Tuesday, December 29, 2009

NYCMPD*

הקור הגדול הגיע, ומצאתי את עצמי ערום ועריה. שומו שמים, הסתבר שהמעיל של דיאן פון פירסטנברג שרכשתי לא מזמן בסכום שמעלה סומק על לחיי אינו מתאים לסוף דצמבר. זו היתה הפתעת המאה. נחלתי אכזבה גם ממגפי הגומי עם רצועת הקאנבס של האנטר, שהצלחתי סוף סוף לרכוש לאחר שהוצעו שוב למכירה בגילט - נרשמו שתי החזרות. הם אמנם מושלמים לגשם, אבל בימים מושלגים אינם מגנים על כפות הרגליים. על סוודרים בכלל אין מה לדבר - השלכתי את רובם לפח עם המעבר לניו יורק, ובחורף שעבר לא הספקתי לרכוש משהו מספק. ובכלל, סוודרים, בדומה למגפיים, תמיד היו פריטים בעייתיים מבחינתי, עול שיש להשילו מהר ככל הניתן. אולי הדבר נובע מכך שגדלתי במזג אוויר ים תיכוני, ויושבי העיר המתכסים בסוודרים נראו לי תמיד מתאמצים מדי, במיוחד אלה הישובים באספרסו בר עם גולף צמרירי כשברקע מנשבות רוחות שרביות.


חיכיתי בכיליון עיניים למכירות הגדולות על מנת לרכוש פריטים חד פעמיים, אבל בינתיים המחירים ירדו בצורה משמעותית רק ברשתות. מאז המעבר לניו יורק נדרתי נדר לא לקנות יותר ברשתות הגדולות, וחרגתי ממנו רק בימים קשים. הצלחתי להחזיק מעמד עד מינוס שבע מעלות בעזרת שני סוודרים שקניתי בשנה שעברה - סוודר דקיק מתערובת משי וקשמיר של Ever וסוודר כותנה של בננה רפבליק (חריגה משנה שעברה). בימים קרים במיוחד מצאתי את עצמי לובשת סוודרים של בן זוגי כדי להתחמם. היה זה מקרה חירום. נאלצתי לגשת לרשתות הגדולות ולקושש מספר פריטים פרקטיים - מעיל-שמיכה, סוודרים ונעליים - פן אלקה בדלקת ראות. מכוערים או נדושים ככל שיהיו, הבטחתי לעצמי שבסוף היום אהיה מצוידת לקור. הגבלה אחת הצבתי לעצמי: יוניקלו = כן, אייץ אנד אם ואורבן אאוטפירטס = לא.


כמנהגי בקודש, אם כן, שבתי ליוניקלו תוך פחות משבוע כדי לחפש את מעילי-השמיכה היפים ואת הסוודרים שהציפו את החנות בביקורי הקודם. החנות נראתה כשדה קרב. חלק נכבד מהקולבים היו יתומים, וסוודרים במידות לארג' ואסקטה לארג' התגוללו בערמות (למטה). המעילים נעלמו, והמוכרים נראו זועפים מהרגיל. עדיין, תורים ארוכים השתרכו בכל הקופות. איך הייתי אמורה לחזות בגיחה שעברה כי יבוא יום שבו אנבור בערמות הללו, שלפני כשבוע איימו להתפקע? מפח הנפש היה מלווה בתחושה דיסוציאטיבית בו זמנית של הקלה שמלווה אותי בכל פעם שאין פריט מסוים במידה שלי. בכל זאת, נרתמתי למשימה בלב ובנפש והתחלתי לסרוק את החנות בחיפוש אחר הסוודרים שזנחתי בבוז בשבוע שעבר. מאמציי העלו חרס, והזעקתי את אחד המוכרים לעזרה. "בדיוק חיפשתי בשביל מישהי אחרת. לא נשאר". נו, וואט קן יו דו, אמרתי לעצמי, שמחה ומיואשת כאחד. בדרכי החוצה לא יכולתי לעמוד בפיתוי ורכשתי צמד נוסף של הגופיות המקסימות שלהם שקיניתי עוד בשנה שעברה - פריטי חובה לחורף (שלישית למטה).







