NYCMPD*

הקור הגדול הגיע, ומצאתי את עצמי ערום ועריה. שומו שמים, הסתבר שהמעיל של דיאן פון פירסטנברג שרכשתי לא מזמן בסכום שמעלה סומק על לחיי אינו מתאים לסוף דצמבר. זו היתה הפתעת המאה. נחלתי אכזבה גם ממגפי הגומי עם רצועת הקאנבס של האנטר, שהצלחתי סוף סוף לרכוש לאחר שהוצעו שוב למכירה בגילט - נרשמו שתי החזרות. הם אמנם מושלמים לגשם, אבל בימים מושלגים אינם מגנים על כפות הרגליים. על סוודרים בכלל אין מה לדבר - השלכתי את רובם לפח עם המעבר לניו יורק, ובחורף שעבר לא הספקתי לרכוש משהו מספק. ובכלל, סוודרים, בדומה למגפיים, תמיד היו פריטים בעייתיים מבחינתי, עול שיש להשילו מהר ככל הניתן. אולי הדבר נובע מכך שגדלתי במזג אוויר ים תיכוני, ויושבי העיר המתכסים בסוודרים נראו לי תמיד מתאמצים מדי, במיוחד אלה הישובים באספרסו בר עם גולף צמרירי כשברקע מנשבות רוחות שרביות.

חיכיתי בכיליון עיניים למכירות הגדולות על מנת לרכוש פריטים חד פעמיים, אבל בינתיים המחירים ירדו בצורה משמעותית רק ברשתות. מאז המעבר לניו יורק נדרתי נדר לא לקנות יותר ברשתות הגדולות, וחרגתי ממנו רק בימים קשים. הצלחתי להחזיק מעמד עד מינוס שבע מעלות בעזרת שני סוודרים שקניתי בשנה שעברה - סוודר דקיק מתערובת משי וקשמיר של Ever וסוודר כותנה של בננה רפבליק (חריגה משנה שעברה). בימים קרים במיוחד מצאתי את עצמי לובשת סוודרים של בן זוגי כדי להתחמם. היה זה מקרה חירום. נאלצתי לגשת לרשתות הגדולות ולקושש מספר פריטים פרקטיים - מעיל-שמיכה, סוודרים ונעליים - פן אלקה בדלקת ראות. מכוערים או נדושים ככל שיהיו, הבטחתי לעצמי שבסוף היום אהיה מצוידת לקור. הגבלה אחת הצבתי לעצמי: יוניקלו = כן, אייץ אנד אם ואורבן אאוטפירטס = לא.

כמנהגי בקודש, אם כן, שבתי ליוניקלו תוך פחות משבוע כדי לחפש את מעילי-השמיכה היפים ואת הסוודרים שהציפו את החנות בביקורי הקודם. החנות נראתה כשדה קרב. חלק נכבד מהקולבים היו יתומים, וסוודרים במידות לארג' ואסקטה לארג' התגוללו בערמות (למטה). המעילים נעלמו, והמוכרים נראו זועפים מהרגיל. עדיין, תורים ארוכים השתרכו בכל הקופות. איך הייתי אמורה לחזות בגיחה שעברה כי יבוא יום שבו אנבור בערמות הללו, שלפני כשבוע איימו להתפקע? מפח הנפש היה מלווה בתחושה דיסוציאטיבית בו זמנית של הקלה שמלווה אותי בכל פעם שאין פריט מסוים במידה שלי. בכל זאת, נרתמתי למשימה בלב ובנפש והתחלתי לסרוק את החנות בחיפוש אחר הסוודרים שזנחתי בבוז בשבוע שעבר. מאמציי העלו חרס, והזעקתי את אחד המוכרים לעזרה. "בדיוק חיפשתי בשביל מישהי אחרת. לא נשאר". נו, וואט קן יו דו, אמרתי לעצמי, שמחה ומיואשת כאחד. בדרכי החוצה לא יכולתי לעמוד בפיתוי ורכשתי צמד נוסף של הגופיות המקסימות שלהם שקיניתי עוד בשנה שעברה - פריטי חובה לחורף (שלישית למטה).

הדחקתי את שאלת המעיל והסוודריים, כי היה לי יותר מדי על הראש: למצוא פתרון לנעליים. בדומה לסוודרים, נושא זה סובל מבעיה חמורה. דווקא נעלי עקב חורפיות יש לי - רפטו (Repetto) קלאסיות שקניתי בשנה שעברה במכירה. פרט לכך שהן מחריפות כל פעם מחדש את הנקע בקרסול שחטפתי במהלך רכיבה על אופני הסקיפי, כפי שחברתי נטע אוהבת לקרוא להן, אין לי טענות כלפיהן. הבעיה היא היומיום. אינני מסתדרת עם מגפי עור, במיוחד עם כאלה ללא עקב. משהו בהם תמיד גורם לי להרגיש אאוט אוף פלייס. חוצמזה, יודעי דבר טוענים שמגפי עור אינם מספיק מחממים. והרי היום חרטתי על דגלי מילה אחת: פרקטיות. אולי כדאי להזמין, כפי שעשתה חברתי הווינאית, את "מגפי הירח" המפחידים שעושים קאמבק כעת? או אולי כאלה של Tretorn כפי שהציעה לי רחלי? עליה אפשר תמיד לסמוך. הרוח הצליפה בלחיי ואיבדתי תחושה בידיים. כפות רגליי הפכו לקרחון. לרגע שקלתי ברצינות לרכוש את המגפים המכוערות האלה של UGG שכולם הולכים איתן כאן. בין לבט אחד למשנהו, הרבצתי גם גיחה לאייץ' אנד אם כדי לרכוש גרביים לבן זוגי. גם שם היתה אנדרלמוסיה. ריסנתי את עצמי למראה עשרות הסוודרים הפוטנציאליים, שואפת מהם משבי חמימות לפני היציאה לכפור, וניצלתי את ההזדמנות החד פעמית לרכוש פריט מחמם נוסף - ארנק בעל ניחוח וינטג'י, שהזכיר לי את ארנק הסיגריות האדום של בטס דרייפר ממאד מן (למטה).

בסופו של יום, לאחר שיטוטים ארוכים, מצאתי עצמי עם שני זוגות של נעלי סירה קיציות - של סטיבן מאדן ושל רפטו (למטה) - שמצאתי במכירה.

*MPD-Multiple Personality Disorder