנקים מצמיגים (שלישית למטה), וכן שעונים ללא בטריות הפועלים על מים (רביעית). אפילו השלט בכניסה פועל על אנרגיה סולארית.

האשמתי אותו בדו-פרצופיות. הרי רק לאחרונה קראנו בספר המוצלח והמעוצב PIG 05049 שאפילו ביין ובבירה יש ג'לטין. אבל הוא המשיך להתקיף אותי במיילים עם אופציות טבעונית וידידותיות לסביבה נוספות. ויש די הרבה, למשל, ב-MoonShoes יש נעליים ומוצרים טבעונייים; ב-Nimli, אתר מוצלח במיוחד, יש מוצרים שהם לא רק טבעוניים, אלא גם טבעיים, ממוחזרים ובסחר הוגן; ב-Fashion Consciene מציעים מגוון של מוצרי אופנה שיוצרו באופנים אתיים לנשים. לפעמים, צריך להחליט מה יותר חשוב - החיות או הסביבה, אם כי ניתן למצוא מוצרים שהם גם וגם. למשל, מגפיים מגומי טבעוני ממוחזר של חברת מליסה בעיצוב של ויויאן ווסטווד, וכל המוצרים של Automie Project.

אבל בסופו של חשבון, לא כל כך התחשק לי לקנות מגפיים מצמיג ממוחזר. חיפושיי אצל החשודים הרגילים העלו חרס, וגם באתרים נוספים שמצאתי בזיעת אפיי - Gravitypope ו-Endless - בהיתי ללא תוצאות. נאלצתי לפנות בבושת פנים לחברתי רחלי. "מה התקציב שלך", היא שאלה בטון ענייני עד אימה. בשלב זה הבנתי שככל הנראה, עלי לרכוש שני זוגות. האחד, זוג מחמם ופרקטי, והשני - אסתטי. או למעשה שלושה זוגות, ואפילו ארבעה, שכן לאחרונה פיתחתי אובססיה לנעלי אוקפורד בשחור-לבן, שאינן מספקות את הערגה לנעליים גבוהות. רחלי הציעה שני כיוווני פעולה. לצרכים הפרקטיים עלי לפנות לטרטורן, ואילו לצרכי האסתטיים עלי לפנות לאי ביי. אף על פי שהיא מייד איתרה לי מגפי פרגאמו מדהימים מיד שנייה, המחשבה לרכוש דבר מה בלי האופציה להחזירו העלתה לי את הלחץ דם. הלכתי אם כן על האופציה של טרטורן, מתנחמת בכך שלכל הפחות אינן עשויות מעור, אלא מגומי, אך מוטרדת בשל ריפודן הבשרי, מבד פלוסין.

ברגע שהתחלתי להתלבט מול האתר של טרטורן, נזכרתי בחוויית הקניות האלוהית שהיתה לי ב-Zappos, אתר שמתמחה במכירת נעליים, ומצטיין בשירות הלקחוחות הטוב ביותר ביקום. בזאפו'ז פוטרים את הלקוח מדמי משלוח, גם על פריטים מוחזרים, ושולחים את ההזמנה במהירות, תוך כארבעה ימים. העובדים חביבים ביותר, אבל בלי לעצבן, מה שהופך את כל חווית הקנייה לכיפית ונטולת לחצים (לכתבה על זאפו'ז בניו יורקר לחצו כאן). אבל החוויה של שנה שעברה לא הגיעה לקרסוליה של זו הנוכחית. הזמנתי זוג מגפי טרטורן מגומי בצבע זית בהינף הקשה, ללא חששות וללא השגות. ידעתי שיש על מי לסמוך. כאשר הגיעו המגפיים, שהתגלו כקוליים ביותר, כמובן שלא הייתי מסופקת. המידה לא בדיוק התאימה, בהחלט, והצבע אכזב אותי קמעה. אבל לא היתה סיבה להיכנס להתקף חרדה. הרמתי אליהם טלפון בשאננות, וענתה לי עובדת אדיבה. היא מייד שלחה לי זוג נוסף במידה אחרת ללא חיוב, והציעה שאשאיר אצלי את הזוג הנוכחי. "תוכלי להשוות ביניהם, ולהחליט." למילים אלה ייחלתי כל חיי. כל משאלותיי התגשמו להן. לשבת בבית, לזמן אלי מומחים ויודעי דבר, לערוך מחקר מקיף, ולבצע החלטה שקולה. אבל זה עוד כלום. המוכרת המשיכה, "תרצי את הזוג הנוסף בירוק זית, או בצבע אחר?". "אני יכולה לקבל אותו בכחול?", שאלתי בהיסוס, לא מאמינה למשמע אוזניי. לא רק שיכולתי להשאיר אצלי את הזוג הראשון, אלא שזאפו'ז לא חייבו אותי עבור המשלוח של הזוג השני. קיבלתי גם שדרוג מיוחד למועדון הווי איי פי שלהם, שכולל ככל הנראה את קהילת האובססיביים בארה"ב, וחבריו מקבלים את המשלוחים תוך יום. סגרנו את השיחה בחנופה הדדית.

תוך יום הגיע הזוג הנוסף. לאחר רביצה בת יומיים בסלון, העזתי לפתוח את הקופסא, שנחה לה לצד קופסא תואמת. כמובן שגיליתי שהמידה שהזמנתי בפעם הראשונה היא הנכונה. לרגע שקלתי להזמין זוג נוסף במידה הנכונה בכחול, אך נס התרחש. עייפתי אפילו את עצמי. הלכתי לסניף של יו פי אס בגאון, ונתתי לפקיד את הקופסא. זאפו'ז מספקים תויות משולמות מראש עבור החזרות, דרך המייל או דרך הדואר. גם חברות אחרות מספקות תוויות שכאלה, אבל לעולם לא נתקלתי בחברה שמוכנה לשלוח זוג נוסף ללא חיוב וללא דמי משלוח.

לפתע היתה לי הארה. זאפו'ז למעשה פיתחו מנגנון שירות לקוחות מיוחד, ידידותי לאובסס. הם מרוויחים ממנו יותר מהלקוח, כי כל התלבטות, קלה ככל שתהיה, זוכה לפתרון נוח וזול, ומאפשרת קניה. וכך הרגתי שתי ציפורים במכה אחת: רכשתי זוג מגפיים ידידותיים-לחיה-למחצה, אך יותר חשוב, ידידותיים לאובסס.