הדחקתי את שאלת המעיל והסוודריים, כי היה לי יותר מדי על הראש: למצוא פתרון לנעליים. בדומה לסוודרים, נושא זה סובל מבעיה חמורה. דווקא נעלי עקב חורפיות יש לי - רפטו (Repetto) קלאסיות שקניתי בשנה שעברה במכירה. פרט לכך שהן מחריפות כל פעם מחדש את הנקע בקרסול שחטפתי במהלך רכיבה על אופני הסקיפי, כפי שחברתי נטע אוהבת לקרוא להן, אין לי טענות כלפיהן. הבעיה היא היומיום. אינני מסתדרת עם מגפי עור, במיוחד עם כאלה ללא עקב. משהו בהם תמיד גורם לי להרגיש אאוט אוף פלייס. חוצמזה, יודעי דבר טוענים שמגפי עור אינם מספיק מחממים. והרי היום חרטתי על דגלי מילה אחת: פרקטיות. אולי כדאי להזמין, כפי שעשתה חברתי הווינאית, את "מגפי הירח" המפחידים שעושים קאמבק כעת? או אולי כאלה של Tretorn כפי שהציעה לי רחלי? עליה אפשר תמיד לסמוך. הרוח הצליפה בלחיי ואיבדתי תחושה בידיים. כפות רגליי הפכו לקרחון. לרגע שקלתי ברצינות לרכוש את המגפים המכוערות האלה של UGG שכולם הולכים איתן כאן. בין לבט אחד למשנהו, הרבצתי גם גיחה לאייץ' אנד אם כדי לרכוש גרביים לבן זוגי. גם שם היתה אנדרלמוסיה. ריסנתי את עצמי למראה עשרות הסוודרים הפוטנציאליים, שואפת מהם משבי חמימות לפני היציאה לכפור, וניצלתי את ההזדמנות החד פעמית לרכוש פריט מחמם נוסף - ארנק בעל ניחוח וינטג'י, שהזכיר לי את ארנק הסיגריות האדום של בטס דרייפר ממאד מן (למטה).










בסופו של יום, לאחר שיטוטים ארוכים, מצאתי עצמי עם שני זוגות של נעלי סירה קיציות - של סטיבן מאדן ושל רפטו (למטה) - שמצאתי במכירה.







Sunday, December 20, 2009

הגנאולוגיה של הלופ


אין דבר מהנה יותר מלגלות אדם אובססיבי בסביבתך, שלא לדבר על אדם אובססיבי יותר ממך - אז האושר עולה על גדותיו. ואין דבר קל יותר מלגלות את האובססיה אצל האחר. חוסר החלטיות, דיסקרטיות קיצונית והתנצלויות חוזרות ונשנות על דברים של מה שבכך, הם בדרך כלל שם המשחק. כשהכרתי את חברתי הווינאית החדשה, חשבתי שמדובר בדמות אוסטרית קשוחה והחלטית, שלעולם לא תתיר למחשבות טורדניות לפלוש לתוכה. אך לאט לאט נוספו עוד ועוד ראיות מרשיעות לטובת ההיפותזה ההפוכה. זה התחיל כשהיא ובן זוגה, שבדרך כלל מאחרים לכל פגישה בשעתיים, הקדימו בשעה למסיבת היומולדת של בן זוגי. על רקע האווירה הקלילה, הרשיתי לעצמי לזרוק הערה על חשבונם, "אז או שאתם מאחרים בשעתיים לכל מקום, או שאתם מקדמים בשעה". בן זוגה של חברתי צחקק ומזג לעצמו כוס יין, אבל זו החלה לשקוע בביצה הטובענית של הלופ. רגע, אז אולי נלך ונחזור? מה פתאום אמרתי, זה היה בצחוק. את כתבת שהמסיבה מתחילה עכשיו ולא בעוד שעה, אני יכולה להראות לך את המייל, היא טענה בלהט, אף על פי שהבית היה ריק מאנשים. בנקודה זו התחלתי גם אני להיסחף לסרחרה. לא, לא, זה ממש מעולה שהקדמתם, אתם יכולים לעזור לנו בהכנות. לא, בוא נלך ונחזור, היא המשיכה להטריד את בן זוגה, בעודה תרה אחר המחשב. לאחר עשר דקות של פינג פונג, הצלחנו בסופו של דבר להחליף נושא.


כעבור מספר ימים, הווינאית ואני איתגרנו את עצמינו בהישרכות בברודוויי ברשתות הגדולות. אני חיפשתי זה זמן מה "סוודרים מחממים לחורף", וחברתי חשקה בג'ינס "אפור בהיר". התמקדנו ברשת היפנית המוצלחת Uniqulo. לעומת רשתות אחרות, בסגנון איי'ץ אנד אם ואורבן אאוטפיטרס, יוניקלו אינם נכנעים לטרנדים ומייצרים בגדי קז'ואל איכותיים יחסית שדינם אינו נגזר למוות אחרי עונה אחת בלבד. שלפתי סוודר גולף אדום מקשמיר, אף על פי שיום קודם לכן חרגתי ממנהגי והזמנתי ברשת סוודר קשמיר אדום עם צווארון עגול מ-J.Crew, שדווקא מפתיעים מדי פעם לטובה בגזרות בסיסיות נקיות. מאז שהמליצו לי להצטייד בפריטי קשמיר לקראת החורף, תרתי אחריהם בסתר בחוסר הצלחה. אבל נאלצתי להסגיר את עצמי, כי לא יכולתי להתמודד לבדי עם הדילמה. "אני תמיד יכולה להחזיר את הסוודר של ג'יי קרו, הוא יותר יקר והגולף נראה ממש טוב על הגוף", התלבטתי אל מול מבטה החודר. "זה פשוט מוזר בעיני ששוב בחרת דווקא באדום." אפשר לחשוב, חשבתי לעצמי, צדיקה יותר מהאפיפיור. אך מעז יצא מתוק, והיא סתמה את הגולל על הרכישה. "מי יודע אם את יכולה להחזיר את הסוודר של ג'יי קרו, יכול להיות שעוד תתקעי עם שניהם." לא הייתי יכולה לנסח זאת טוב יותר.


יצאנו מותשות מיוניקלו, וסרנו לבית הקפה האיטלקי האהוב על שתינו, Tarallucci e Vino (למטה), כדי להירגע מהמערכה. חברתי דיווחה לי כי בן זוגה הפיל בטעות עדשת מצלמה שרכשו זה עתה בהון עתק. בן זוגי אף הוא רכש לא מזמן מצלמה מסוג דומה, שניצבת במרכז הבית ומעוררת את אימתי ואת אימתן של החיות. יא אללה, צהלתי, מחכה בקוצר רוח לספר לבן זוגי על התקרית.





משם המשכנו למסעדה היפנית האהובה עליה, Sappuro East (למטה), שבה עוד לא הזדמן לי לאכול. החמאתי לאוכל הבינוני כדי לא להצית בקירבה לופ, אך בסתר לבי ידעתי שלא אשוב למסעדה, במיוחד לא עם בן זוגי האובססיבי לאוכל יפני, הנוהג להטריד את הסביבה בכל פעם שהנושא עולה לדיון באמירות מסוג "אוכל יפני הוא הרבה יותר מסושי".







בסופשבוע נפגשנו עם חברתי הווינאית ובן זוגה בקפה OST. נאלצנו לנוס מן המקום במהרה כשלשיחה נדחף אמריקאי אחד שהציג עצמו כתסריטאי, עיתונאי, ובמאי, והחל למנות את מגוון הפרויקטים המשמימים שלו. חברתי הציעה לסור בשנית לספורו איסט. אבל אמרת שלא טעים שם, חשף בן זוגי בנונשלנטיות. חברתי הביטה עלי בתדהמה. לא, אמרתי פשוט שהסושי לא היה כזה טעים, מלמלתי. אה, טוב אני אוהבת את המסעדה, אבל אני לא רוצה ללכת אם יהיו טענות, היא התחילה. בן זוגה הריח לופ באוויר, ומיד הודיע שאינו מתכוון להשתתף בדיון. בואו נלך לאן שהיא רוצה, ניסיתי להרגיע את האווירה. אבל בן זוגי ניסה למשוך ל-Takahachi, היפנית הזולה והמעולה שאנחנו אוכלים בה מדי פעם (למטה). הלכנו חמוצים לאורך מספר בלוקים, וכל אחד חזר על אמרות השפר שלו. למרבה המזל, ספורו איסט היתה בהכנות של טרום משמרת, ומצאנו עצמינו בטקהשי, מתענגים על מגוון המנות הצמחוניות שלהם - טופו בקארי (למטה), סטייק טופו עם פטריות, תרד בסומסום, וטמפורה ירקות. על הסעודה שרתה אווירת נכאים, בין השאר בשל התבדחות של בן זוגי על הפלת המצלמה היקרה. איך שכחתי לתת לו בריף לפני המפגש, גערתי בעצמי, חוששת מפני התפתחויות נוספות.


מצטערת שלא אכלנו בסוף בספורו איסט, אמרתי לחברתי בראש מושפל בתום הסעודה, דווקא נורא טעים שם. היא חתכה את דברי, ודרשה: "אל תכתבי בבלוג על המצלמה."











Tuesday, December 15, 2009

מיס מחמוד והזכות לפרטיות

עוד לפני שהגעתי לניו יורק חשבתי ש"האמריקאים" הם יצורים מרוחקים, בלתי סקרנים ומשמימים למדי. אמנם, יש לי כמה חברים אמריקאים. אחד מהם הוא כנראה הגבר היחיד בעולם שמזייף אורגזמות, ואילו השנייה היא יהודייה אמריקאית, בת להורים ציוניים, שפיתחה אובססיה קשה לענייני פלסטין. אבל נראה לי שאלה יוצאים מן הכלל. עוד בשהותי בעיר המרתקת אן ארבור שבמדינת מישיגן לצורך לימודי דוקטורט שלא הושלמו, הסבה את תשומת ליבי מוניקה, חברתי ללימודים הספרדייה, לסוגיות אלה. "דיי נווררר סיי אניטינג!! דיי דונט אסק מי אני קואסטיונז!" לאחר שטחנה לי על כך את המוח ללא הפוגה, גם אני התחלתי לשים לב שהסטודנטים האמריקאים אינם רק מפילים עלי תרדמה בשאלות מסוג "מה התוכניות שלך לוויקנד", אלא גם אינם מגלים שמץ של עניין במי שלא נולד בגבולות מדינתם. חלק מהנערים והנערות בני השמונה עשרה שלימדתי אף לא יצאו מתחומי הסטייט שלהם מעולם. מצד שני, מאוד התרשמתי מהכבוד שנותנים "האמריקאים" לזכותו של האדם לפרטיות. בעוד שבארץ, כל דיכפין הרשה לעצמו לתחקר אותי על מועד משוער של הריון, כולל דמות העונה לשם נילי, המזכירה לשעבר של החוג לתורת הספרות, אהבתי את העובדה ש"האמריקאים" מתעקשים למלא פיהם במים בנושאים אלה. ובכלל, "האמריקאים" אינם נוטים לחטטנות בכל נושא שהוא. ומכיוון שלחם חוקם של האובססיביים היא דיסקרטיות וחשאיות, לא יכולתי לפלל למצב עניינים טוב מזה, שנחת עלי משמים.


כשהגעתי לניו יורק, נזכרתי באובססיה של מוניקה. בעוד שמפגשים עם ישראלים עם טעם דומה החיים בניו יורק מייצרים לרוב קרבה ושפה משותפת, גיליתי שקשה יותר להתקרב ל"אמריקאים". עם זאת, האנונימיות ותחושת החופש שהיא מקנה, בנוסף להעדר חטטנות, מפצים במידה רבה על הפורמליות האמריקאית. אינני ג'ורג' קלוני, אבל זה די כיף ללכת ברחוב לפעמים מבלי להרגיש זוג עיניים יוקדות מאחור, כפי שקורה לעתים קרובות בתל אביב. האנונימיות משתלמת במיוחד, כך גיליתי, בכל מה שנוגע לפעילות גופנית. אין דבר מעצבן יותר מלעשות פעילות גופנית מאומצת ולפתע להיתקל בדמות שנקינאית מתחכמת. יותר מהמיקסים האיומים שמושמעים בהם - זכור לי במיוחד מיקס ל"תרקוד" של שלמה ארצי - חדרי הכושר בתל אביב מלאים בטיפוסים גברתניים פולשניים ובבחורות גנדרניות, שמקשים על הריכוז הדרוש לפעילות גופנית יעילה. כששבתי ממישיגן לתל אביב, הספיק לי ביקור אחד במכון הכושר כדי להבין שעלי להיפרד מהשרשרת שנשאה את שמי אם ברצוני לשמור על שפיות דעתי. חוגי הפילטיס רוחשים בדמויות תל אביביות מובהקות - זכורה לי הופעת אורח של "מומו", הבעלים של "נחמה וחצי" באחד השיעורים - ובבריכת האוניברסיטה תמיד היה סיכוי שהמנחה שלי לשעבר תצוץ משומקום במערומיה במקלחות.


לכן, כשעשיתי מנוי לבריכה הציבורית הסמוכה לביתינו (70 דולר לשנה) הייתי באופוריה. יותר משמצאה חן בעיני החוויה המזוככת הניו יורקרית שסיפקה - מצאתי את עצמי מחליפה צ'פחות עם מהגר מבוליביה ודנה עימו בקשיים הכרוכים בהשגת אישור עבודה - אהבתי את העובדה שאף אחד לא מכיר אותי שם. כגוטה בשעתו, הרשיתי לעצמי לצעוד בסך במסדרונות המובילים לבריכה עם ביקיני רפוי, להסתבן במרץ במקלחות לעיני כל, תוך כדי נעיצת מבטים בחלקי גוף של שכנותיי. וכשהתחלתי לעשות פילטיס ב- Sal Anthony's Movement Salon, התלהבתי לא רק מהסטודיו היפה, המהווה חלק מבניין לשימור (למטה). הסטודיו לא השתנה מאז תחילת המאה ה-20, אז היה מעין מסעדה, ולאחר מכן מועדון ג'ז (הכול עשוי מעץ ויש גם ויטרז'ים). בעיקר מצאה חן בעיני העובדה שאינני זוכרת אפילו איך המשתתפות נראות.














כשגיליתי שהבריכה הציבורית משמשת כמקלחת לשיכורים למיניהם, ושאני צריכה פילטיס יותר מקצועי, הייתי צריכה לחפש מקום חדש. הצטרפתי ל- Body Evolution, הסטודיו הכי גדול לג'יירוטוניק במנהטן, שאליו הולך בן זוגי באופן קבוע (ראו למטה את צמד אופני הפיסקי חונים בכניסה). הייתי די סקרנית ביחס לג'יירוטוניק - שיטת התעמלות בעזרת מכשירים (למטה) המתמקדת בתנועות סיבוביות של הגוף (בניגוד לתנועות הלינאריות שמאפשרות מכונות התעמלות אחרות), שמגבירות את הקורדינציה ואת טווח התנועה. אבל החלטתי להימנע משינויים דרסטיים ולהמשיך בפילטיס לעת עתה. המדריכה שלי, ג', מיד מצאה חן בעיני. ראשית, גופה השמנמן עקב לידה השרה עלי רוגע. אהבתי גם את העובדה שהחזיקה חטיף קיצוני בתיקה, שממנו כרסמה כל הזמן - פרצל ממולא בחמאת בוטנים - והציעה ממנו לסביבה. שמחתי גם שמצאנו מכנה משותף: חיבה לסיפורי נפיחות. יום אחד, תוך כדי תרגיל, גופי חרק על המזרון ברעש כלשהו שדמה לנפיחה. הודעתי לה מיד "איט ווזנט א פרט." ג' ענתה שממש לא אכפת לה גם אם אכן היה. היא הפליגה בסיפורים על הנפיחות והיציאות של ביתה, ונענתה בתשואות. איזה כיף זה, חשבתי לעצמי, לפטפט ולצחוק מצד אחד, אך לשמור על דיסטנס, מצד שני.






ג' הרבתה לדבר על התינוקת שלה. היא סיפרה על הלידה בביתה, על הביקור של אמה בעיר, על המטפלת, על הבייביסיטר, על הנפיחות ועל ההפרשות, אך אף מילה על בן או בת זוג לא נשמעה. האם היא אם חד הורית, שאלתי את עצמי, מחפשת רמזים לכאן ולכאן. אמנם היא מעולם לא הזכירה בן או בת זוג, אבל היא מדי פעם דווקא כן השתמשה במילה "we", מה שבלבל אותי קמעה. ניסיתי לרחרח. "סו דה בייבי איז וויז דה בייביסיטר?" הרי לא יכול להיות שהיא חיה רק מהשיעורי פילטיס האלה. "יו וורק אין אדר פלייסס?" בשלב מסוים, סקרנותי עלתה על גדותיה. למה אסור לשאול? אמרתי לעצמי. מה יש? אפשר לחשוב, הרי לא מדובר בסוד מדינה. הלוא נ', מדריכת הפילטיס בתל אביב, אפילו הביאה תמונות לכיתה מהחתונה של ביתה.


החלטתי לגשת ישר לעניין, והצגתי את השאלה. "דו יו האב א פרטנר, איי מין, דו יו ליב וויז סאמוון?" לא, היא ענתה, אני חיה לבד. מיד התחרטתי על השאלה. ניסיתי לומר לה שיש בטח יתרונות מסוימים בחד הוריות, אך לפתע שמעתי את עצמי אומרת: "יש לזה בטח חסרונות מסוימים". מה קרה לי? שאלתי את עצמי בבעתה. דומה כי החריגה מהאטיקט האמריקאי שיבשה מעט את המערכות. וול, יש יתרונות ויש חסרונות, היא אמרה. אוף קורס, יש המון יתרונות, זעקתי. דנו באריכות ביתרונות, תוך שאני משמיעה קריאות הסכמה מוגזמות, וסיכמתי את הדיון באמירה: "איי טינק איטס רילי קול". ג' הביטה בי תמיהה, ותרמה סיכום משלה: "סה לה וי".


בסוף השיעור, סיפרה ג' בבדיחות הדעת שמכייון שהשם המשפחה של בעלה לשעבר הוא מחמוד, קוראים לה עדיין מיס מחמוד בסיטואציות פורמליות כאלה ואחרות, ואף אחד לא מבין מה הקשר בינה, לבנבנה אמריקאית, לבין השם. קפצתי על המציאה. בעל לשעבר? שם ערבי? ועוד ביוזמתה? לא יכולתי להתאפק, ושאלתי: רגע, הוא האבא של הילדה? נראה היה שג' כבר נתחילה לאבד את סבלנותה. לא, איטס א לונג סטורי. אמרה ולא יספה. סורי איי אסקט, מלמלתי, ויצאתי מהמקום בתחושה קשה.


בשיעור הבא, פתחתי במסע חנופה כדי לכפר על חטננותי. לא השמעתי אף שאלה, ובסוף השיעור, כששמתי לב שג' מסתכלת על תמונות של ביתה באייפון, מיד ביקשתי לראות. ואוו, איזה יפה! רילי גורג'ס. יש לה בדיוק את העיניים שלך, ג', ממש בול! ג' פתחה זוג עיניים. באמת? לא יודעת. בדיוק באותו רגע הגיחה מורה אחרת מאחורינו, והציצה בתמונות. ואוו, העיניים שלה נראות ממש סיניות. כן אמרה ג', האבא שלה הוא אסייתי שחור.




Monday, December 7, 2009

פאפה רוי בן 40

יומולדת ה-40 של בן זוגי רועי, שחל בשבוע שעבר, תבע יציאה מהשגרה. אני לא מדברת על הצורך לחשוב על מתנה ראויה - מה כבר אפשר לקנות למטורף הזה? הרי בשנה האחרונה רכש לעצמו כל דבר אפשרי - ולאתר מסעדה טבעונית חדשה לערב החגיגי עצמו. היינו צריכים להתכונן לקראת המסיבה שהחלטנו לערוך משום מה בביתינו, אף על פי ששנינו איננו אנשי מסיבות.


חגיגות יום ההולדת התחילו ב-Kajitsu, המסעדה היפנית הטבעונית שגילתה לורה, חברתינו בעלת האובססיה למסעדות אסיאתיות, עליהן היא מדווחת ב-New York Slop, הבלוג המוצלח שלה לענייני אוכל בעיר. זו בהחלט המסעדה היפנית הטובה ביותר שביקרנו בה עד כה, כולל Kyo Ya, שזכתה בדומה לקאג'יטסו לכוכב אחד במישלן הניו יורקרי. האוכל היה כל כך טעים, שהתקשיתי להאמין שהמנות עשויות רק מירקות עונתיים, עשבי תיבול, זרעים ודגנים. "יא אללה, והכול רק מירקות!", חזרתי שוב ושוב בקול בס בסגנון אבי, בעוד בן זוגי שולח מבטים נבוכים לצדדים ותובע ממני להנמיך את הווליום. בחרנו בתפריט הגדול יותר - שמונה מנות, ביניהן סטיקי רייס עם פטריות, אומבושי, שיסו, קישוא יפני וטופו בגריל בתוך ענף במבו (חח, למטה), ועוד כל מיני תוספות ביניים על חשבון הבית. האווירה היתה כה טובה, שמספר ההערות שהשמיע בן זוגי במהלך הערב הגיע למינימום: הערה אחת אודות התמהמהות בת דקה בחיפוש המסעדה, בעודינו שוהים במונית החמימה.








למחרת בצהריים, יום המסיבה, בו ירד גם השלג הראשון של השנה, יצאנו לקניות. מכייון שהוחלט לרכוש גם אוכל, בנוסף למשקאות, סרנו ל-Whole Foods, הרשת הגדולה שמספקת ומייצרת מוצרים טבעיים ואורגניים. אף על פי שחוויית הקניות שם היא מפוקפקת - תור משתרך גם בדוכני הטעימות - הול פודס היא אחד המקומות השווים בעיר לארוחה בריאה, טעימה וזולה. העמסנו מיני תבשילים, ביניהם לביבות בטטה ותפו"א, מלפפונים חמוצים בוואסבי, סאג פניר (התבשיל ההודי עם התרד והגבינה), קינואה בלימון עם ירקות, דאמפלינגס ואנטיפסטי. כשרמת הנרווז התחילה לעלות - "בואי נגמור קודם עם הלחם!" העיר לי כשהעזתי לסטות מהמסלול שהתווה - החלטנו לרכוש שם גם את המשקאות, ובחרנו כל מיני בירות ארומטיות מבלגיה וצפון צרפת, ובירת שיפון מהחבית. משם סרנו בגשם שוטף ל-Babycakes בלואר איסט סייד, כדי לקנות את הקאפקייקס הטבעוניים שלהם העשויים מקמח כוסמין, וחופן מעוגיות מכריכי העוגיות המפתים.












הנוכחות במסיבה היתה מפתיעה. בשלב כלשהו נהרו אל ביתינו פרצופים שלא היכרתי, שברכו אותי בשלום חמקמק ונעלמו במעמקי הדירה. הדירה היתה מפוצצת באנשים עד כדי כך שהמוסיקה לא נשמעה. במהלך המסיבה שמתי לב לתופעה מטרידה למדי. האורחים אמרו לי כל הזמן "וואו, יו לוק גרייט!", ונראו מופתעים מהצלחת האירוע. "אוסום פררררטי". אני לא מבינה, איך אני נראית בדרך כלל? שאלתי את בן זוגי בדאגה. מוחי היה כמרקחה. כאשר במהלך הערב הוזמנו לכמה מסיבות ואירועים די נוצצים - ביניהם הקרנה של הסרט החדש של תום פורד - לא היה מנוס מכדי להגיע למסקנה המרה. נראה שחלק נכבד מהנוכחים היו תחת הרושם שאנו צמד חנונים משעממים, ומשום כך הופתעו מהלוק הטוב של הדירה ושל הקרואים, ביניהם האחיות הבלונדיניות אנה ולורה לבית וגינלי (למטה) - האחת עובדת במשרד אדריכלים שמעצב את החנויות של מרק ג'ייקובס, והשנייה מושקעת היטב בעולם האפנה - שטבעו את הכינוי "פאפה רוי" לבן זוגי; ג'יי ג'יי, המוסיקאי בעל תספורת האפרו, העובד במחלקת הכספים בחברת פרסום (תמונה שנייה למטה) וכ', הדוקטורנט החובב האופנה, שהגיע במחלצות חושפניות. ההיפותיזה שלי אוששה כעבור מספר ימים, כאשר דיווח בן זוגי על נחמדות מוגזמת אליו מצידם של עמיתיו לעבודה שנכחו למסיבה.







למחרת בצהריים, בעודי מתנמנמת על הספה ומהרהרת בבעיות התדמיתיות הכרוכות בהגירה, זחל בן זוגי מהמיטה תוך השמעת טרוניות על ניקוי הפנים והמסאג' שהזמנתי לו ב-Tamago Skincare. "למה מגיע לי העונש הזה?" הוא קיטר, בעודו לובש את מעיל הברבור שרכשתי לו לכבוד היומולדת. אך בשובו נאלץ לחזור בו, ואף לשלם על כך בהזמנה לטיפול פנים ומסאג' עבורי, עם אופציה למעיל ברבור.



Saturday, December 5, 2009

מפגן של שפיות

ביום שבת בצהריים קבענו עם ד' לברנץ' בקנדל קפה, מסעדה אורגנית-טבעונית שעוד לא ניסינו. ד', חברה חדשה יחסית, עדיין לא נחשפה לנוירוזות המשפחתיות, ונהניתי להציג בפניה מפגן שווא של שפיות. יום אחד, נידברנו להיפגש, אבל לאף אחת לא היה נעים להודות שאין לה חשק. נקטתי בטריק ידוע: "תתקשרי אלי כשאת יוצאת מהעבודה, ואז נראה." היה לי ברור שהקביעה לא תצא אל הפועל. ואכן, לא רק שהשגתי את מטרתי, אלא חילצתי ממנה תגובה שלא הייתי יכולה להעלות בחלומותי המתוקים ביותר: "את כל כך רגועה, אני אוהבת את זה."


ד' לא פגשה עדיין את בן זוגי, וניצלנו את סוף השבוע כדי לערוך מפגש הכרות. הגעתי לפני בן זוגי, שאיחר כהרגלו בכמה דקות טובות, והספקתי לנהל שיחת חולין נירוואנית עם ד', תוך הדגשת ניסיוני במדיטציה. לפתע הבחנתי בו קושר את אופניו בחוץ כשעל פניו הבעה נזעמת מהרגיל. אוי לא, אמרתי לעצמי, מה עשיתי? שוב לא קשרתי כשורה את אופניי הפיקסי? ניסיתי לדלות מזכרוני את מהלכיי מאז היציאה מהבית. אבל אז נזכרתי. שלפתי את האייפון מהתיק וראיתי שלוש שיחות שלא נענו מבן זוגי. שוב לא שמעתי את הצלצול.


לסוגיית האייפון ורכישתו היסטוריה ארוכה. בן זוגי תבע ממני לקנות אותו במשך חודשים, אבל אני הבעתי התנגדות נחרצת בסגנון פלמחניקי. טענתי שאין לי צורך במכשיר שכזה, שהוא יקר מדי, אבל למעשה חששתי שיהפוך לסלע מחלוקת עקב חוסר הכישרון הטכנולוגי שלי, שעבר בתורשה כנראה מאמי, והתקפות הטירוף כתגובה לכך של בן זוגי, המזכירות לי לעתים קרובות את אבי. כל פעם שאני מדלגת לעבר מכשיר חשמלי כלשהו, ושולחת את אצבעות האימה להפעילו, הוא מזדעק - "אל תגעי בכפתור הזה!". רק בקושי הצלחתי לשרוד את המעבר שכפה עלי מהפי סי, ידידי משכבר הימים, למאק חדש - שלא תעיזי להביא את הפיסי שלך לניו יורק, ציווה עלי טרם הנסיעה - ולהתגבר על הייסורים שבמציאת תוכנה שעובדת בו בעברית. המלצתי לו באיזשהו שלב לעשות הסבה לאיש שיווק של אפל, אך זו לא נתקבלה בברכה. בסופו של דבר, כשהבנתי שהמכשיר ישרת אותי נאמנה באיתור ספונטני של חנויות, נכנעתי ורכשנו אותו, בתנאי שלא אנזף על אופן השימוש בו. וכך היה. אך לפתע צצה לה בעיה חדשה: התנגדותי למכשיר התגלמה בחרשות פרודיאנית: כל פעם שבן זוגי התקשר אלי, לא שמעתי את הצלצול. "אני לא מבין את זה. איפה הטלפון? את צריכה להיות איתו כל הזמן בכיס!", קולו הרעים כל פעם שקיבל את פניו המענה הקולי. אבל עד כמה שניסיתי, לא הצלחתי לשמוע את הצלצול.


בן זוגי נכנס בסערה למסעדה. מסתבר ששוטט ברחובות בחיפושים אחר הכתובת. סליחה, לא שמעתי, מלמלתי במתיקות שוב ושוב. התנצלותי נופלת על אוזניים ערלות. "חיפשתי את המסעדה רבע שעה. איפה הטלפון?" הנרווז הרקיע שחקים. הגנבתי מבט אל ד'. "הוא לא אוהב שאני לא עונה לטלפון", נתתי לה חומר רקע, שולחת אליה חיוכים מוגזמים. ד' ניסתה להרגיע את האווירה, אבל רק הוסיפה שמן למדורה. "יש אנשים שפשוט לא עונים לטלפון, ואי אפשר לשנות אותם." במהלך הארוחה נותר בן זוגי בעצביו, מעיר הערות על ימין ועל שמאל, חרף האוכל הנהדר שהוגש לשולחן: לזניה טבעונית עם טופו וסייטן, סייטן צ'ימיצ'ורי וקישוא ממולא באורז פרא, טופו וירקות.


והגילוי היה מרעיש, שכן עד עתה מצאנו רק שתי מסעדות אורגניות-טבעוניות שסיפקו אותנו: Kates Joint ו-Caravan of dreams באיסט וילג'. קייט'ס ג'ויינט (למטה) היא חצי בר חצי פונדק, ומציעה מנות עממיות, גדולות וזולות, שלא מנסות לחקות נובל קוויזין בסלסול קישואים כמו חלק מהמסעדות האורגניות בעיר. יש שם למשל טופו ברוטב דיז'ון עם פירה, סטיק טופו ברוטב פלפל ופטריות, וקציצות טופו.





קרוון אוף דרימס (למטה) הפכה למסעדת הבית שלנו, והצליחה לרגש אפילו זוג ישראלים מתחום הנדל"ן שאוכלים קבב גם לארוחת בוקר. יש שם גם אוכל נא, המים מהברז מסוננים, וגם בערב יש לפעמים הופעות חמודות. במיוחד חביבה עלינו עוגת הגבינה הטבעונית עם התותים, ולפעמים אנחנו מזמינים רק אותה הביתה לקינוח. אפילו כלי הטייק אווי של המסעדה לא חורגים מהאידיאולוגיה שלה, ועשויים מתירס ותפוחי אדמה.







כשנפרדנו מד' קיטרתי במשך יומיים ברציפות על מופע הטירוף שהפגנו במסעדה. "עד שמצאתי חברה נורמאלית חדשה הרסת לי את הכול. היא בחיים לא תרצה להיפגש איתי עוד פעם." אבל בן זוגי הגיש לי קונטרה מעניינת. לדעתו כל העניין דווקא מצא חן בעיני ד', או ליתר דיוק, הוא עצמו. "ממש, בחלומות הלילה", עניתי. אך הוא היה בשלו.


לא שמעתי מד' מספר ימים. יום אחד היא השאירה לי הודעה. "בואו ניפגש, אני ממש רוצה לראות אתכם." לא יכול להיות, אמרתי לעצמי. היא בטח צריכה משהו. צלצלתי אליה לרחרח. אנחנו לא יכולים להיפגש השבוע. מה עם שבוע הבא? היא שאלה. שבוע הבא רק אני פנויה, עניתי, אז נוכל להיפגש רק שתינו.


לאחר שתיקה קלה, אמרה לי ד', "אז בואי נדבר שבוע הבא, ואז נראה."